טעם התפילה בחסידות חב"ד | 3

אנו ממשיכים את עיוננו בדברי בעל התניא, וכעת נשוב לעיין כיצד הוא מפרש את המושגים היסודיים של האר''י בתפילה. מושגי היסוד שפגשנו אצל האר"י הם ארבעת העולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. אלה העולמות שבהם מתגלה הקדוש ברוך הוא, וכל אחד מהם מורכב מעשר ספירות. את שלושת העולמות התחתונים הקדוש ברוך הוא עשה, יצר וברא, והאצילות היא "אצלו" – זה הגילוי האלוקי שבו המגלה והמתגלה אינם נפרדים זה מזה.

 

המושגים הללו הם מיסודות עולם הקבלה, והפעם נראה אותם כפי שהם מתפענחים בדברי בעל התניא. לצורך הבנת הפרק, נציין שלפי בעל התניא המלאכים שייכים לעולם היצירה, ואילו הנשמות שייכות לעולם גבוה יותר – לעולם הבריאה. קביעה זו קשורה למחלוקת יסודית וארוכת שנים בין חכמי ישראל, מי גדול ממי – האדם או המלאך. בעל התניא ממשיך את הגישה של המקובלים שלפיה נשמת האדם גבוהה במדרגתה מהמלאכים.

 

בעל התניא פותח את פרק לט בדימוי של המלאכים לחיות. המיוחד בחיות הוא שהן פועלות לפי טבען, בשונה מהאדם שיש לו בחירה חופשית. אחד הפסוקים שמבטאים זאת הוא "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" – המלאך נקרא עומד, והאדם נקרא מהלך. האדם תלוי בבחירתו החופשית ולכן הוא מצוי בתנועה, ואילו למלאך יש מדרגה קבועה ולכן הוא "עומד". אצל בעל התניא, יכולתו של האדם להלך קשורה ביכולת ההתבוננות שלו, בכוחו השכלי.

 

אם כן, עולם היצירה – שאליו שייכים המלאכים – הוא עולם טבעי. אין הכוונה שאין בו רוח, אלא שהוא קובע ועומד, פועל באופן טבעי על פי מהותו. עולם הבריאה, שאליו שייכות הנשמות, קשור להתבוננות שכלית.

 

ומפני זה ג"כ נקראים המלאכים בשם חיות ובהמות כדכתי' ופני אריה אל הימין וגו' ופני שור מהשמאל וגו' לפי שאינם בעלי בחירה ויראתם ואהבתם היא טבעית להם כמ"ש ברעיא מהימנא פרשת פנחס ולכן מעלת הצדיקים גדולה מהם כי מדור נשמות הצדיקים הוא בעולם הבריאה ומדור המלאכי' בעולם היצירה וההבדל שביניהם הוא כי בעולם היצירה מאירות שם מדותיו של א"ס ב"ה לבדן שהן אהבתו ופחדו ויראתו כו'. וכמ"ש [בתיקונים ועץ חיים] דשית ספירין מקננין ביצירה ולכן זאת היא עבודת המלאכים תמיד יומם ולילה לא ישקוטו לעמוד ביראה ופחד וכו' והיינו כל מחנה גבריאל שמהשמאל ועבודת מחנה מיכאל היא האהבה כו'.

 

