38 פנחס: סמיכות פרשיות

  • ד"ר ציפי ליפשיץ

דרישת סמוכין

בשיעור על פרשת בלק עסקנו בשיטתו של רבי עקיבא על סמיכות פרשיות, ככלי פרשני ראשון במעלה לעיון ולהעמקה במשמעויות הטמונות בכתוב.
אף ראינו שם כי סמיכות הפרשיות בתורה מקבילה לסמיכות הגאוגרפית בין ישראל לבנות מדין ומואב בעוון בעל פעור.[1] נרחיב קמעא להלן לגבי אופן התקבלותה של שיטת דרשה זו אצל תנאים ואמוראים ויסודותיה הרעיוניים.
עניין "דרישת סמוכין" מופיע במקומות שונים לאורך הש"ס, בירושלמי ובבבלי. מתוך המקורות ניתן לשחזר כי גישתו של רבי עקיבא נתקבלה כגישה מרכזית ומוסכמת, אולם לא על תלמידו רבי יהודה:
והאמר רבי יהושע בן לוי:
מנין לבעל קרי שאסור בדברי תורה?
שנאמר: "והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד, ט),
וסמיך ליה: יום אשר עמדת" וגו' (שם, י).
מה להלן בעלי קריין אסורין, אף כאן בעלי קריין אסורין...
 
תניא, בן עזאי אומר:
נאמר "מכשפה לא תחיה" (שמות כב, יז),
ונאמר "כל שוכב עם בהמה מות יומת" (שמות כב, יח).
סמכו ענין לו, לומר:
מה שוכב עם בהמה בסקילה, אף מכשפה נמי בסקילה.
אמר ליה רבי יהודה:
וכי מפני שסמכו ענין לו נוציא לזה לסקילה?
אלא: אוב וידעוני בכלל כל המכשפים היו,
ולמה יצאו - להקיש להן, ולומר לך:
מה אוב וידעוני בסקילה - אף מכשפה בסקילה...
 
