36 חקת: הניסים שלא סופרו

  • ד"ר ציפי ליפשיץ

 

תהליך המעבר מתלותיות למנהיגות

הספרי על פרשת חקת עוסק כולו בדרשות הלכתיות של דיני פרה אדומה מתוך פסוקי התורה, ואין בה דרשות אגדיות. עקב כך, שיעורנו יוקדש לאופן בו מיוצגים סיפורי התורה שבפרשת חקת לאורך ספרות חז"ל בכללותה.
סיפורי התורה המופיעים לאחר עניין פרה אדומה הם מות מרים, מי מריבה, הפנייה לאדום, מות אהרן, המלחמה נגד הכנעני, נחש הנחושת, מספר "תחנות" ו"מסעות" המסופרים במדבר בקצרה (נחל זרד, שירת הבאר), המלחמה בסיחון, המלחמה בעוג והחנייה בערבות מואב על ירדן יריחו.
במישור של הפשט, יש להבחין בתהליך שעובר על העם: מפעילות ותלות במנהיג, להתחלה של תושיה ונטילת אחריות:
וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם...
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם...
וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו...
וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל:
 
וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי: 
וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם: 
וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה:
 
וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ: 
וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר...
וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל:
וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת  הַנָּחָשׁ...
 
וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת...
 
אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ...
 
וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי...
וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן: 
וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ...
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי: 
 
וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת יַעְזֵר וַיִּלְכְּדוּ בְּנֹתֶיהָ ויירש וַיּוֹרֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר שָׁם: 
וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי: 
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּו...
וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ:
וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ:
                                       (במדבר כ, יד - כב, א).
במהלך פסוקים אלה יש להצביע על שמונה נקודות עיקריות בהן עם ישראל מופיעים כפעילים:
  1. בבירור מול בני עשו
  2. העדה שבוכה על מותו של אהרן. נראה כי זו פעולה עצמאית חיובית ראשונה של העם.[1] ניתן לטעון כי הם מגיבים לאובדן ואין  זו פעולה עצמאית; ברם, לא תמיד עם מתאבל על מנהיגיו כראוי (חז"ל העירו על היעדר אבלם של ישראל על משה ועל יהושע), ויש בכך הכרה בפועלם ובערכם. ייתכן עוד לומר כי עצם מותם של מנהיגיהם (מרים, אהרן) ותקופת האבל עצמה תרמה לתהליך גיבושם העצמי ולהבשלה של התודעה שבכוחם לתרום למהלכים העוברים אליהם.
  3. המלחמה מול הכנעני מוצגת בכתוב כמתנהלת על ידי ישראל לבדם, בלי משה – גם בפן הרוחני "וידר ישראל נדר לה' ", ותגובתו של ה', בהתאמה, מתייחסת אליהם ישרות: "וישמע ה' בקול ישראל".
  4. קבלת אחריות על החטא והכרה בו, תוך פנייה למשה שיתפלל עבורם.
  5. נסיעה וחניה כפעולתם של העם בלי התערבות או הכוונה אלוקית.
  6. אמירת שירה על הבאר. אמירת השירה מבטאת יכולת של הכרת הטוב והודיה עליו, שהן פעולות הנובעות מנפש מאוזנת בריאה ובשלה.
  7. שליחת מלאכים לסיחון מלך האמורי על ידי ישראל, ולא על ידי משה, כמו בפנייה לבני עשו. אם כן, הכתוב מאותת על תהליך התפתחותה של האומה במהלך הפרשה עצמה.
  8. כמו במלחמה עם הכנעני, גם כאן המלחמה כולה מנוהלת על ידי ישראל לבדם.[2]
מגמה זו מקבלת ייצוג מובהק מתוך הסימטריה הקיימת בין תקופת ראשית הליכתם של ישראל במדבר בפרשת בשלח (שמות טו-יז) לסופה, המופיע בפרשתנו:
פרשת בשלח
פרשת חקת
אז ישיר משה
אז ישיר ישראל
תלונה על מים (וירב העם עם משה) ונס
תלונה על מים (וירב העם עם משה) ונס
תלונה על לחם ונתינת המן
תלונה על מן ועונשו (נחשים)
משה מנהל מלחמת עמלק
ישראל מנהלים מלחמות עם הכנעני וסיחון
ידיו של משה
נחש הנחושת כמענה לבקשתם של ישראל להתפלל עבורם
נסיעה על פי ה'
נסיעה וחניה עצמאיים
 
