39 מטות: מלחמת מדין

  • ד"ר ציפי ליפשיץ

 

מצוינותם של אנשי המלחמה

מלחמת מדין נדרשת בספרי מטות בצורה מפורטת וארוכה. נעסוק במאמרנו בעניין העיקרי העולה מהדרשות – התנהגותם המופתית של היוצאים לקרב.
המלחמה מוצגת בספרי כמלחמתם של צדיקים גמורים. עניין זה מודגש בארבע דרשות שונות, שיובאו ויידונו להלן.

חובת גיוס שבטית

הדרשה הראשונה מורכבת משלוש דרשות קצרות המתייחסות לאופן היענותם של ישראל לחובה לגייס אלף אנשים מכל שבט:
"וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה" (במדבר לא, ה),
מגיד הכתוב שהיו בני אדם כשרים וצדיקים ומסרו נפשם על הדבר.
 
רבי נתן אומר: אחרים מסרום.
איש פלוני כשר יצא למלחמה, איש פלוני צדיק יצא למלחמה.
 
רבי אלעזר המודעי אומר:
בוא וראה כמה חיבתן של רועי ישראל על ישראל,
שעד שלא שמעו שמיתתו של משה מעכבת למלחמת מדין,
מה כתיב בהן: "מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני" (שמות יז, ד).
מששמעו שמיתתו של משה מעכבת למלחמת מדין, התחילו מתחבאים.
אעפ"כ נמסרו על כורחם,
שנאמר: "וימסרו מאלפי ישראל".
כל אחת מהדרשות מאירה את דמותם של יוצאי הצבא באופן חיובי ואצילי. כמו כן, כולן מובנות על הלשון "וימסרו" המופיע בכתוב:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן: 
אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא:
וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא
                                            (במדבר לא, ג-יב).
הדרשה הראשונה מתייחסת לשורש מס"ר במשמעות של נכונות למסור את הנפש בקרב. נכונות זו נובעת גם מן הרצון למלא את הציווי האלוקי, וגם מן המודעות למשמעותה של המלחמה כ"נקמת ה' במדין". לפיכך אנשי המלחמה מאופיינים בדרשה כ"כשרים וצדיקים". הדרשה השנייה בנויה על צורת הסביל של הפועל מס"ר בפסוק, המלמדת על כך שהמשתתפים במלחמה נבחרו על ידי מַכָּריהם, שהעידו על צדקתם. על פי שתי דרשות אלה, הדרישה האלוקית לכמות של אלף אנשים מכל שבט מצביעה על הצורך לבחור אנשים ראויים.[1] דרשתו של רבי אלעזר המודעי נסובה אף היא על סבילותו של הפועל מס"ר, ומשמעותה שאנשי המלחמה גויסו כנגד רצונם כתגובה לכוונתם שלא לתרום לקירוב הזמן בו משה ימות. דרשה זו ממצה את משמעותה של צורת הפועל הסביל כמבטאת כורח.

ההקבלה לפנחס

להלן הדרשה השנייה בספרי בה מובעת צדקותם של היוצאים להילחם במדין:
"וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פנחס..." (במדבר לא, ו). מגיד שהם שקולים כפנחס, ופנחס היה שקול כנגד כולם.
הספרי דורש את הייתור של "אֹתָם" בפסוק "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ" (במדבר לא, ו), ואת הלשון "אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס" כרומזים על ההקבלה השוררת ביניהם, "שהם שקולים כפנחס, ופנחס היה שקול כנגד כולם". הצלע הראשונה של משפט זה מעידה על מעלתם של היוצאים למלחמה, ואילו הצלע השנייה מורה על גדולתו של פינחס.

