35 קרח: אני חלקך ונחלתך

  • ד"ר ציפי ליפשיץ

 

מדרש הספרי ותקופת התנאים

במהלך עיוננו במדרשם של חכמים לאורך השנה, נגענו במדרש בראשית רבה על ספר בראשית, ספרות התנחומא על שמות, מדרש ויקרא רבה על ספר ויקרא והספרי על ספר במדבר, תוך השוואה בין החיבור הנלמד למקורות אחרים מתוך ספרות חז"ל באותו עניין. כך, זוכים אנו בפרספקטיבה הולכת ומתרחבת על דרכם של חכמים בספרות המדרש בכלל, ובכל חיבור וחיבור בפרט.
מתוך עיוננו בספרי על ארבע פרשות בספר במדבר (נשא, בהעלותך, שלח וקרח) יש להצביע על כמה מאפיינים של דברי האגדה המופיעים בה.
האגדה התנאית איננה מתפתלת, משחקת ומפרקת את המילים כמו מדרשם של אמוראים. נדמה כי ככל שמתקדמים על ציר הזמן בעולמו של המדרש, כך מעשה הפירוק ((deconstructionשל המילה לאותיות ולצירופים אחרים – מתרחב ומתפצל. לעומת זאת, האגדה התנאית דנה בעניין, בנושא. ככזו, האגדה התנאית אידאולוגית יותר ונושאת בתוכה מסר ברור העובר כמעט לכל אורכה (דוגמא: גדול השלום; הניסיות של המן וכדו'). גם במדרש האמוראי יש נושא ומסר, אולם הוא אינו ניכר על פני השטח, ויש לעמול על מנת לגלותו.
האגדה התנאית מופיעה לפעמים. לעיתים, היא מופיעה לאחר הדרשות ההלכתיות של הפסוקים, ומרוכזת סביב רעיון אחד עיקרי הקשור במצווה הנדונה. מקום נוסף בו מופיעה האגדה בספרי היא בהרחבה על החלק הסיפורי של התורה לפי סדר הפסוקים. נעיין בטבלה המציגה את קבצי האגדה העיקריים המופיעים בספרי על מחציתו הראשונה של ספר במדבר:[1]
 
הנושא בכתובים
אופי הופעת הנושא בכתובים
הנושא בספרי
שילוח טמאים (במדבר ה, א-ד)
הלכה
חביבין ישראל אע"פ שטמאים
נורמות בעם ישראל במצב אידאלי ובמצב של חטא
ברכת כהנים (במדבר ו, כב-כז)
הלכה
עיסוק רעיוני בתכני הברכה:
מהות הברכה, קרבת ה', שלום
חנוכת המשכן (במדבר ז, א)
סיפור
כרונולוגיה של ארועים ביום חנוכת המשכן
קרבנות הנשיאים (במדבר ז)
סיפור
יחסים בין נשיאים בלי קנאה ותחרות
 
הפרידה מיתרו
(במדבר י, כט-לד)
סיפור
זרעו של יתרו ועם ישראל; גרות
התחלת הנסיעה לארץ ישראל (במדבר י, לג)
סיפור
שמחתו של העם לקראת הנסיעה
 
עמוד הענן ועמוד האש - ויהי בנסוע הארון (במדבר י, לג-לו)
סיפור
ה' מגנם של ישראל
מי ששונא לישראל שונא לה'
שכינה גולה עם ישראל
משמעות רוחנית של אלפים ורבבות מישראל
מתאוננים (במדבר יא)              
סיפור
מהות החטא
שבחיו של המן
סנהדרין
 
חטא מרים
(במדבר יב, א-טז)
 
סיפור
יופייה של צפורה
נבואת משה
הנהגות בין אדם לחבירו
שיש ללמוד מפרשה זו
מידה כנגד מידה לטובה
פרשת ציצית
(במדבר טו, לז-מא)
 
הלכה
פירוש "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"
מחויבותם של ישראל לברית עם ה' היא נצחית
מעשה התלמיד חכם, הזונה והציצית
מתנות כהונה
(במדבר יח, א-כ)
 