 
להופעתה של הבאר בפרשתנו משמעות מטאפורית כייצוג של מצבם של ישראל לקראת סוף תקופת הנדודים במדבר. הבאר משלבת בתוכה את החיבור אל מי התהום הנמצאים מתחת לפני השטח, המקורות הנסתרים, עם המאמץ האנושי של הכרייה והחפירה –  "בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם" (במדבר כא, יח) – הכרוכים ביצירת הבאר, ופעולת השאיבה והדלייה המתמשכת. אחרי תהליך מופלא, ארוך וקשה, העם הפנים את ההשגחה האלוקית והאמונות הקשורות בה, למד את תורתו של ה' – ועתה מזדהה עם תפקידו וייעודו במקום ובזמן בו הוא נמצא; וכאשר הוא מועד (תלונה על לחם ומים), הוא יודע את דרך התיקון. כמו הבאר, הוא מחובר אל הנביעה בעומקים, והיא מביאה עימה חיות וצמיחה מחדש. עם ישראל בשנת הארבעים אינו מותש ויגע. העם התבגר, ויש בו חוסן ואנרגיה לקראת הבאות.[3]
לאחר שרטוט קווי המתאר של הפרשה ומאפייניה בפשטי הכתובים, ניגש לדרשותיהם של חכמים למאורעות המסופרים בה.

 

מותו של אהרן

שניים מתוך אירועי פרשת חקת, מי מריבה ונחש הנחושת, הינם ניסים המפורשים בכתוב. חכמים בדרשותיהם מוסיפים מימד ניסי לעוד עניינים המסופרים כאן: הר ההר (מקום מותו של אהרן), הפשטתם של בגדי הכהונה והלבשתם לאלעזר, הבאר, המלחמה בסיחון והמלחמה בעוג.[4] נעיין להלן בדבריהם על כמה מעניינים אלה:
רבי סימאי אומר:
הרי הוא אומר "ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש את אלעזר בנו" (במדבר כ, ),
מלמד שהעמיד משה את אהרן על הסלע,
והיה מפשיטו בגדי כהונה
עד שנמצא לבוש בגדי שכינה.
                                   (ספרי זוטא דברים כז, יג).
דרשה זו נאמרת משמו של רבי סימאי, מאחרוני התנאים. נראה כי היא אינה בנויה על קושי בלשון הפסוק, שניתן לקרותו בפשט כתיאור מעבר תפקיד הכהונה הגדולה מאהרן לאלעזר לפני מותו, אלא מתייחסת לבעיה הנוצרת מתוך המצב המתואר בפסוק. אם משה מפשיט את אהרן מבגדי הכהונה ומלבישם מיד לאלעזר, הרי שאהרן נשאר ללא בגדים. תשובתו של רבי סימאי "שנמצא לבוש בגדי שכינה" פותרת קושי זה, וגם מצביעה על מעלתו של אהרן שמוכן לעבור למקום גבוה יותר.
דרשה זו מופיעה בצורה מפורשת יותר בספרא:
"ויתן עליו את הכתונת ויחגר אותו באבנט" (ויקרא ח, ז).
מלמד שנעשה משה סגן הכהנים לאהרן, והוא היה מפשיטו והוא היה מלבישו.
וכשם שנעשה לו סגן בחייו כך נעשה לו סגן במותו,
שנאמר "קח את אלעזר בנו והפשט את אהרן את בגדיו". (במדבר כ, כה).
ומנין שעשה משה כן?
שנאמר: "ויעש משה כאשר צוה ה' ויעלו אל הר ההר ויפשט משה אהרן את בגדיו" (שם, כז-כח).
וכי היאך היה משה יכול להפשיט את בגדיו כסידרן,
והעליונים הן עליונים לעולם והתחתונים הן התחתונים לעולם?
אלא, אילו מעשה ניסים שעשה משה.
ועשה לו הקדוש ברוך הוא במיתתו יותר מבחייו,
והעמידו משה על הסלע,
והפשיטו בגדי כהונה,
ובגדי שכינה נלבשים תחתיהם,
"וילבש אותם את אלעזר בנו" (שם).
וכי היאך היה יכול משה להלביש את אלעזר בגדים כסידרן?
אלא כבוד גדול חלק לו המקום במיתתו יותר מבחייו,
שלבשו בגדי שכינה תחילה למטה,
וחזר משה והפשיט אהרן את הבגדים כסידרן
והלביש את אלעזר בגדים כסידרן.
                       (ספרא צו מכילתא דמילואים א, ו).[5]
במקור זה מעשה הניסים לא עולה מקושי המתואר בפסוק כמו בספרי זוטא דברים, אלא מהצורך לשמור על סדר ההפשטה והלבישה. עניין זה חוזר לאורך הדרשה כאן ארבע פעמים.[6] התורה מרחיבה בפירוט סדר הלבשת הבגדים לאהרן בשבעת ימי המילואים: "וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם: וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ: וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים: וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשֶׂם עַל הַמִּצְנֶפֶת אֶל מוּל פָּנָיו אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (ויקרא ח, ו-ט). ייתכן שדרשתם של חכמים כאן בנויה על הרחבה זו.[7]