והני סמוכין מבעי ליה לאידך דרבי יהושע בן לוי,
דאמר רבי יהושע בן לוי:
כל המלמד לבנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר חורב,
שנאמר "והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד, ט),
וכתיב בתריה: "יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב" (דברים ד, י).
                                       (בבלי ברכות כא ע"ב).
לעומת רבי יהודה, התנא בן עזאי והאמורא רבי יהושע בן לוי דורשין סמוכין, ולא זו בלבד אלא שרבי יהושע בן לוי לומד שני לימודים שונים מסמיכות הפסוקים בדברים – אחד בתחום ההלכה ואחד באגדה.[2]
מתוך הדיון בבבלי ברכות י ע"א עולה כי האמורא הארצישראלי בן הדור השלישי רבי אבהו, תלמידו של רבי יוחנן, מאפיין את דרישת הסמוכין כסממן של לימוד "יהודי-רבני" של המקראות לעומת המינים:[3]
אמר ליה ההוא מינא (=מין) לרבי אבהו:
כתיב, "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו" (תהילים ג, א),
וכתיב, "לדוד מכתם בברחו מפני שאול במערה" (תהילים נז, א).
הי מעשה הוה ברישא (=איזה מהם קדם)?
מכדי, מעשה שאול הוה ברישא (=קדם), לכתוב ברישא (=צריך להיכתב קודם)!
אמר ליה (=לו):
אתון דלא דרשיתון סמוכין, קשיא לכו (=אתם שלא דורשים סמוכין, יש לכם שאלה),
אנן דדרשינן סמוכים, לא קשיא לן (=אנו שדורשים סמוכין, אין לנו שאלה).
דאמר רבי יוחנן:
סמוכין מן התורה מנין?
שנאמר, "סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר" (תהילים קיא, ח).
למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג?
שאם יאמר לך אדם: כלום יש עבד שמורד ברבו?
אף אתה אמור לו: כלום יש בן שמורד באביו?
אלא הוה (=יש).
הכא נמי (=גם כאן) הוה (=יש).
שאלתו של המין היא לא לגבי שני פסוקים או מזמורים סמוכים, אלא לגבי סדר הופעתם של שני מזמורים אשר כותרתם מעידה אליהם שהם אינם מופיעים לפי סדר כרונולוגי. האחד, "בברחו מפני אבשלום בנו" הינו מן התקופה של מרד אבשלום, ואילו השני, "בברחו מפני שאול במערה", הינו  מתקופת רדיפותיו של שאול אחרי דוד עוד בטרם היותו מלך, שנים רבות קודם לכן. רבי אבהו עונה לו כי לסדר הכתובים משמעויות עמוקות מעבר לנראה לעין, ועל כן הסידור הכרונולוגי הוא רק אחד מאפשרויות הסידור הרבות הקיימות. כך, מייחס רבי אבהו למינים קריאה חד-מימדית של הכתוב, לעומת "דרישתם" של חכמים את הכתוב הבנויה על תפיסה של החכמה האלוקית המגולמת בה. תפיסה זו עולה בבירור מדרשתו של רבי יוחנן לפסוק "סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר" (תהילים קיא, ח), שסדר הכתובים כפי שהוא מופיע לפנינו הינו מלאכת מחשבת מדויקת ומכוונת היטב.[4]
תוכן דרשתו של רבי יוחנן על פסוק זה תואם למסר העולה מכלל המזמור שהוא נתון בתוכו:
הַלְלוּ יָהּ אוֹדֶה ה' בְּכָל לֵבָב בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה: 
גְּדֹלִים מַעֲשֵׂי ה' דְּרוּשִׁים לְכָל חֶפְצֵיהֶם: 
הוֹד וְהָדָר פָּעֳלוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד: 
זֵכֶר עָשָׂה לְנִפְלְאֹתָיו חַנּוּן וְרַחוּם ה': 
טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו יִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ: 
כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם: 
מַעֲשֵׂי יָדָיו אֱמֶת וּמִשְׁפָּט נֶאֱמָנִים כָּל פִּקּוּדָיו: 
סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר: 
פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ צִוָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ: 
רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד:
                                                 (תהלים קיא).
המזמור מסודר לפי סדר הא"ב, כאשר כל פסוק בו בנוי משתיים או שלוש צלעות, וכל אחת מהן מתחילה באות אחרת. מתוארים בו מעשי ה', הבאים לידי ביטוי בחמישה אופנים בתוך המציאות הנבראת: ההתגלות הניסית בעולם, הדאגה למזונם ("טרף") של יראי שמו, הבאתו של עם ישראל לארץ ישראל, מצוות התורה, והגאולה. מצוות התורה מופיעות לאורך שני פסוקים. בראשון, המצוות הניתנות על ידו מוצגות כצודקות ונאמנות,[5] ואילו את השני מייחס רבי יוחנן לאופן סידורם של כתבי הקודש. אם כן, סדר זה מקפל בתוכו פן נוסף של מעשי ה', שצריך אמונה וחכמה – "ראשית חכמה יראת ה'" ו"שכל טוב" – כדי לגלותו.
בתקופות בהן מעשי ה' נסתרים, גילוי מעשי ה' על ידי דרישת הפסוקים מקבלת מקום מרכזי. כך, קריאתו של רבי יוחנן את המזמור מהדהדת את מודעותו לערך הרוחני, ולא רק ההלכתי, של דרישת הסמוכין בתקופה בה אין ניסים ואין מהלך גלוי של גאולה. בזאת, הוא מנציח את פועלם של חכמים, תנאים ואמוראים, המאפשרים לעם כולו למצוא את הדרך אל ה' בתוך מילותיה של התורה. 
המקור המובא לעיל מתוך בבלי ברכות י ע"א מסתיים בדוגמא של דרשת סמוכין בין מזמור ב' וג' בתהילים: 
מזמור ב
מזמור ג
 
לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק: 
יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל ה' וְעַל מְשִׁיחוֹ: 
נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ: 
יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק אֲדֹנָי יִלְעַג לָמוֹ: 
אָז יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ בְאַפּוֹ וּבַחֲרוֹנוֹ יְבַהֲלֵמוֹ: 
וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי עַל צִיּוֹן הַר קָדְשִׁי: 
אֲסַפְּרָה אֶל חֹק ה' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ: 
שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי אָרֶץ: 
תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם: 
וְעַתָּה מְלָכִים הַשְׂכִּילוּ הִוָּסְרוּ שֹׁפְטֵי אָרֶץ: 
עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה: 
נַשְּׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ כִּי יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ:
 