הלכה
בירור מעלת הכהונה
בירור יחס כהונה-מלכות-תורה
 
 
מן הטבלה עולה שאלה לגבי הבחירה של הספרי בנושאים שיש בהם הרחבה. האם יש להם מכנה משותף? לגבי החלק הסיפורי, השאלה מתחדדת לאור העובדה שאין כלל התייחסות לסיפורים מרכזיים כמו חטא המרגלים ומחלוקת קרח.[2] מתוך העיון בתוכנן של דרשות אלה נראה לומר כי הנושאים המופיעים בהם הינם נושאים קלאסיים השייכים לקיום היהודי בכל דור ודור: קדושה (לא תתורו...), עם נבחר, יחס אומות העולם, בין אדם לחברו ועוד. עיון נוסף מגלה כי הרבה מתוכן עוסקות בשאלות או סוגיות שיש להן נגיעה מיוחדת לתקופת התנאים. נמנה סוגיות אלו להלן, תוך פירוט הנקודה האופיינית לתקופה זו:
  • חיבתן של ישראל למרות טומאתם – רוב תקופת התנאים הינה לאחר חורבן בית המקדש השני. ללא מקדש, אין קיום של דיני טומאה וטהרה. הקביעה שישראל חביבים לפני ה' גם בתוך טומאתם נותנת תקווה ומקום לקשר בין ה' לישראל גם ללא מציאות של מקדש.
  • ברכת כהנים – נשיאת כפיים בתפילה על ידי הכהנים הינו סממן ייחודי בתפילה בבית הכנסת הלקוח מן ההוויה של המקדש, ועל כן יש לו משמעות מיוחדת עבור הדורות הסמוכים לחורבן.
  • בין אדם לחבירו – המצב החברתי המעורער שהביא לכניעתה של ירושלים לפני רומי וחורבן המקדש ותלמידיו של רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה הופכים נושא זה לנושא קיומי.
  • נצחיות מחוייבותם של ישראל לברית עם ה' -  הדרשה מביאה את הפסוקים מיחזקאל כ' בו הזקנים אומרים לנביא שעתה שהחריב ה' את ביתו (בית המקדש הראשון) ועם ישראל יצאו לגלות,  הם לא מחוייבים לברית. מסר זה חיוני ביותר לנוכח הספקות האמוניים הקיימים בעם בעקבות חורבן בית המקדש או כשלון מרד בר כוכבא.
  • גרות – תופעת הגרות הולכת ומתפתחת לאורך תקופת התנאים, במיוחד בדור תלמידיו של רבי עקיבא, וחכמים רואים אותו בעין יפה.
  • סנהדרין – אחרי חורבן בית המקדש חכמי התורה מנהיגים את העם לפי חוקי התורה. הסנהדרין נודדת מיהודה לגליל עד לפירוקה בסוף תקופת האמוראים. 
  • משמעותה של שנאת ישראל – נקודות השבר של חורבן בית המקדש וכשלון מרד בר כוכבא מצריכים התמודדות בשאלות יסוד הנוגעות לתפקידו של העם היהודי ומקומו ביחס לאומות העולם.
הופעתו של נושא אחד או שניים המתאים לתקופה זו לא מהווה בסיס מספיק לטענה המוצגת כאן. ברם, ההתאמה של נושאים כה רבים לתקופה הנדונה יכולה להצדיק המשך חשיבה בכיוון זה. 
להלן נדון בדרשה המובאת בספרי על פרשת קרח, ביחס למתנות כהונה. נעיין בה, תוך כדי בדיקה האם היא מחזקת את ההסבר המוצע, אם לאו.

 