 

באר במדבר

התורה מספרת יותר מפעם אחת כיצד ישראל ניזונו מן המן במהלך ארבעים שנות הליכתם במדבר. לעומת זאת, אנו שומעים על מים רק בהקשרים של תלונות ומצוקות. גם במזמור קל"ו בתהילים, שבו יוחדו פסוקים לא מעטים לתקופת המדבר, יש התייחסות לנס של הוצאת מים מן הסלע בפרשת בשלח ובחקת: "יְבַקַּע צֻרִים בַּמִּדְבָּר וַיַּשְׁקְ כִּתְהֹמוֹת רַבָּה. וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע וַיּוֹרֶד כַּנְּהָרוֹת מָיִם" (תהלים עח, טו-טז).[8] אמנם, חכמים מרחיבים בתיאור בארה של מרים, אשר ליווה את ישראל לאורך כל שנותיהם במדבר. תיאור זה מופיע פעמים רבות לאורך ספרות חז"ל; נעיין בדבריהם של תנאים בתוספתא:
א.
למה נקרא שמו "שער המים"?
שבו מכניסין צלוחית של מים של ניסוך בחג.
רבי אליעזר בן יעקב אומר:
בו מים מפכין.
מלמד שמפכפכין ויוצאין כמי הפך הזה,
ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית.
וכן הוא אומר: "בצאת האיש קדים וקו בידו וימד אלף ויעבירני במים מי אפסים" (יחזקאל מז, ג),
מלמד שאדם עובר במים עד קרסוליו.
"וימד אלף ויעבירני במים מים ברכים" (שם, ד),
מלמד שאדם עובר במים עד ברכיו.
ב.
דבר אחר, "מים ברכים", שמתברכין והולכין...
ג.
"וימד אלף ויעבירני במים מי מתנים" (שם),
מלמד שאדם עובר במים עד מתנים.
"וימד אלף נחל אשר לא אוכל לעבור" (שם, ה).
יכול לא יעברנו ברגל, אבל יעברנו בסחוי (=שחייה)?
תלמוד לומר: " כי גאו המים מי שחו" (שם).
יכול לא יעבר בסיחוי אבל יעברנו בספינה קטנה?
תלמוד לומר: "כי גאו המים מי סחו", מלהשיט.
ד.
יכול לא יעברנו בספינה קטנה, אבל יעבירנו בספינה גדולה?
תלמוד לומר: "בל תלך בו אני שיט" (ישעיה לג, כא).
יכול לא יעברנו בספינה גדולה, אבל יעברנו בבורני גדולה?
תלמוד לומר: "וצי אדיר לא יעברנו" (שם).
ואומר: "ביום ההוא יצאו מים מירושלם..." (זכריה יד, ח).
ה.
יכול יתערבו במי מעיינות אחרות? ...
לאן הולכין? ...
ו.
ואומר: "והיה ועמדו עליו דוגים" וגו' (יחזקאל מז, י) "ביצותיו וגבאיו" וגו' (שם, יא).
ואומר "ועל הנחל יעלה על שפתו" וגו' (שם, יב).
מלמד שכל מימי בראשית עתידין להיות יוצאין כמפי הפך הזה.
ז.
וכך היתה הבאר שהיתה עם ישראל במדבר,
דומה לסלע מלא כברה
מפכפכת ועולה כמפי הפך הזה.
עולה עמהן להרים ויורדת עמהן לגאיות.
מקום שישראל שורין, היא שורה כנגדן מקום גבוה,
כנגד פתחו של אהל מועד.
נשיאי ישראל באין וסובבין אותה במקלותיהן,
ואומרים עליה את השירה: "עלי באר ענו לה עלי באר ענו לה" (במדבר כא, יז),
והן מבעבעין ועולין כעמוד למעלה.
וכל אחד ואחד מושך במקלו, איש לשבטו ואיש למישפחתו,
שנאמר: "באר חפרוה שרים" וגו' (במדבר כא, יח).
ח.
"וממתנה נחליאל ומנחליאל במות ומבמות הגיא" וגו' (במדבר כא, יט-כ).
היא סובבת כל מחנה ישראל ומשקה את כל הישימון,
שנאמר: "ונשקפה על פני הישימון".
והיא נעשית נחלים גדולים,
שנאמר: "ונחלים ישטפו" (תהילים עח, כ).
הן יושבין באיספקאות (=סירות) ובאין זה אצל זה,
שנאמר: "הלכו בציות נהר" (תהילים קה, מא).
ט.
העולה דרך ימין עולה דרך ימין,
והעולה דרך שמאל עולה דרך שמאל.
כן מים שמתמצין הימנה,
היא נעשית נחל גדול
והולכין לים הגדול ומביאין משם כל חמדת העולם,