אבל בעולם הבריאה מאירות שם חכמתו ובינתו ודעתו של א"ס ב"ה שהן מקור המדות ואם ושרש להן, וכדאיתא בתיקונים דאימא עילאה מקננא בתלת ספירן בכרסיא שהוא עולם הבריאה, ולכן הוא מדור נשמות הצדיקים עובדי ה' בדחילו ורחימו הנמשכות מן הבינה ודעת דגדולת א"ס ב"ה, שאהבה זו נקרא רעותא דלבא כנ"ל, ומרעותא דלבא נעשה לבוש לנשמה בעולם הבריאה שהוא גן עדן העליון כדלקמן, וכמ"ש בזהר ויקהל. אך היינו דווקא נשמות ממש שהן בחי' מוחין דגדלות א"ס ב"ה אבל בחי' הרוח של הצדיקים וכן שאר כל נשמות ישראל שעבדו את ה' בדחילו ורחימו המסותרות בלב כללו' ישראל אין עולות לשם רק בשבת ור"ח לבד דרך העמוד שמג"ע התחתון לג"ע העליון שהוא עולם הבריאה הנקרא ג"ע העליון, להתענג על ה' וליהנות מזיו השכינה. כי אין הנאה ותענוג לשכל נברא אלא במה שמשכיל ומבין ויודע ומשיג בשכלו ובינתו מה שאפשר לו להבין ולהשיג מאור א"ס ב"ה ע"י חכמתו ובינתו ית' המאירות שם בעולם הבריאה. ומה שזוכות נשמות אלו לעלות למעלה מהמלאכים אף שעבדו בדחילו ורחימו טבעיים לבד, היינו מפני שע"י דחילו ורחימו שלהם אתכפיא ס"א המלובשת בגופם בין בבחי' סור מרע לכבוש התאוות ולשברן ובין בבחי' ועשה טוב כנ"ל, והם היו בעלי בחירה לבחור ברע ח"ו ובחרו בטוב לאכפיא לס"א לאסתלקא יקרא דקב"ה כו' כיתרון האור כו' כנ"ל.             (ליקוטי אמרים, לט).

 

בעל התניא מסביר לנו מה מהארתו של הקדוש ברוך הוא מאיר בכל אחד מהעולמות. בעולם היצירה מאירות המידות של הקדוש ברוך הוא; בעולם הבריאה מאירות חכמתו, בינתו ודעתו (חב"ד) של הקדוש ברוך הוא. המידות הן שש הספירות (ו"ק – ו' קצוות – למעט הספירה התחתונה, המלכות), אבל מבין כולן מודגשות שתי מידות: האהבה והיראה, המקבילות לחסד ולגבורה. הבלטה זו של האהבה והיראה, בתור שתי המידות הראשיות, מופיעה כבר אצל המגיד ממזריטש. ברגע שבעל התניא מציב את האהבה והיראה במקום מרכזי בתמונה, ממילא כל הסוגיה נעשית רלוונטית ביותר לעבודת ה'.

 

החכמה, הבינה והדעת הן המולידות את המידות. כפי שראינו בשיעורים הקודמים, זה אחד מיסודותיה של חסידות חב"ד, שטמון גם בשמה של החסידות: מטרת עבודת ה' היא האהבה והיראה, והדרך להגיע אליהן היא באמצעות החכמה, הבינה והדעת.

 

עד כה נראה היה שהתיאור של המידות ושל ספירות החב"ד נוגע לכל הנשמות, כלומר כל בני האדם. בנקודה זו מתברר שיש הבדל בין הצדיקים ובין כל שאר ישראל. אנחנו כבר יודעים, לאור הפרקים שראינו בשיעורים הקודמים, ששאר ישראל הם ה"בינוניים". נדייק: כל אדם במהותו שייך לעולם הבריאה, שהרי הוא בעל יכולת שכלית ובחירה חופשית, השאלה היא מהי עבודת ה' של כל אחד. העבודה של הצדיקים שייכת לעולם הבריאה, לתודעה העמוקה של גדולת אינסוף ברוך הוא, ואילו העבודה של כל ישראל היא לעורר את האהבה והיראה הנסתרים בהם. לפי בעל התניא, לכל אדם יש אהבת ה' ויראת ה' בפנימיותו, אלא שרק ברגעים מיוחדים (שהדוגמה הבולטת שהוא מביא להם – היא מצבים שבהם נדרש למסור את הנפש על קידוש השם) היא מתעוררת ומתפרצת.

