שלח לך | וראיתם אותו וזכרתם

מצוות ציצית היא הפרשיה החותמת את פרשת שלח. הדרשות בספרי על מצווה זו נחתמות במימרא ובסיפור המובא מפיו של רבי נתן, תנא בן הדור הרביעי שמוצאו מבבל, תלמידו של רבי עקיבא ורבו של רבי, הוא רבי יהודה הנשיא:

רבי נתן אומר:

אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שאין מתן שכרה בצדה,

צא ולמד ממצות ציצית.

מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית,

שמע שיש זונה בכרכי הים והיתה נוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה.

שיגר לה ארבע מאות זהובים, וקבעה לו זמן.

כיון שהגיע זמנו, בא וישב לו על פתח ביתה

נכנסה שפחתה ואמרה לה:

אותו האיש שקבעתה לו זמן הרי הוא יושב על פתח הבית.

אמרה לה: יכנס.

כיון שנכנס,

הציעה לו שבע מטות של כסף ואחת של זהב, והיא היתה בעליונה,

ובין כל אחת ואחת ספסלין של כסף ועליון של זהב.

כיון שהגיעו לאותו מעשה,

באו ארבע ציציותיו ונדמו לו כארבעה עדים וטפחו לו על פניו.

מיד נשמט וישב לו על גבי קרקע.

אף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע.

אמרה לו: גפה של רומי (=צורת שבועה מקובלת בעולם הרומי),

איני מניחתך עד שתאמר מה מום ראית בי.

אמר לה: העבודה (=צורת שבועה מקובלת בלשון חכמים, שנשבעים בעבודת בית המקדש)

לא ראיתי בך מום, שאין כיפיך בכל העולם.

אלא מצוה קלה צונו ה' אלהינו,

וכתב בה: "אני ה' אלהיכם" "אני ה' אלהיכם" שתי פעמים.

"אני ה' אלהיכם", אני עתיד לשלם שכר.

"אני ה' אלהיכם", עתיד ליפרע.

אמרה לו: העבודה, איני מניחתך עד שתכתוב לי שמך ושם עירך ושם מדרשך שאתה למד בו תורה. וכתב לה שמו ושם עירו ושם רבו ושם מדרשו שלמד בו תורה.

עמדה ובזבזה את כל ממונה, שליש למלכות שליש לעניים ושליש נטלה עמה,

ובאתה ועמדה בבית מדרשו של רבי חייא.

אמרה לו: רבי, גיירני.

אמר לה: שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים?

הוציאה לו כתב שבידה.

אמר לו: עמוד זכה במקחך.

אותן המצעות שהציעה לך באיסור תציע לך בהיתר.

זה מתן שכרה בעולם הזה, ובעולם הבא איני יודע כמה.

                                        (ספרי שלח קטו)

רבים דנו בסיפור זה והעניקו לו כיווני פרשנות שונים[1]. בדברינו להלן אציע קריאה נוספת, הקושרת בין הסיפור לפסוקי התורה בפרשת ציצית. נעיין בפסוקים:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם

וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת:

וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם

וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם:

לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם:

אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים

אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".

(במדבר טו, לז-מא)

רצף הפסוקים הראשונים בפרשת ציצית מלמדים כי הראיה של הציצית אמורה להביא את האדם לזכירה של מצוות ה', וזו אמורה להביאו לידי כך שלא יתור אחר ליבו ועיניו, ולהינצל מעבירה. לאמור, הציצית מונעת הליכה אחר יצר הלב ומראה העיניים מראש. בסיפור שלפנינו, הסדר מתהפך: האדם כבר תר אחרי לבבו והגיע עד למיטתה של הזונה אי-שם הרחק, רגע אחד לפני החטא – ושם הוא ניצל על ידי הציצית הקוטעת את תשוקתו. הלשון "אשר אתם זונים אחריהם" – המופיעה בלשון התורה כאן, מקבלת משמעות חריפה של פעולה ממשית הנעשית בהווה.