 
מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ:
ה' מָה רַבּוּ צָרָי רַבִּים קָמִים עָלָי: 
רַבִּים אֹמְרִים לְנַפְשִׁי אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹהִים סֶלָה: 
וְאַתָּה ה' מָגֵן בַּעֲדִי כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי: 
קוֹלִי אֶל ה' אֶקְרָא וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָה: 
אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה הֱקִיצוֹתִי כִּי ה' יִסְמְכֵנִי: 
לֹא אִירָא מֵרִבְבוֹת עָם אֲשֶׁר סָבִיב שָׁתוּ עָלָי:  קוּמָה ה' הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהַי כִּי הִכִּיתָ אֶת כָּל אֹיְבַי לֶחִי שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ: 
לַה' הַיְשׁוּעָה עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה:
 
           
מזמור ב', הנקרא "פרשת גוג ומגוג", עוסק במרד של העמים בה' ובמשיח שמדריך את האנושות לעבוד את ה'. מזמור ג' עוסק בצרתו הפרטית של דוד המלך, עת מרד בו בנו. הדרשה לומדת על קיומו של הראשון מן השני; המציאות האנושית של מרד של בן באביו, הקיימת לאורך כל ההיסטוריה, מלמדת על האפשרות שאומות העולם ימרדו באלוקות בסופה.[6] אם כן, סמיכות הפרשיות של שני המזמורים מורה על קשר פנימי בין שני התופעות המתוארות בכל אחת מהן.[7] 
השאלות הנידונות במקור זה מקבלות ביטוי מובהק במדרש תהלים ג, ב:
דבר אחר, "מזמור לדוד בברחו" (תהילים ג, א).
זהו שאמר הכתוב: "לא ידע אנוש ערכה" (איוב כח, יג).
אמר רבי אלעזר:
לא ניתנו פרשיותיה של תורה על הסדר.
שאם ניתנו על הסדר,
כל מי שהוא קורא בהם היה יכול להחיות מתים, ולעשות מופתים.
לכך נתעלמה סדורה של תורה,
והוא גלוי לפני הקדוש ברוך הוא,
שנאמר: "ומי כמוני יקרא ויגידה ויערכה לי" (ישעיה מד, ז).
רבי יעקב בשם רבי אחא אמר:
למה נסמכה פרשת גוג ומגוג לפרשת אבשלום?
לומר לך, שקשה הבן הרע לאביו יותר ממלחמות גוג ומגוג.
במקום להצביע ככלל על החכמה האלוקית הטמונה באופן סידורם של כתבי הקודש ברצף אחד, כמו הבבלי, מקור זה מדגיש את הצורך בהסתרה של סדרה המקורי של התורה, על מנת שמי שלא ראוי לא יוכל לעשות שימוש באנרגיה העצומה הטמונה בו. השאלה בדבר סמיכות הפרשיות מובאת בסדר הפוך, במקום השאלה "למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג?" מובאת השאלה הנגדית "למה נסמכה פרשת גוג ומגוג לפרשת אבשלום"; בנוסף, התשובה לא מתייחסת למישור של אימות האמונה במלחמת גוג ומגוג, אלא בעוצמת הקושי בגידולו של ילד מרדן.

 

דרישת סמוכין בספרי פנחס

שיטתו של רבי עקיבא ב"דרישת סמוכין" ממשיכה בדרשות תנאים בספרי על פנחס, שם מצויות ארבע הערות קישור בין ענייניה השונים של הפרשה. נעיין בארבעתם.

א.

ההערה הראשונה מופיעה בספרי פינחס קלג, בין עניין הנחלות לבקשתן של בנות צלפחד:
"ותקרבנה בנות צלפחד" (במדבר כז, א).
כיון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים לזכרים ולא לנקבות,
נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה.
אמרו: לא כרחמי בשר ודם רחמי המקום.
בשר ודם, רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות.
אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן,
אלא רחמיו על הזכרים ועל הנקבות.
רחמיו על הכל,
שנאמר "נותן לחם לכל בשר" וגו' (תהלים קלו, כה),
"נותן לבהמה לחמה" וגו' (שם קמז, ט),
ואומר: "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" (שם קמה, ט).
הדרשה של הספרי תמוהה. האם בנות צלפחד לא תפסו את החלוקה של הנחלות בארץ ישראל לפי משפחות (הבנים במשפחה) כמצווה אלוקית?[8] האם הן לא תפסו כך את ההכרעה בשאלתן? ואם כן, מה עניינם של הרחמים, וההשוואה בין רחמיהם של בשר ודם לרחמיו של מקום? עוד יש לשאול, מה היחס בין מאמר הספרי לשאלתן כפי שהיא מופיע בתורה?
נעיין בלשון התורה בפתיחתה של פרשה זו:
וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה: 
וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: 
אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח
כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ: 
לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ: 
וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'.                           (במדבר כז, א-ג).
דרשת הספרי מתייחסת לפסוק הראשון, ומפרשת את פעולת ההתקרבות – "ותקרבנה בנות צלפחד" – כהתקרבות ביניהן לבין עצמן: "כיון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים לזכרים ולא לנקבות, נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה". בכך, מנתק הספרי בין פסוק זה לבא אחריו, ובמקום לקרוא את הפסוקים ברצף אחד "ותקרבנה בנות צלפחד... ותעמודנה לפני משה", הוא קורא כל פסוק כהתרחשות בפני עצמה.[9] ראשית, בנות צלפחד נתקבצו ודנו ביניהן, ולאחר מכן הן באו ועמדו לפני משה.
כך, יוצר הספרי מרחב נוסף על הסיפור בתורה, המהווה אזור ביניים בו מתרחשת הפעילות "מאחורי הקלעים" המביאה אל הסיפור הסמוך. לאזור זה מאפיינים אחרים: זהו מרחב נשי, והדברים המושמעים בו אינם אלו שייאמרו בפרהסיא (הגברית). הספרי מנכיח מרחב זה, בו בנות צלפחד מבטאות את עצמן, את עולמן ואת אמונתן.