 

אמנם בדרך כלל עבודת ה' של שאר ישראל היא לעורר את האהבה והיראה, אך יש זמנים שבהם גם העבודה שלהם שייכת למדרגת הצדיקים, לעולם הבריאה. בשבת, למשל, יש התעלות רוחנית כללית סביב ישראל, "אור מקיף". האנשים עצמם אינם משתנים במהותם, אבל נפתח לפניהם עולם גבוה יותר. האדם יכול לחוות את מה שרוב הזמן חסום בפניו, לגעת במה שמעבר למדרגתו הרגילה.

 

מכאן עובר בעל התניא לדבר על עולם האצילות.

 

ועולם האצילות שהוא למעלה מהשכל וההשגה וההבנה לשכל נברא, כי חכמתו ובינתו ודעתו של א"ס ב"ה מיוחדות שם בו בתכלית היחוד ביחוד עצום ונפלא ביתר שאת ויתר עז לאין קץ מבעולם הבריאה, כי שם ירדו להאיר בבחי' צמצום כדי שיוכלו שכלים נבראי' לקבל מהן חב"ד לידע את ה' ולהבין ולהשיג איזו השגה באור א"ס ב"ה, כפי כח שכלים הנבראים שהם בעלי גבול ותכלית שלא יתבטלו במציאותם ולא יהיו בגדר נבראים כלל רק יחזרו למקורם ושרשם שהוא בחי' אלהות ממש. והנה צמצום זה היא סבת ההארה שמאירות שם חב"ד של א"ס ב"ה לנשמות אלו בעולם הבריאה. משא"כ באצילות שאינם בבחי' צמצום כל כך, א"א לשכלים נבראים לקבל מהן, ולכן לית מחשבתא דילהון תפיסא שם כלל, לכן הוא מדור לצדיקי' הגדולים שעבודתם היא למעלה מעלה אפי' מבחי' דחילו ורחימו הנמשכות מן הבינה ודעת בגדולתו ית', כמו שעולם האצילות הוא למעלה מעלה מבחי' בינה ודעת לשכל נברא, אלא עבודתם היתה בבחי' מרכבה ממש לא"ס ב"ה וליבטל אליו במציאות ולהכלל באורו ית', הם וכל אשר להם ע"י קיום התורה והמצות ע"ד שאמרו האבות הן הן המרכבה, והיינו לפי שכל ימיהם היתה זאת עבודתם. אך מי ששרש נשמתו קטן מהכיל עבודה תמה זו ליבטל וליכלל באורו ית' בעבודתו בקביעות רק לפרקים ועתים שהם עת רצון למעלה וכמו בתפלת שמונה עשרה שהיא באצילות ובפרט בהשתחוואו' שבה שכל השתחוואה היא בבחי' אצילות [כמ"ש בפרע"ח בקבל' שבת] כי היא ענין ביטול באורו ית' להיות חשיב קמיה כלא ממש, אזי ג"כ עיקר קביעות נשמתו הוא בעולם הבריאה.     (שם).

 

האדם אינו יכול להגיע להשגה של עולם האצילות, כי לו יצויר שיגיע לשם – הוא כבר לא יהיה, זו מדרגת הביטול הגמור. הצדיקים יכולים להגיע רק עד עולם הבריאה, אחרת יישותם תתפוגג. רק הצדיקים הגדולים, כמו האבות, נחשבים "מרכבה לשכינה" ושייכים לעולם האצילות. בעולם הבריאה היישויות עדיין נפרדות: הצדיק אוהב את הקדוש ברוך הוא, משמע שיש צדיק ויש הקדוש ברוך הוא. בעולם האצילות, לעומת זאת, הצדיק אינו "אוהב יותר" את הקדוש ברוך הוא אלא בטל אליו לגמרי.