לשון התורה מתייחסת לראיית הציצית, ואילו בסיפור "באו ארבע ציציותיו ונדמו לו כארבעה עדים וטפחו לו על פניו". הביטוי "לטפוח על פניו" מופיע בספרות חז"ל בהוראה של פעולה הכאה ממשית,^[2] אולם בסיפור שלנו בהחלט אפשר לפרשו באופן מטאפורי, כמביע את גודל התרשמותו ותדהמתו של אותו האדם מראיית ציציותיו בשעה שפשט את בגדיו לשם עבירה, כאילו חבטו לו בפניו.^[3] מתוך חששה של הזונה שהיא לא יפה בעיניו ניכר שמבחינתה לא קרה דבר יוצא דופן עם הציצית; הרושם העז של ראיית הציצית היא חוויה אישית שלו, לא משהו שמישהו מבחוץ יכול להכיר בו, ומכאן התדהמה שלה ברורה. כך, תגובתה משמשת ראיה לפרשנות המוצעת כאן.

"באו ארבע ציציותיו ונדמו לו כארבעה עדים וטפחו לו על פניו". על מה מעידות ציציותיו? מה הן מזכירות לאותו אדם? דברי ההסבר שלו על שאלתה של הזונה בהמשך הסיפור: "מצוה קלה צונו ה' אלהינו, וכתב בה: "אני ה' אלהיכם" "אני ה' אלהיכם" שתי פעמים. "אני ה' אלהיכם", אני עתיד לשלם שכר. "אני ה' אלהיכם", עתיד ליפרע" מתייחסים לפסוק הסיום של פרשת ציצית: "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". הציצית הזכירה לו את דברי הפסוק, ואת הדרשה עליהם. תוכן הדרשה מביא אותו למודעות חריפה של האלוקים הגומל לאדם כמעשיו. הוא חווה כאן מעין התגלות מסנוורת – תודעה בהירה המבריקה ומכה בו – המאפסת את משיכתו אל האישה היושבת מולו. כך, בתהליך היזכרות מובנה – ציצית-פסוק-דרשה-אמונה – הציצית מחזירה אותו לבית המדרש, משם הוא בא, שם הוא לומד את הסוגיה, ומשם הוא מקבל על עצמו שוב עול מצוות.

גיבור הסיפור לא תר אחר עיניו. סוף הסיפור מלמדנו שהוא מיושבי בית המדרש, תלמידו של רבי חייא. הוא שייך לעולם של שמיעה ושמועות - מסורות העוברות מרב לתלמיד ונשנות בעל פה. אולם יסוד השמיעה לבדו לא שומר על טהרת הלב. הוא שמע על אודותה, ותר אחר ליבו. גם כניסתו לבית הזונה נובע משמיעה של דברי השפחה. הציציות הטופחות על פניו שייכות ליסוד הראייה, הן מעירות אותו מן הדמיונות ומן התפאורה הדמיונית שנבנתה סביבו ובעבורו. הוא שב אל הפסוק הכתוב, הנראה – וממנו חזרה אל תוך עולם השמועות.

עולם רוחני יציב כלול מיסוד הראיה ויסוד השמיעה. הפילוסוף לסינג חילק את האומנויות לשמיעה ולראיה, ליסוד החזותי והשמיעתי. המוסיקה קשורה לשמיעה ונקלטת בתהליך שמיעתי מדורג, הפרוש על גבי הזמן. הציור שייך לראיה והוא נצפה בבת אחת. אותו אדם תכנן לאורך זמן את ביאתו אל ביתה, והוא אף מתכנה בשם שפחתה "אותו האיש שקבעתה לו זמן". הוא זקוק לחוויה פתאומית חזקה הבאה מתחומה של הראייה, על מנת להצילו מן החטא.