שנאמר: "זה ארבעים שנה ה' אלקיך עמך לא חסרת דבר" (דברים ב, ז).
                                      (תוספתא סוכה ג, ג-יג).
התוספתא פותחת בתיאור מרהיב (א-ו), המבוסס על נבואתו של יחזקאל על המים שיצאו ממפתן בית המקדש לעתיד לבוא ויפריחו את השממה:
וַיְשִׁבֵנִי אֶל פֶּתַח הַבַּיִת וְהִנֵּה מַיִם יֹצְאִים מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת קָדִימָה כִּי פְנֵי הַבַּיִת קָדִים וְהַמַּיִם יֹרְדִים מִתַּחַת מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית מִנֶּגֶב לַמִּזְבֵּחַ:  וַיּוֹצִאֵנִי דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹנָה וַיְסִבֵּנִי דֶּרֶךְ חוּץ אֶל שַׁעַר הַחוּץ דֶּרֶךְ הַפּוֹנֶה קָדִים וְהִנֵּה מַיִם מְפַכִּים מִן הַכָּתֵף הַיְמָנִית:  בְּצֵאת הָאִישׁ קָדִים וְקָו בְּיָדוֹ וַיָּמָד אֶלֶף בָּאַמָּה וַיַּעֲבִרֵנִי בַמַּיִם מֵי אָפְסָיִם:  וַיָּמָד אֶלֶף וַיַּעֲבִרֵנִי בַמַּיִם מַיִם בִּרְכָּיִם וַיָּמָד אֶלֶף וַיַּעֲבִרֵנִי מֵי מָתְנָיִם:  וַיָּמָד אֶלֶף נַחַל אֲשֶׁר לֹא אוּכַל לַעֲבֹר כִּי גָאוּ הַמַּיִם מֵי שָׂחוּ נַחַל אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵר ...    וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם וַיּוֹלִכֵנִי וַיְשִׁבֵנִי שְׂפַת הַנָּחַל:  בְּשׁוּבֵנִי וְהִנֵּה אֶל שְׂפַת הַנַּחַל עֵץ רַב מְאֹד מִזֶּה וּמִזֶּה:  וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּיִם הָאֵלֶּה יוֹצְאִים אֶל הַגְּלִילָה הַקַּדְמוֹנָה וְיָרְדוּ עַל הָעֲרָבָה וּבָאוּ הַיָּמָּה אֶל  הַיָּמָּה הַמּוּצָאִים ונרפאו וְנִרְפּוּ הַמָּיִם:  וְהָיָה כָל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר יִשְׁרֹץ אֶל כָּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁם נַחֲלַיִם יִחְיֶה וְהָיָה הַדָּגָה רַבָּה מְאֹד כִּי בָאוּ שָׁמָּה הַמַּיִם הָאֵלֶּה וְיֵרָפְאוּ וָחָי כֹּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁמָּה הַנָּחַל...                                  (יחזקאל מז, א-יג).
בהמשך (ז-ט), התוספתא קושרת בינה לבין מציאותם של ישראל במדבר. כך, ההבטחות לגבי עתיד רחוק מתקרבות ומקבלות אימות מכוח ההכרה כי הן אינן אלא חזרה אל מציאות ממשית שכבר היתה.[9] גם תקופת המדבר נצבעת בצבעים חדשים ורעננים; מחנה ישראל במדבר הופך למקום שופע מים, בו בני השבטים השונים מקיימים ביניהם יחסים חברתיים בעזרת סירות בהם הם נוסעים למקום למקום, ממש כמו ונציה.
התיאור של התוספתא הוא מפותח, ספרותי ועשיר, ומורכבים בו לצורך הדרשה גם פסוקים ממקומות אחרים. האם לפנינו מסורת עתיקה על באר מיטלטלת שהלכה עם ישראל למסעותיו במהלך ארבעים שנה, שתנאים מוצאים לה סימוכין בכתובים, ולאורם היא זוכה לשחזור? או שתנאים יוצרים כאן סיפור חדש, תוך מלאכת מחשבת של קריאה, דרישה ושזירה של לשון הכתוב?
נקודה נוספת הראויה לציון היא העובדה שהבאר במדבר המתוארת בתוספתא אינה קשורה לדמותה של מרים הנביאה. קישור זה קיים בתוספתא במקום אחר:
כל זמן שהיתה מרים קיימת,
היתה באר מספקת את ישראל.
משמתה מרים,
מהו אומר: "ותמת שם מרים ולא היה מים לעדה" (במדבר כ, א-ב),
שנסתלקה הבאר...
 