פרשת מתנות כהונה

הפסוק החותם את הפרשה בתורה בו נתפרשו עשרים וארבע המתנות הניתנותם לכוהנים המשרתים בבית המקדש מסתיים באמירה הכוללת: "אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יח, כ). פרשה זו בנויה מציווי אופי עבודת הכהנים והלוויים, פירוט מתנות הכהונה וההודעה שלא ינחלו בארץ:
ציווי אופי עבודת הכהנים והלוויים במקדש:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם: 
וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת:  וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם:  וְנִלְווּ עָלֶיךָ וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַה' לַעֲבֹד אֶת  עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד:
וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת:
מתנות כהונה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם: זֶה יִהְיֶה לְךָ...
לא נוחלים בארץ:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:                  (במדבר יח, א-כ).
לפי הפשט, נראה לפרש כי "אני חלקך ונחלתך" מהווה הסבר "רוחני" לאי קבלת חלק ונחלה בארץ:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ברם, תנאים ומפרשי המקרא הקלאסיים ראו מילים אלה כמתייחסות לפרשה כולה:
"אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל", יש לך מורם לשמי כדי נחלתך בארץ וכדי חלקך בבזת הכנענים"
                                   (ספרי זוטא ויקרא יח, כ).
אני חלקך כתרגומו מתנן דיהבית לך (=כד' מתנות כהונה), וע"י כך תהיה פנוי לשמור משמרתי שלא תצטרך לשום פרקמטיא ולא לשום עבודה אחרת.                       (חזקוני על אתר).
רש"ר הירש על אתר הרחיב את מובנם של מילים אלה כמבטאות את שליחותם הרוחנית של הכהנים כלפי העם, כפי שהיא באה לידי ביטוי בשני צירים שונים לאורך הפרשה: במעשה החיבור וההעלאה של החומר אל הרוח על ידי מתנות הכהונה, ובהנחלתם את התורה לעם:
עליהם לייחס אל ה' את כל היסודות החומריים של חיי העם וזה מעמדם ותפקידם באומה. שגשוג היחס הזה בתלמוד ובמעשה הוא חלקם בהישגי האומה ומסירת ההישגים הרוחניים מן האבות אל הבנים היא נחלתם הרוחנית, ושניהם כאחד - החלק והנחלה - הם היסוד לקיומם ולרווחתם החומרית. במשפט השני הקדים הכתוב את ה"חלק", שהרי הוא המגלם את הקציר הרוחני של פעילותו של כל דור כהנים.[3]
הספרי בפרשתנו הולך ומרחיב בדרשות המפליגות ומתרחקות מן ההקשר הלשוני של מילות הכתוב והקשרן:
א.
"אני חלקך ונחלתך" (במדבר ח, כ).
אם כן
ספרו כתוצאה מפורענות בעקבות כניסתו של המלך עוזיה להקטיר בקודש.[4]
עשרים וארבע מתנות כהונה נתנו להם לכהנים, שתים עשרה במקדש ושתים עשרה בגבולים [...]  
ב.
שמחה גדולה היתה לו לאהרן ביום שנכרתה לו ברית במתנות.
רבי ישמעאל אומר:
משל הדיוט אומר לטובתי נשברה רגל פרתי.
לטובתו של אהרן בא קרח וערער על הכהונה כנגדו.
משל למה הדבר דומה?
למלך בשר ודם שהיה לו בן בית ונתן לו שדה אחת במתנה,
ולא כתב ולא חתם ולא העלה בערכים כתיבה לעיל.
לכך נאמרה פרשה זו סמוך לקרח.
"זכרון לבני ישראל" (במדבר יז, ה),
למדנו שהיה קרח מן הבלועים ומן השרופים.
ג.
רבי אלעזר הקפר אומר:
מנין אתה אומר שהראה הקדוש ברוך הוא ליעקב אבינו
בית המקדש בנוי וקרבנות מוקרבים וכהנים משרתים ושכינה מסתלקת?
שנאמר: "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה
והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" (בראשית כח, יב).
אין חלום אלא שיש לו פתרון.
"ויחלום והנה סולם מוצב ארצה", זה בית המקדש.
"וראשו מגיע השמימה", אלו הקרבנות קריבים שריחם עולה לשמים.
"והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו",
אלו כהנים המשרתים שעולים ויורדים בכבש,
"והנה ה' נצב עליו",
"ראיתי את ה' נצב על המזבח" (עמוס ט א).
ד.
חביבים ישראל,
כשהוא מכנן, אין מכנן אלא בכהנים,
שנאמר "ואתם כהני ה' תקראו משרתי אלהינו יאמר לכם חיל גוים תאכלו ובכבודם תתימרו" (ישעיה סא, ו).