ב.

הקישור השני בין שתי פרשיות סמוכות בספרי פנחס הוא בין עניין הנחלות לציווי אל משה לעלות אל הר נבו:
וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ: 
וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו: 
וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו: 
וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ
הָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: 
וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה...
                                            (במדבר כז, ח-יד).
במדבר מופיע הציווי לעלות אל "הַר הָעֲבָרִים". הספרי דורש את הפסוק המקביל בספר דברים, בו מופיע שמו של ההר כהר נבו:
"ויאמר ה' אל משה עלה אל הר העברים הזה הר נבו" (דברים לב, מט),
זו נחלת בני ראובן ובני גד.
בשעה שנכנס משה לנחלת בני ראובן ובני גד שמח ואמר:
דומה אני שהתיר לי נדרי.
התחיל שופך תחנונים לפני המקום.
משל למה הדבר דומה?
למלך בשר ודם שגזר על בנו שלא יכנס לפתח פלטרין שלו.
נכנס לשער, והוא אחריו.
לחצר, והוא אחריו.
לטריקלין, והוא אחריו.
כיון שבא ליכנס לקיטון,
אמר לו: בני, מיכן ואילך אתה אסור.
כך בשעה שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן שמח ואמר:
דומה אני שהתיר לי נדרי,
התחיל שופך תחנונים לפני המקום.                      (ספרי פנחס קלד).
באמצעות הזיהוי של הר העברים כהר נבו, קובע הספרי כי הר זה הינו בתוך נחלתם של בני ראובן וגד בעבר הירדן – וכך זוכה משה להגיע למקום שהוא בתוך נחלותיהם של ישראל, אבל אינו בתוך ארץ כנען שמערבית לירדן. מעמדו של המקום אליו הגיע מהדהדת את מצבו. משה ניצב על הסף – על סיפה של ארץ ישראל, על סיפה של הפרידה מעם ישראל עם מותו – ובתוך מצב זה של דמדומים מתעוררת בו תקווה שהגזירה שהוא לא ייכנס לארץ תתבטל.[10] הספרי מזהה מצב "ביינימי" זה כמצב של תפילה, בו האדם עשוי לבטל את הגזירה האלוקית בתחנוניו.

ג.

המקום השלישי בו מופיעה דרשה של סמיכות פרשיות בספרי פנחס הוא בין הציווי לעלות להר נבו לבקשה לה' שימנה מנהיג תחתיו:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה...
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר:  יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָלי בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: 
אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם
וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה:
                                            (במדבר כז, יב-יז).
"וידבר משה אל ה' לאמר" (במדבר כז, טו).
להודיע שבחן של צדיקים,
שכשהם נפטרים מן העולם מניחים צורך עצמן ועוסקין בצורך צבור.
                                            (ספרי פנחס קלח).
דרשה קצרה זו עומדת על גודל כוחות הנפש הנדרשים לצדיק להתעלות מעל "צורך עצמן" בזמן מיתתם ולהתעסק בצרכי ציבור. בקריאה פשוטה היינו אומרים שכמעט מובן מאליו שעיקר עניינו של מנהיג גדול יהיה נתון לשלומם של צאן מרעיתו עם הסתלקותו, אולם הדרשה יוצרת אתנחתא המנכיחה את המישור האנושי הפרטי גם אצל משה רבינו.