לעומתו, היא איננה באה מעולם של שמיעה. היא רואה מולה אדם שזכה להתגלות, לחוויה אמונית מטלטלת. דרכו היא מתוודעת – בבת אחת – אל עולם רוחני שלם, ואליו – לא כקליינט חסר פנים וחסר שם, אלא כאדם שעבר מהפך פנימי. בתשובתו לשאלתה "מה מום ראית בי?", היא נתפסת אל יסוד הכתב:

אמר לה: אלא מצוה קלה צונו ה' אלהינו,

וכתב בה: "אני ה' אלהיכם" "אני ה' אלהיכם" שתי פעמים ...

אמרה לו: העבודה, איני מניחתך עד שתכתוב לי

שמך ושם עירך ושם מדרשך שאתה למד בו תורה.

וכתב לה שמו ושם עירו ושם רבו ושם מדרשו שלמד בו תורה.

עמדה ובזבזה את כל ממונה ...

ובאתה ועמדה בבית מדרשו של רבי חייא.

אמרה לו: רבי, גיירני.

אמר לה: שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים?

הוציאה לו כתב שבידה...

הוא הגיע אליה מן השמיעה; היא שמעה ממנו, אבל היא תגיע אליו מן הכתב. במובן מסוים הוא ה"כתוב" שלה, ממנו היא שואבת כוחות במסעה.

ציציותיו הובילוהו אל האותיות ומשם אל האמונה. היא ראתה אותו, ובעזרתן של האותיות שבכתב ידו הזוהרות אליה היא מפלסת דרך עד לבית מדרשו של רבי חייא.

אמנם, הדרך שהיא מפלסת לעצמה משמשת דרך עבורו לשוב אל בית המדרש. בהוראתה, הוא מגדיר את עצמו כפי שלא הגדיר מעולם: שמו, מקומו, בית מדרשו. הוא אף מגדיל לעשות מעבר לבקשתה:

אמרה לו: העבודה, איני מניחתך

עד שתכתוב לי שמך ושם עירך ושם מדרשך שאתה למד בו תורה.

וכתב לה שמו ושם עירו ושם רבו ושם מדרשו שלמד בו תורה.

הוא כותב את שם רבו, ובכך מכניס עצמו לתוך שלשלת השמיעה והקבלה. אחרי מה שעבר, הוא יודע את שמו, את מקומו ואת בית מדרשו.

שניהם נזקקו לראייה על מנת להגיע. הוא גילה את יסוד הראייה, היא תיכנס בשער השמיעה. יחד יבנו בית של היתר – בו יש מקום לגוף ולנשמה, לקדושה ולחיים, לתהליך ולחוויה, לשמוע ולראות.

הצבענו לעיל על זיקתו של הסיפור ללשון הפסוקים בפרשת ציצית. בטבלה שלהלן פסוקים אלה מוצלבים עם שלבים שונים של הסיפור, באופן הממחיש את האופן בו הם מקופלים בתוך מילות הפסוקים:

 

 

 

התיאור של מהות המצווה נהפך בסיפור לאיש המקיימה באופן מלא. הפסוק השני "והיה לכם לציצית וראיתם וזכרתם" מתייחס להתערבות של הציצית במעשהו של האיש. הפסוק הבא מתייחס לתוצאה המיידית של התערבות זו, ואילו הפסוק הרביעי מתייחס לתהליך המתחולל בעקבותיה.^[4]

מדברינו עולה קשר פנימי אמיץ בין מילות התורה בפרשת ציצית לסיפור החז"לי; מן הציווי האלוקי משתקפים חייהם של ישראל, המתנהלים בזיקה למצוות התורה על הציר שבין האנושי לאלוקי: האדם שלא תמיד מסוגל לחיות בהרמוניה עם כל כוחותיו, נפילותיו והתהליכים שהוא עובר, פועלם של מצוות התורה על האדם, ואלוקיהם של ישראל האוהבם ומצילם גם בשעת קטנותם, משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים.