חביבין כהנים,
כשהוא מכנן אין מכנן אלא במלאכי השרת,
שנאמר: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב, ז).
בזמן שהתורה יוצאה מפיו, הרי הוא כמלאכי השרת.
ואם לאו, הרי הוא כחיה וכבהמה שאינה מכרת את קונה.
חביבה תורה,
שכששאל דוד מלך ישראל לא שאל אלא תורה,
שנאמר "טוב אתה ומטיב למדני חקיך" (תהלים קיט, סח).
טובך עדיף עלי ועל כל באי העולם, יעדיף טובך עלי ולמדני חקיך.
ואומר: "סעדני ואושעה ואשעה בחקיך תמיד" (שם, קיז),
שלא אהא לומד תורה ושוכח,
שלא אהא לומד ויצר הרע אינו מניח לי לשנות,
או שמא אטמא את הטהור ואטהר את הטמא ונמצאתי בוש לעולם הבא,
או שמא ישאלוני מגויי הארץ וממשפחות האדמה ואיני יודע להשיבם ונמצאתי בוש לעיניהם.
וכן הוא אומר: "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש" (שם קיט, מו).
ואומר: "זמירות היו לי חקיך" (שם, נד),
שומע אני נפשי שליוה (=שלווה)?
תלמוד לומר: "בבית מגורי" (שם, נד), במערות ובמצדות.
וכן הוא אומר: "בברחו מפני שאול במערה" (שם נז, א).
וכן הוא אומר: "נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי" (שם קיט, קט).
אבל משלמד דוד תורה ונתרגל בה, מהו אומר?
"טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" (שם, עב).
שזהב וכסף מוציאים את האדם מן העולם הזה ומן העולם הבא,
אבל תורה מביאה את האדם לחיי העולם הזה ולחיי העולם הבא.
וכהאי אמרינן (=כאמור): "ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיהם" (שם קלט, יז).
ואומר: "זאת תורת האדם ה' אלהים" (שמו"ב ז, יט).
ה.
נמצאת אומר, שלשה כתרים הם: כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות.
כתר כהונה זכה בו אהרן ונטלו.
כתר מלכות זכה בו דוד ונטלו.
הרי כתר תורה מונח, כדי שלא ליתן פתחון פה לבאי העולם לומר:
אלו היה כתר כהונה וכתר מלכות מונחים הייתי זוכה בהן ונוטלן.
הרי כתר תורה תוכחה לכל באי העולם,
שכל מי שזוכה בו, מעלה אני עליו כאלו שלשתם מונחים וזכה בכולם.
וכל מי שאין זוכה בו, מעלה אני עליו כאלו שלשתם מונחים ולא זכה באחד מהם.
ו.
ואם תאמר: מי גדול משניהם?[5]
היה רבי שמעון בן אלעזר אומר:
מי גדול, הממליך או המולך? הוי אומר הממליך.
העושה שרים או העושה שררה? הוי אומר העושה שרים.
כל עצמן של שני כתרים הללו אין באים אלא מכחה של תורה,
וכהאי אמרינן (=כפי שכתוב):
"בי מלכים ימלוכו" וגו' "בי שרים ישורו" וגו' (משלי ח, טו-טז)...
ז.
גדולה ברית שנכרתה לו לאהרן מברית שנכרתה לו לדוד.
אהרן זיכה לבנים צדיקים ורשעים ודוד זיכה לצדיקים ולא לרשעים
וכן הוא אומר:
"אם ישמרו בניך בריתי ועדותי זו אלמדם גם בניך עדי עד ישבו לכסא לך" (תהלים קלב, יב).
ואומר: "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" (קהלת יב יג) [...]
ח.
כל מצות כהונה נאמרה בשמחה מהר סיני וזו בתחלה נאמרה, דברי רבי יאשיה.
רבי יונתן אומר: אף זו בשמחה נאמרה, שנאמר: "ולבני לוי הנה נתתי" (במדבר יח, כא).
אין "הנה" אלא שמחה, שנאמר: "וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו" (שמות ד, יד).
כל מצות כהונה קנאן השם ונתנן לכהונה, וזו "חלף עבודתם" (במדבר יח, לא), דברי רבי יאשיה [...]                 (ספרי קרח קיט).
דרשה זו מורכבת משמונה יחידות-דרשה שונות. הראשונה מתוכן מונה את כ"ד מתנות הכהונה, ומפרשת בכך את "חלקך ונחלתך" כחלקו של הכהן במתנות הניתנות לשם גבוה במקדש. הדרשה השנייה מתרכזת ב"רווח" וב"בטחון" החומרי כביכול של מתנות כהונה שנתפרשו בעקבות ערעורו של קרח, שיציאתו כנגד מוסד הכהונה הביאה ל"חיזוקה". כך, מתנות הכהונה מהוות עוד זכרון הפוך על הפוך ל"מפעלו" של קרח. כאן מגיעה הדרשה השלישית כשבאופן תמוה, מצביעה על מציאות של עבודת מקדש המתקיימת ללא השראת שכינה. הפסוק המובא כאן מספר עמוס: "רָאִיתִי אֶת ה' נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיֹּאמֶר הַךְ הַכַּפְתּוֹר וְיִרְעֲשׁוּ הַסִּפִּים וּבְצַעַם בְּרֹאשׁ כֻּלָּם וְאַחֲרִיתָם בַּחֶרֶב אֶהֱרֹג לֹא יָנוּס לָהֶם נָס וְלֹא יִמָּלֵט לָהֶם פָּלִיט" (עמוס ט, א) מתייחס לרעידת האדמה המתרחשת בירושלים ובהר הבית, ומופיע במסורת הארצישראלית כתחנה בהסתלקותה של השכינה מירושלים עם חורבן המקדש.[6]