ד.

הדרשה הרביעית והאחרונה של סמיכות פרשיות בספרי פנחס עוסקת בסמיכות בין מינויו של משה ליהושע כמנהיגם של עם ישראל לפני מותו, לפרשת הקרבנות:
וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ
וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל  הָעֵדָה: 
וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: 
צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם
אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ.                      (במדבר פרק כז, כב - כח, א-ב).
הספרי כאן מגלם שיח המתייחס למותו של משה מנקודת מבטו של ה':
"וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל ואמרת אליהם
את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר כח, א-ב).
למה נאמר?
לפי שהוא אומר "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם" (במדבר כז, יז).
משל למה הדבר דומה?
למלך שהיתה אשתו נפטרת מן העולם,
היתה מפקדתו על בניה.
אמרה לו: בבקשה ממך, הזהר לי בבניי.
אמר לה: עד שאת מפקדתני על בני,
פקדי את בניי עלי,
שלא ימרדו בי ושלא ינהגו בי מנהג בזיון.
כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:
עד שאתה מפקדני על בני,
פקוד את בני עלי,
שלא ימרדו בי ושלא ימירו את כבודי באלהי הנכר.
מהו אומר?
"כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותם זבת חלב ודבש
ואכל ושבע ודשן" (דברים לא, כ).
עד שאתה מפקדני על בני, פקוד את בני עלי.
לכך נאמר, "צו את בני ישראל" (במדבר כח, א).
                                            (ספרי פנחס קמב).
דאגתו הגדולה ביותר של המלך, עם פטירת אשתו, היא יחסם של בניו כלפיו אחרי מותה. כך, הספרי מבטא את משמעות מיתתו של משה מבחינת אופי הקשר בין עם ישראל לאלוקיו. מעשה הקרבנות הינו דרך של כינון קשר ישיר בין ה' לבין העם לאורך זמן. גם כאן כמו בדרשות האחרות של סמיכות פרשיות, הדרשה יוצרת מרחב ביניים בין שתי הפרשיות, שלא רק מחברת אלא מוסיפה מימד של מעבר. בדרשה זו, המעבר הוא מתקופת מנהיגותו של משה לתקופה שלאחריה.

 

סיכום

ניתן להצביע אפוא על שלושה מאפיינים המשותפים לכל ארבעת דרשות סמיכות הפרשיות בספרי פנחס: (1) כל הדרשות מצביעות על קיומו של מצב ביניים המתרחש מעבר למסופר בתורה, (2) כולן מאופיינות בההתמודדות עם קושי (3) ובכולן מתקיים שיח או אינטראקציה.
נסכם את הממצאים בטבלה:
 
נחלות -
בנות צלפחד
נחלות –
הר העברים
הר העברים-מנהיגות המשך
מות משה-קרבנות
מצב ביניים
מרחב נשי
הר נבו
מעבר ממישור פרט לכלל
מעבר מהנהגת משה להנהגת יהושע,
"חששו" של ה' ערב מותו של משה
קושי
אין נחלה,
רחמי בשר ודם לעומת רחמיו של מקום
גזירה אלוקית שלא נכנס לארץ
מוות, התעלות מעל מישור פרטי
מות משה,
עם ישראל ימרדו בה'
שיח
תוכן השיחה ביניהן
בין משה לה'
בין משה לעצמו
בין משה לה'
 