מגמתו המוצהרת של הסיפור כפי שהוא מוצג במימרתו הפותחת של רבי נתן: "רבי נתן אומר: אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שאין מתן שכרה בצדה" הוא נושא שכרן של המצוות. גם חתימתו של הסיפור היא כעין פתיחתו: "אמר לו: עמוד זכה במקחך. אותן המצעות שהציעה לך באיסור תציע לך בהיתר. זה מתן שכרה בעולם הזה, ובעולם הבא איני יודע כמה", והן מהוות יחד מסגרת אחידה לסיפור כולו. מוטיב השכר המופיע שוב בלב ליבה של ההתוודעות וההתאוששות מן החטא, בתוכן הדרשה על "אני ה' אלהיכם": "אני ה' אלהיכם", אני עתיד לשלם שכר. "אני ה' אלהיכם", עתיד ליפרע" קושר בין מהלך הסיפור בספרי למסגרת. להלן נענה על השאלות: מהו היחס בין הסיפור לנושא השכר? האם יש להסביר את הסיפור והמסגרת בה הוא נתון כמכלול אחד? ואם כן, מהו ההסבר?

לכאורה, הסיפור כולו עומד כשלעצמו, ואין קשר פנימי בין התהליכים הרבים המקופלים בו ובין נושא השכר. השכר מופיע באופן גלוי בסיפור ביחס לנישואיו של אותו אדם עם הזונה אחר גיורה, כשכר בעולם הזה, וביחס לשכר רוחני לעתיד לבוא שאינו ידוע. אולם, קיים בסיפור שכר נוסף – והוא הסייעתא דשמיא להינצל מן העבירה. ההצגה הדרמטית של ראיית הציצית "באו ארבע ציציותיו ונדמו לו כארבעה עדים וטפחו לו על פניו" – שהוסברה לעיל כמטאפורה – נועדה להדגיש את ההתערבות האלוקית בסיטואציה של האדם, על מנת להצילו מן החטא. אם כן, הסיפור מחדש שיש שלושה אופנים של שכר על מצווה: א. ההצלה מן החטא, ב. שכר בעולם הזה, ג. שכר בעולם הבא. כולם עתידיים ביחס לחטא, וכולם מגיעים אל האדם מבחוץ (הזכייה באשה, הציציות שטופחות על פניו, לעולם הבא). אולי אף דברי הפתיחה של הסיפור "אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שאין מתן שכרה בצדה. צא ולמד ממצות ציצית. מעשה באדם שהיה זהיר בציצית" מוסבים בהרחבה על אופן זה של השכר.

על פי דברים אלה שלושה אופני השכר מופיעים בזה אחר זה, לפי סדר כרונולוגי. מן הפתיחה ועד לציציות – שכר של שמירה מעבירה; מן ההתפקחות מן העבירה ועד להיתר הנישואין – שכר בעולם הזה; סיום – השכר לעתיד לבוא.

גם מבנהו החיצוני של הסיפור - פתיחה בנושא השכר, סיפור שבליבו השכר, חתימה בנושא השכר – הינו בבואה של הראיה המקפת האלוקית על מהלך הסיפור כולו כשכר על הזהירות במצוות ציצית. האדם פועל במעגליו - עובר תהליכים, פועל, מגיב, מועד וקם – בעוד חלק מן הדברים שקרו בדרך הם יד ההשגחה העליונה שעצבה את דרכו.^[5]

נסיים בהתבוננות על דרשתו של אותו אדם: "אני ה' אלהיכם, לשלם שכר. אני ה' אלהיכם, ליפרע". האם תודעה של שכר או עונש עוצרת אדם בשעת עבירתו? אם אתה מאמין בה' ובשכר ועונש – אז כן, בתנאי שזו לא תהיה רק הכרה מופשטת. הציצית הבולטת והנראית על כנף בגדו של האדם – יש בכוחה כדי להרתיע את האדם מחטא. מי שזהיר בציצית – זוכה להינצל מן החטא, באמצעותה.

 

 

 

---