שלוש דרשות אלה מתייחסות לקליפה החיצונית של הכהונה: המציאות הפיזית של הכהונה, והעיוותים היכול להיוולד מתוכה. אלה מתגלמים בדמות מעטפת של עבודות המקדש הפועלים כתיקונם כאשר הפנים – מי שאמור לשכון במקדש – חסר.  
הדרשה הרביעית, החמישית והשישית עוברות מן הכהונה אל התורה, כאשר כל אחת מהן מוסיפה על מעלתה של התורה. הדרשה הרביעית מעמידה אותן בשורה אחת, יחד עם ישראל שתיהן "חביבין", וכל אחד מהם שזור מן הבא אחריו; כך, ישראל חביבין שהם נקראים כהנים, והכהנים הם כמלאכים בשעה שהתורה בפיהם. הדרשה החמישית מעמידה באופן מפורש את שלוש הכתרים – כהונה, מלכות ותורה – זו מול זו, בהצביעה על שני יתרונותיו של כתר תורה, במישור המעשי ובמישור הערכי: היא פתוחה בפני הכל, והיא מהווה "תוכחה"  לכל באי העולם: "שכל מי שזוכה בו, מעלה אני עליו כאלו שלשתם מונחים וזכה בכול. וכל מי שאין זוכה בו, מעלה אני עליו כאלו שלשתם מונחים ולא זכה באחד מהם". הדרשה השישית מביאה את מהלך זה לשיא, ומציגה את התורה כמקורם של שני הכתרים האחרים, ש"כל עצמן של שני כתרים הללו אין באים אלא מכוחה".
אם כן, שלוש דרשות הללו הן ליבה של הדרשה ועיקר מגמתה: העמדת העיסוק בתורה כ"כתר" המרכזי שעומד ומזומן בפני כל אחד מישראל הרוצה ליטול לעצמו. התורה מחליפה את הכהונה, אין האחריות עוברת לשליח שהוא שלוחם של העם כלפי גבוה, או שלוחו של מקום לעמו – אלא לכל אדם ואדם בפני עצמו.
שתי הדרשות האחרונות חוזרות אל הכהונה. הדרשה השביעית עומדת על חוסר התלות של ברית הכהונה במעשה האנושי לעומת המלוכה שכנגדה (בשל ההתייחסות המפורשת בכתובים לעניין זה). ברם, אי-תלות זו מדגישה את הפער הקיים לעיתים בין התואר שנושא האדם לפנימיותו. הדרשה האחרונה מדגישה את שמחתו של ה' במציאותה של הכהונה למרות הפער הקיים לעיתים בין האידיאל של הסדר האלוקי ומימושו במציאות.
מעיוננו עולה כי הדרשה מדגישה את הסכנות הכרוכות במוסד הכהונה: התרכזות יתר של הכהן במה ש"מגיע" לו; ריקון סדר העבודה במקדש מתוכן, התהדרות בתואר ובמעמד בלי שהם תואמים את פנימיותו של מי שמחזיק בהם. לימוד התורה, שאין בה מימד של מערכת חברתית-הירארכית מוכתבת מראש, מוצגת כאלטרנטיבה.
הדרשה הרביעית מציגה את הקשיים והבעיות הכרוכים בלימוד תורה: בתחום הלימודי, נמנים השכחה, ההתרשלות מלשנות, החשש לטעות בהוראה וחוסר היכולת להתמודד עם שאלות מכיוונם של בני תרבויות אחרות. בתחום האישי נמנות נסיבות חייו של האדם על טרדותיהם והסכנות הרוחניות הכרוכות בהם: הנדודים והצרות, ההתבססות בחיים והנהייה אחר חומריות. למרות כל אלה, האדם המבין את ערכה של תורה ש"מביאה את האדם לחיי העולם הזה ולחיי העולם הבא" לא יניח כתר זה ויחשוק בה.
שמונה הדרשות האחרונות יוצרות מבנה סימטרי 2-3-2; שלוש הדרשות הנושאות את המסר העיקרי ביחס לתורה נמצאות באמצעיתו, משני צדדיו הדרשות מצביעות על הבעיות העלולות להיווצר בתוך מוסד הכהונה. 
האם דרשה זו מביעה עמדה לגבי סוגיה קיומית-אופיינית עבור תקופתם של תנאים? בוודאי. מעמד הכהונה שהחמיצה במידה רבה את ייעודה והפער הנוצר בין התואר לרמתם הרוחנית-דתית של נושאיו היה מסממניו המובהקים של בית שני. חורבן המקדש, המעבר מן הכהנים לחכמים, בית המדרש ההופך למרכז העצבים ולהנהגה של האומה – כל אלה היוו שאלות ממשיות של הנהגה והתנהלות, תפיסות עולם וזהות בדורותיהם של תנאים. למה ישאף אדם מישראל? כיצד לבנות עולם יהודי ללא מקדש? לדרשה שלפנינו אמירה ברורה.
אם כן, דרשתם של חכמים בספרי על עניין מתנות כהונה בפרשת קרח מחזקת את המגמה שהוצעה לעיל שהדרשות האגדיות בספרי מתייחסות לצרכים רוחניים ממשיים של עם ישראל בתקופת התנאים.[7]