 
אף אחת מן הדרשות הנידונות כאן לא נאמרה משמו של רבי עקיבא, אולם הן ממשיכות את שיטתו שיש לדרוש סמוכין.
שיטה זו זוכה להרחבה נוספת בדרשותיהם של אמוראי ארץ ישראל, כפי שעולה באופן ברור משיר השירים רבה על הפסוק "נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים" (שה"ש א, י):
"צוארך בחרוזים".
רבי לוי בשם רבי חמא ברבי חנינא אמר:
אלו פרשותיה של תורה,
שהן חרוזות זו בזו ומושכות זו בזו ומדלגות זו מזו ודומות זו לזו וקרובות זו לזו.
אמר רבי מנחמא: כגון הדין (=הפסוק הזה) דכתיב "לאלה תחלק הארץ בנחלה" (במדבר כו, נג).
מה כתיב תמן(=שם),  "ותקרבנה בנות צלפחד" (שם כז, נג),
"כן בנות צלפחד דוברות" (שם, ז),
וכתיב בתריה (=אחר כך), "עלה אל הר העברים הזה" (שם, יב) ... ,
וכי מה ענין זה לזה?
כיון דאתפלגת ארעא (=נתחלקה הארץ),
באו בנות צלפחד ליטול חלקן אצל משה,
ונסתלק משה מדינן,
הה"ד (הא דכתיב = שנאמר), "ויקרב משה את משפטן" (שם ).
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
משה, מדינן את מסתלק ומלפני אין את מסתלק?
"עלה על הר העברים הזה".
אמר לפניו:
רבונו של עולם, הואיל ואתה מסלקני מן העולם,
הודיעני מה פרנסים אתה מעמיד לישראל.
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
משה, על בני אתה צריך צווי, ועל פועל ידי אתה מצוני?
עד שאתה מצווני על בני, צוה את בני עלי,
הה"ד  "צו את בני ישראל ואמרת אליהם" (שם כח, ב)...
                             (שיר השירים רבה פרשה א, ג).
הדרשה "חורזת" במחרוזת לא רק את הפרשיות הסמוכות בפרשת פנחס, אלא את כל פרשיותיה אלו באלו, ודרשת הספרי המופיעה בסופה (על בני אתה מצווני?) שזורה בדרשותיהם של אמוראים. כך, פרשיותיה של תורה "חורזות זו בזו מושכות זו מזו ומדלגות זו מזו ודומות זו לזו וקרובות זו לזו". דומה שתורתו של רבי עקיבא משמשת תשתית לנהר של יצירתיות מדרשית המגלה את מעשי ה' בסיפורי התורה ככתיבתם.
 
 
 
 
 
 
[1] בהמשך לקו חשיבה זה יש להצביע על שרשים בשפה העברית המציינים קירבה גאוגרפית ורוחנית כאחד, כגון שכ"ן, וקר"ב.
[2] גם לפי רבי יהודה דורשין סמוכין במשנה תורה, ואכמ"ל. על פי שאלתו המופיעה בבבלי "וכי מפני שסמכו ענין לו נוציא לזה לסקילה?" יש לשאול לגבי עמדתו של רבי יהודה לגבי דרישת סמוכין בעניינים של אגדה.
[3] מקובל לזהות את ה"מינים" עם הנוצרים הראשונים. דו-שיח זה ממוקם במאה השלישית. מושבו של רבי אבהו היה בקיסריה, שהייתה בזמנו עיר מעורבת של יהודים ונכרים בעלי אמונות שונות. גם אב הכנסיה אוריגנוס חי בקיסריה בזמן זה.
[4] ראו מהרש"א חידושי אגדות על אתר: "ואמר אל תהרהר אחריהם מכח סמיכות הפרשיות כמין הזה, כי אם תדקדק היטב אחריהם לעולם הם עשויים ומסודרים באמת וביושר".
[5] השוו תהילים יט, ח-י: "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי:  פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם: ירְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו".
[6] בעולם המודרני שנולד מתוך השכלה ונטישה של הדת, המציאות של מרידת האנושות בה' היא עובדה היסטורית מוחשית, לעומת העולם העתיק ובימי הביניים, בו האמונה באלוקות לבשה צורות רבות. ייתכן כי הבבלי מצביע על נקודה פנימית משותפת של שניהם.
[7] ייתכן כי הדרשה מתייחסת לרצון לפרוץ את הסדר המשפחתי ולרצון הקולקטיבי להשתחרר מן האלוקות כנובעות מאותו שורש בנפש האדם. 
[8] "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת. לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ. אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ" (במדבר כו, נב-נה).
[9] הפועל קר"ב מופיע בתורה ביחס למשהו אחר: קרב אל, "כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' יָמוּת הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ" (במדבר יז, כח); קרב את, "הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ" (במדבר יח, ו). בפסוק שלפנינו פעולת ההתקרבות מופיעה בפני עצמה, והספרי משלים את החסר. פועל זה מופיע לאורך ספר במדבר במצבים בו אדם או קבוצה נוטלת יוזמה ביחס לסמכות, או שהיא מוענקת לו. כך לגבי שבט לוי (במדבר ג, ה-י; יח, ב-ז), קרח (במדבר טז, ה-י), הטמאים לנפש אדם בעניין פסח שני (במדבר ט, ו-ז), ובנות צלפחד כאן. 
[10] ייתכן שניתן להצביע כאן על ההקבלה בין המקום והזמן כאן ככרונוטופ של בחטין.