לא עטים על הביזה

הדרשה השלישית ממנה לומדים על צדקותם של ישראל בספרי כאן מתייחסת להימנעותם של ישראל לקחת מן הביזה טרם הבאתו לפני משה ואלעזר.
ויקחו את כל השלל ואת כל המלקוח באדם ובבהמה.
ויביאו אל משה ואל אלעזר הכהן..." (במדבר לא, יא-יב).
מגיד הכתוב שהיו בני אדם כשרים וצדיקים ולא נחשדו על הגזל,
לא כענין שנאמר:
"וימעלו בני ישראל מעל בחרם (יהושע ז, א).
אבל כאן "ויקחו את כל השלל... ויביאו אל משה".       
התורה מתארת את הפעולה של הבאת השלל תוך הדגשה של ריבויו:
וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם בָּזָזוּ. וְאֵת כָּל עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם וְאֵת כָּל טִירֹתָם שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ. וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הַשָּׁלָל וְאֵת כָּל הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. וַיָּבִאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשְּׁבִי וְאֶת הַמַּלְקוֹחַ וְאֶת הַשָּׁלָל אֶל הַמַּחֲנֶה אֶל עַרְבֹת מוֹאָב אֲשֶׁר עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ
                                                       (במדבר לא, ט-יב).
ריבוי זה, וההעמדה של התנהגותם של החיילים בדרשה לעומת התנהגותו של עכן שמעל בחרם יריחו, מעלה על נס את צדקותם.

עדותו של פנחס

הדרשה הרביעית המציינת את מעלתם של ישראל במלחמת מדין מובאת כמענה מפיו של פינחס לשאלתו של משה עת חזרתו מן הקרב עם מדין:
וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה: 
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה:
ואלו דברי הספרי:
"...ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה" (שם).
אמר לו פינחס: רבינו, כשם שפקדתנו כך עשינו.
עדותו של פינחס על קיום מלא של דבר ה' על ידי היוצאים לקרב מהווה ביטוי מובהק של אמונתם וצייתנותם.
מעיוננו עולה כי הגיבורים האמיתיים של מלחמת מדין הם אותם שתים עשרה אלף שיצאו לקרב וחזרו. מסירות נפשם, היותם שלוחי ציבור ראויים וצדיקים, אהבתם ונאמנותם למשה, היצמדותם למצֻוֶה עליהם ונקיון כפיהם – כל אלה מציירים יחד תמונה של מצוינות ערכית, הן ברמה האישית והן ברמה הציבורית.

 

תהליך של חזרה תשובה

יש לשאול מדוע מציג הספרי את הלוחמים במלחמת מדין באופן זה. על מנת לענות על שאלה זו, נשווה את האמור בספרי לאופן בו מוצגים שנים עשר אלף הלוחמים במדרש שיר השירים רבה.