רבי יוסה ברבי יהודה אומר:
כיון שיצאו ישראל ממצרים נתמנו להן שלשה פרנסין טובין, אילו הן: משה אהרן ומרים.
בזכותן נתנו להן שלש מתנות: עמוד הענן ומן ובאר.
באר בזכות מרים, עמוד ענן בזכות אהרן, מן בזכות משה.
מתה מרים, בטלה הבאר, וחזרה בזכות משה ואהרן.
מת אהרן, בטל עמוד הענן, וחזרו שניהם בזכות משה.
מת משה, בטלו שלשתן ולא חזרו,
שנאמר "ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד" (זכריה יא, ח).[10]
                                  (תוספתא סוטה יא, א; ח).
אם כן, המסורת על "בארה של מרים" קיימת כבר אצל התנאים.[11]
מדרש התוספתא מביא למודעות את גודל הניסים והחסדים הכרוכים בבאר המיטלטלת שהשקתה את העם. בעקבות כך עולה השאלה: אם הבאר הניסית נמנת על ידי חז"ל בנשימה אחרת עם המן וענני הכבוד, שלגביהם התורה האריכה וחזרה, מדוע הבאר לא נתפרשה? ואם היא אכן לא נתפרשה, מדוע חז"ל מונים אותה בשורה אחת עם הניסים הגדולים והמפורשים של המן וענני הכבוד?