 

חלק ונחלה בה' באמצעות התורה

על פי דברינו, "אני חלקך נחלתך" בדרשת הספרי מבטא ערוץ ישיר של חיבור אל ה', שברוב ימי קיומה של האומה יהיה ערוץ כמעט יחידי. בימים הארוכים בו נתערטלה כנסת ישראל מכתריה, כתר אחד עמד ועומד בהישג ידה.
קרוב לאלף שנה לאחר תקופתם של התנאים, דבריו המפורסמים של הרמב"ם במשנה תורה מעידים על קליטתו המוחלטת של הכיוון הרוחני שראינו בספרי כתפיסת יסוד מכוננת בהתפתחותו וקיומו של העם:[8]
ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה', לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים...                               (רמב"ם הלכות שמיטה ויובל יג, יג).
בימינו אנו עדים לראשיתן של תמורות מרתקות המתרחשות לנגד עינינו ביחסם של חלקים מן העם להוויה של מקדש. כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות עוד יופיעו יחדיו במחוזותינו.
 
שבת שלום ומבורך!
אשמח לשיתופים ותגובות.
 
 
 
 
 
 
[1] הדרשות המסומנות בצבע הן דרשות ארוכות.
[2] גם המכילתא שותקת ולא מזכירה ודורשת את חטא העגל ופרשיות המשכן, ראו שם.
[3] לא נהיר לי דיו כיצד מגדיר רש"ר הירש את תוכנו של ה"חלק" וה"נחלה".
[4] השוו ישעיה ו, א.
[5] הגר"א הגיה כאן את הגרסה ל"משלשתם", וראו מהד' הורוויץ עמ' 144 הערה 14.
[6] ראו אבות דרבי נתן נו"א פרק לד. ההצגה של מראה חלום יעקב כמגלה מציאות רוחנית עתידית קשה באומה היא מעניינת ואכמ"ל.
[7] החכמים המופיעים בדרשה בשמותם הינם תנאים: רבי ישמעאל – דור שלישי של תנאים, ביבנה; רבי אלעזר הקפר ורבי שמעון בן אלעזר הינם תנאים בני הדור החמישי, דורו של רבי יהודה הנשיא. יש גם תנא בשם רבי יאשיה.
[8] לעומת הספרי, הרמב"ם אינו מדגיש בלשונו את קיום התורה ולימודה.