תיקון החטא בשיטים

הפסוקים המובאים להלן מתוך מגילת שיר השירים נדרשים במדרש שיר השירים רבה על מלחמת מדין:
הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד. 
שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם. 
כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתֹתַיִךְ וּמִדְבָּרֵיךְ נָאוֶה כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. 
כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים.
 שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה הָרוֹעִים בַּשּׁוֹשַׁנִּים".
                                       (שיר השירים ד, א-ה).
רבי יצחק פתר קרייה במלחמת מדין.
"שערך כעדר העזים" (שה"ש ד, א).
עדרים שהלכו למלחמת מדין לא הלכו אלא בזכות משה ופנחס,
הה"ד "ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב מאתם" (במדבר לא, ה).
"שגלשו מהר גלעד" (שה"ש, שם).
הר שגלשתן מתוכו עשיתיו גל ועד לאומות העולם.
איזו זו? זו מלחמת מדין.
ומה הגלשה הגלשתן מתוכו?
"שניך כעדר הקצובות" (שם, ב),
מילין קצובים, שנים עשר אלף בנדבה ושנים עשר אלף במסירה.
שנאמר (במדבר לא, ה) "וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה".
אמר רבי חנניה בר יצחק: בשנים עשר אלף הלכו למלחמת מדין.
"שעלו מן הרחצה" (שם).
רבי הונא אמר:
שלא הקדים אחד מהן תפילין של ראש לתפילין של יד.
שאלו הקדים אחד מהן תפילין של ראש לתפילין של יד,
לא היה משה משבחן ולא היו עולין משם בשלום.
הוי אומר שהיו צדיקים ביותר.
"שכולם מתאימות" (שה"ש, שם).
שבשעה שהיו נכנסין זוגות זוגות אצל האשה,
היה אחד מהן מפחם פניה,
ואחד מהם מפרק נזמיה,
והיו אומרות להם:
אין אנו מבריותיו של הקדוש ברוך הוא שתעשו לנו כך?
והיו ישראל אומרים להם:
לא דייכם שנטלו שלנו מתחת ידיכם,
הה"ד "ויאמר ה' אל משה קח את ראשי העם והוקע אותם" (במדבר כה, ד).
"ושכלה אין בהם" (שה"ש, שם),
שלא נחשד מהם אחד בעבירה.
"כחוט השני שפתותיך" (שם, ג),
בשעה שאמרו למשה:
"עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו
ולא נפקד ממנו איש" (במדבר לא, מט),
לעריה (=ערווה) ולחטא.
"ומדברך נאוה" (שם),
שאמרו לו: "ונקרב את קרבן ה'" (במדבר לא, נ),
אמר להם משה: דבריכם סותרים זה את זה!
אמרתם "ולא נפקד ממנו איש", לעריה ולחטא,
ואמרתם "ונקרב את קרבן ה'",
אלו לא חטאתם, קרבן זה למה?
אמרו לו:
משה רבינו, זוגות זוגות היינו נכנסין אצל האשה,
והיה אחד ממנו מפחם פניה ואחד מפרק נזמיה,
אפשר שלא הזיע יצר הרע קימעה?
על אותה הזיעה של יצר הרע אנו אומרים להביא קרבן.
באותה שעה התחיל משה משבחן.
"כפלח הרמון רקתך" (שה"ש, שם),
רקנין שבכם רצופין מצות ומעשים טובים כרמון הזה.
שכל מי שבא עבירה לידו וניצל ממנה ולא עשה אותה, מצוה גדולה עשה.
ואין צריך לומר "מבעד לצמתך" (שם, א),
על הצנועין ועל המצומתין שבכם.
                                    (שיר השירים רבה ד, ג).[2]
דרשה זו הינה דרשה אמוראית ארצישראלית של האמוראים בני הדור השלישי רבי יצחק ורבי הונא, שניהם תלמידיו ומוסרי דברו של רבי יוחנן. היא עומדת על משמעותה של מלחמת מדין לא רק בשביל עם ישראל, אלא בשביל אומות העולם. ישראל מהווים דוגמא ומופת לאומות העולם על ידי מצוינותם המוסרית שבא לידי ביטוי אמיץ במלחמת מדין.[3]
לעומת הספרי, רבי יצחק ורבי הונא רואים את ייחודם של ישראל ביחס לבנות מדין במהלך המלחמה כאן באיפוק בתחום המיני, ולא בתחום של גזל או מוטיבציה לעניינים שבקדושה. 
אופן הצגתם של הלוחמים במדרש שיר השירים רבה מבהיר כי מלחמתם של ישראל במדין מהווה תיקון ותשובה שלמה של הלוחמים ביחס לחטא בשיטים. כאן הם נתקלים בנשים שוב, ולא מתפתים להן אלא עושים בהם מעשה ענישה של מחיקת יופיין המעיד על השינוי העצום בהתנהגותם ובתודעתם.[4] תיאור המפגש הנשנה עם הנשים תוך כדי המלחמה מורה על תהליך של תשובה שלמה.[5]

 