 

מלחמת סיחון

הפרשיה השלישית בפרשת חקת שחכמים מוסיפים לה מימד ניסי היא מלחמתם של ישראל בסיחון מלך האמורי. על פי פשט הכתוב ישראל נלחמו ונצחו. במדרש תנחומא מתוארת התערבות ניסית פלאית:
אז ישיר ישראל את השירה הזאת (במדבר כא, יז).
נאמרה שירה זו בסוף ארבעים,
והבאר נתנה להם מתחלת ארבעים,
ומה ראה ליכתב כאן?
הענין הזה נדרש למעלה הימנו,
"על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה (שם, יד),
אותות ונסים שנעשו להם בנחלי ארנון,
כנסים שנעשו להם בים סוף.
מה הם הנסים של נחלי ארנון?
אדם עומד על ההר מזה, ומדבר עם חבירו בהר הזה, והוא רחוק ממנו ז' מילין,
והדרך יורד לתוך הנחל ועולה.
ודרכן של ישראל לעבור בתוך הנחלים.
נתכנסו כל האומות אוכלוסין עד אין סוף,
ישבו מקצתן בתוך הנחל, והנחל עשוי מלמעלן מערות מערות,
וכנגדן הר שכנגדו עשוי סלעים סלעים כמין שדים,
שנאמר "ואשד הנחלים" (שם).
ואמרו: כשיורדין ישראל לתוך הנחל,
אלו עומדין מלפניהם שבתוך הנחל,
ואלו למעלה מן המערות ונהרוג את כו.,
כיון שהגיעו ישראל לאותו מקום,
לא הצריכן הקדוש ברוך הוא לירד למטה לתוך הנחל,
אלא רמז להרים,
ונכנסו שדיים של הר זה לתוך המערות ומתו כולם ...
 
"הר ההר" (במדבר כ, כב).
מהו הר ההר? הר על גבי הר, כתפוח קטן על תפוח גדול.
ואף על פי שענן מהלך לפניהם משפיל את הגבוה, ומגביה את השפל,
הניח הקדוש ברוך הוא את ההר דוגמא,
שידעו נסים שעשה להם הקדוש ברוך הוא,
שלא הניח הר במדבר, שלא יהו מתייגעים עליהם.
ולא עוד, אלא אף על פי שהיה הענן עושה כל המדבר מישור,
היה מניח מקום גבוה למשכן, שיהא שם חנייתו.
והניח שלשה הרים:
הר סיני לשכינה, הר נבו לקבורת משה, והר ההר לקבורת אהרן.                   (תנחומא בובר חקת לז).
 

מסקנה

מתוך סקירה של דרשות חכמים על הפרשיות המסופרות בפרשת חקת עולה כי בכל הרבדים של ספרות חז"ל – תנאים, אמוראים והמדרש המאוחר – קיימת התופעה של הוספה והרחבה של המימד הניסי מעבר למפורש בכתוב.
מדוע התורה מקצרת ולא מספרת על ניסים אלה? ואם התורה לא סיפרה, אזי מה עניין שחז"ל יספרו? הפירוט הנוסף של חז"ל את ניסי המדבר משרת מגמה חינוכית מובהקת והיא העמידה על גודל אהבתו של ה' לישראל, החסד האינסופי שגמל עמנו בראשית היותנו לעם עד עתה והאמונה וההכרה בהשגחה האלוקית. מדוע אפוא לא נכתבו ניסים אלה באופן מפורש?
הדרשות המתייחסות לניסים הקשורים לפרשיותה של פרשת חקת בנויות על דרישה של לשונות סתומים המופיעים בהם וכך נחשף הסיפור הנמצא מאחוריהם. דומה שהתורה רצתה שנדע שמעבר לאותן התרחשויות המפורשות ומסופרות בהרחבה בחומש במדבר, היו עוד ניסים רבים. כלשונה של הדרשה ממדרש תנחומא בובר שהובא לעיל לגבי הר ההר, ש"הניח הקדוש ברוך הוא את ההר דוגמא, שידעו נסים שעשה להם הקדוש ברוך הוא". אם כן, דרשותיהם של חכמים ממשיכות את המגמה המותווית בסגנונם של הכתובים, ומגלות את העלילה השלמה שמעבר לרמזים שבמקראות.
אפיון דרשותיהם של חכמים על פרשיותיה של פרשת חקת כמוסיפים מימד ניסי על המסופר בסיפוריה האחרונים של התורה על תקופת המדבר, מצטרף אל המסקנה המקבילה העולה מתוך שני מאמרים נוספים שנכתבו במסגרת זו, במהלך עיוננו בפרשות תרומה, צו ובהעלותך.[12] כל המקומות בהם תופעה זו נשנית קשורים לסביבה של נוכחות שכינה יוצאת דופן: במקדש, במשכן ובמסעותם של ישראל במדבר; ובכולם התופעה קיימת לאורך רבדיה השונים של ספרות חז"ל. בעקבות כך ניתן לומר כי זכינו לגעת ביסוד תפיסתי אחד מתוך עולמם הרוחני של חכמים. 
 