התמודדות מול תאוות הממון

לאור ההשוואה עם כיוון חשיבתם של אמוראי ארץ ישראל בעניין זה, עולה ביתר שאת השאלה מדוע מודגש בספרי שהצטיינותם המוסרית של הלוחמים במלחמת מדיין היא דווקא בתחום של אי-נהייה אל הביזה. בספרי בלק מוצאים אנו שחטאם של ישראל בשיטים "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב" (במדבר כה, א) מיוחס אף הוא אל התאווה אל הביזה, ביזתה של מלחמת סיחון ועוג:
דבר אחר, "וישב ישראל בשטים", במקום השטות.
לפי שהיו ישראל במדבר ארבעים שנה,
לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון,
באו ועשו מלחמה עם סיחון ועוג ונפלו בידן, ונטלו כל מה שלהם...
ובאו ישראל ועשו מלחמה עמהם ונפלו בידם, ונטלו כל מה שלהם.
אבל משנתמלאו ישראל בבזה, התחילו מבזבזין את הבזה,
מקרעים כסות ומשליכים מעקרין בהמה ומשליכים,
לפי שלא היו מבקשים אלא כלי כסף וכלי זהב,
שנאמר "וכל הבהמה ושלל הערים בזונו לנו" (שם, ז)...
באו וישבו להם בשיטים, במקום השטות.
באותה שעה עמדו עמונים ומואבים,
ובנו להם קילין מבית הישימות ועד הר השלג,
והושיבו שם נשים מוכרות כל מיני כסנין (=דברי מאפה),
והיו ישראל אוכלים ושותים.
באותה שעה, אדם יוצא לטייל בשוק, ומבקש ליקח לו חפץ מן הזקנה.
והיתה מוכרת לו בשוויו,
וקטנה קוראה לו ואומרה לו מבפנים:
בוא וקח לך בפחות.
והיה הוא לוקח הימנה ביום הראשון וביום השני.
וביום השלישי אמרה לו:
היכנס לפנים וברור לך לעצמך, אי אתה בן בית?
והוא נכנס אצלה,
והצרצור מלא יין אצלה מיין העמוני,
ועדיין לא נאסר יינן של גוים לישראל.
אמרה לו: רצונך שתשתה יין?
והוא היה שותה.
והיה היין בוער בו, ואומר לה: השמיעי לי.
והיא מוציאה דפוס של פעור מתחת פסיקיא שלה ואומרת לו:
רבי, רצונך שאשמע לך? השתחוה לזה...
                                             (ספרי בלק קלא).
במאמרנו על פרשת בלק, הסברנו כי הספרי רואה בנטייה האנושית לרצות לאגור כסף את שורש הנפילה אל פיתוייה של החומרנות בכלל.[6] אם כן, בדרשה על מלחמת מדין ממשיך הספרי לשיטתו. התנהלותם של ישראל במלחמה זו היא תיקון לתכונה האנושית שהינה אם כל חטאת. עם ה"נחיתה" אל העולם התרבותי, ישראל נשאבו אל תוכה באמצעות התאווה לקניינים. הצלחתם במלחמת מדין נעוצה בעצם עובדה שהצליחו להתעלות מעל תאוות הממון גם בתוך המציאות הפראית של מלחמה. 
לאור לימודנו בפרשות ספר במדבר עלתה ונתגבשה התובנה כי במקומות בהם הספרי מאריך בפירושם פסוק אחר פסוק כמדרש ביאורי כדוגמת מדרש בראשית רבה, הנושא הנדרש הוא בעל משמעות עבור דורם של תנאים. האם הדבר נכון עבור דרכו הפרשנית-רעיונית של הספרי, כפי שראינו כאן? נראה לומר כי היחס החשדני להתנהלות הכלכלית האנושית, והעמידה על הסכנות הרוחניות הטמונות בה עבור האדם מישראל, הם מסר חינוכי ראשון במעלה עבור האדם מישראל בכל זמן.[7]
 
 
 
 
 
 
[1] גם המספר אלף, שהוא כפולה של עשר ומאה, והמספר שתים עשרה מורים על שלמות.
[2] ראו גם שם ו, א.
[3] את דבריו של רבי הונא "שלא הקדימו תפילין של ראש לתפילין של יד" יש להבין כתיאור בשבחם של הלוחמים שהיה אצלם איזון שלם בין עולם המעשה לעולם האידיאי-מחשבתי.
[4] ראו ספרי זוטא לא, טז: ""הן הנה היו לבני ישראל" (במדבר לא,טז) ... רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: מלמד שהיו מכירין את כולן (=כל בנות מדין), ואומר זה לזה: זו היא שחטא עמה פלוני". נוסח הדרשה לא מדגיש את מעשה הריגת הנשים, אלא שפירקו מהן את נשקן הנשי: יופיין ותכשיטיהן.
[5] ראו רמב"ם הלכות תשובה פ"ב ה"א. על מלחמת מדין כתיקון חטאם של ישראל בבעל פעור, ראו אור החיים פנחס כה, יז.
[7] לאור הכלל "סתם ספרי רבי שמעון", יש לשאול האם ההשקפה בדבר חמדת הממון והקניינים העולה מדרשה זו היא השקפתו של רבי שמעון בר יוחאי. ראו שמו"ר נב, ג: "מעשה בתלמיד אחד של ר"ש בן יוחאי שיצא חוצה לארץ ובא עשיר והיו התלמידים רואין אותו ומקנאין בו והיו מבקשים הן לצאת לחוצה לארץ וידע ר"ש והוציאן לבקעה אחת של פגי מדון ונתפלל ואמר בקעה בקעה מלאי דינרי זהב התחילה מושכת דינרי זהב לפניהן, אמר להם אם זהב אתם מבקשים הרי זהב טלו לכם אלא היו יודעין כל מי שהוא נוטל עכשיו חלקו של עוה"ב הוא נוטל שאין מתן שכר התורה אלא לעוה"ב". ראו עוד בבלי ברכות לה ע"ב: "רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?".