 
 
 
 
 
 
[1] במהלך ספר במדבר מצוינות יוזמות של יחידים: הטמאים לנפש אדם לעניין פסח שני, יהושע וכלב בחטא המרגלים, פנחס, בנות צלפחד.
[2] לעומת זאת, התורה מדגישה כי ההתמודדות עם עוג מלך בשן מצריכה את דמותו הפעילה של משה. חז"ל רואים במאבק זה זירה של התנגדות והבסה של כוחות קמאיים הפועלים במציאות, שמשה מנטרל לפני כניסתם של ישראל לארץ, ראו ספרי דברים ג; בבלי ברכות נד ע"ב; דב"ר כט. 
[3] הבאר מופיעה בתורה במצבים בהם יש פתיחה של תקופה המתאפיינת בהשתרשות – יצירה של קשרים עמוקים עם בני אדם או מקום: ישיבתו של יצחק בארץ פלשתים (בראשית כו); מציאת אשה על הבאר (רבקה, יעקב ורחל, משה וצפורה).
[4] רק שני עניינים נוספים – הפנייה לאדום, והמלחמה עם הכנעני יושב הנגב – לא מתפרשים כמעשה ניסים. יש לציין כי לשונות הנדר והחרם המשמשים במלחמה עם הכנעני, כמו השיח המתקיים בין העם לבין ה' המתקיים בין העם לבין ה', מורים יחדיו על מתח רוחני גבוה ולא סתם מלחמה בדרך הטבע.
[5] השוו ספרי האזינו שלט; מדרש תנאים לדברים לב.
[6] מפרשי הספרא נתקשו במשמעותה של דרשה זו, ראו ראב"ד וקרבן אהרן שם. נראה לומר כי דרשתם של תנאים נושאת בחובה תוכן עמוק. עניין זה לא יתבאר כאן. המושג "בגדי שכינה" לא מופיעים במקומות אחרים בספרות חז"ל. בספרא מעשי הניסים מוצג כפועלו של משה, ולא של ה'.
[7] הספרא דורש את הפסוקים בויקרא, מה שמחזק קישור זה. דרשה זו לא מופיעה בספרי במדבר. בספרי זוטא במדבר מופיעה דרשה אחרת המתייחסת למיתת נשיקה. עוד יש לציין כי יש בירושלמי יומא פ"א התייחסות נרחבת למיתתו של אהרן, אך מסורת זו אינה מופיעה.
[8] נראה לומר כי ה"צור" מתייחס לנס של בשלח, ואילו ה"סלע" מתייחס לנס של פרשת חקת, ראו שם.
[9] יש לציין כי גם בבית המקדש של יחזקאל יש אלמנטים של דור המדבר, לדוגמא: דמות הנשיא, שבעת ימי המילואים.
[10] הקשרו המיידי והרחב יותר של הציטוט המובא מנבואתו של זכריה, וחוסר ההתאמה הבולטת לדמותם של שלוש מנהיגיה המופתיים של האומה מצריכים בירור. ייתכן שהדרשה עושה שימוש בלשון "שלשת הרועים", בלי להיזקק להקשר.
[11] השוו בבלי ב"מ פו ע"ב, שם דבי רבי ישמעאל קושר את הבאר למעשה הכנסת האורחים של אברהם. אמוראים ארצישראליים קושרים את בארה של מרים לכינרת, ראו ירושלמי כתובות יב, ג.
[12] ראו באתר ובמקורות הנדונים בכל אחד מן המאמרים.