 

רק ברגעים מסוימים אפשר להגיע לעבודת ה' של עולם האצילות – בתפילת העמידה. בקריאת שמע מגיעים לאהבה ויראה, ובתפילת עמידה מגיעים לביטול. הכריעות וההשתחוויות מבטאות מצב של ביטול כלפי הקדוש ברוך הוא. מדובר כאן על תפילת עמידה של כל אחד, לא רק של הצדיקים העליונים.

 

אפשר לתפוס את תפילת העמידה כבקשות שלנו, אבל ברגע שאנחנו מבינים שהעולם נברא כדי שתהיה לקדוש ברוך הוא דירה בתחתונים – כל מערכת הבקשות של תפילת העמידה מכוונת כלפי המגמה הזו, שהמציאות התחתונה תתבטל למלכות ה'. זה המוקד של תפילת עמידה, שאחת המילים המרכזיות בה היא "אתה". אם תפילת העמידה משמעותה בקשות אישיות – המשמעות היא שרק אתה יכול לעזור לי; אך לפי בעל התניא, "אתה" הוא המרכז. זהו שיא הביטול: כשכל הבקשות שלנו מכוונות למגמה האלוקית.

 

אחרי שראינו נקודה זו, אנו יכולים כבר להרכיב את השלד של התפילה כולה, מעולם העשייה עד עולם האצילות.

 

נשרטט כעת את מהלך התפילה לפי ארבעת העולמות, אך במושגים של בעל התניא. העולם הראשון שאנו פוגשים בתפילה הוא עולם העשייה. זה מתרחש בברכות השחר, שבגמרא מקושרות למעשים שעושים בהשכמת הבוקר. בפסוקי דזמרא עוברים לעולם היצירה, שבעולם הפנימי של האדם מקביל לרגש. עולם הרגש מתבטא במזמורי השירה. בקריאת שמע וברכותיה מגיעים לעולם הבריאה, שמקביל לשכל ולהתבוננות. תפילת העמידה מתרחשת בעולם האצילות, שמקביל לביטול.

 

מתוך פרק לט מתברר שארבעה עולמות אלה מקבילים לארבע מדרגות של עבודה. לא רק בתפילה אלא בכלל, בחיים. יש מי שעובד את ה' רק במעשים; יש מי שעובד את העבודה הטבעית-המידותית – שהם רוב ישראל; יש מי שעובד בהתבוננות שכלית – אלה הצדיקים; ויש מי שעובדים במדרגת הביטול – אלה הם הצדיקים העליונים, כמו האבות שהם הם המרכבה.

 

על המדרגה התחתונה, עבודה במעשים בלבד בלי רגש, יש לבעל התניא ביקורת. אם לאדם אין אהבה ויראה בעבודתו, ואפילו לא תודעה שהאהבה והיראה חשובות לו, עבודתו אינה יכולה לעלות אל הקדוש ברוך הוא. בעל התניא מדגיש שאפילו אם האדם מקיים את המצווה בלי פניות שלא לשמה, הוא נשאר בעולם הפירוד, כל שכן אם כוונתו שלא לשמה. אפשר היה לחשוב שהמדרגה התחתונה מבין ארבע המדרגות היא הבסיסית, ומי שמצוי בה – לפחות הבסיס נמצא בידו, אבל בעל התניא שולל זאת. אהבה ויראה, או לכל הפחות מחשבות של אהבה ויראה, הן הבסיס.

 

ראינו ארבע מדרגות בתפילה, וארבע מדרגות בעבודת ה' הכללית. לאורך היום כל יהודי נמצא במדרגה אחרת בעבודתו, אבל בתפילה – כל יהודי אמור לעבור דרך כל המדרגות. כל אחד מגיע למדרגת חכמה בינה ודעת, להתבוננות שממלאת אותו בעבודת ה'. כמובן, גם ההגעה בתפילה למדרגות אלו דורשת עבודה.

 

האדם נועד לעבוד את ה', והעבודה מתרחשת בשני צירים – העבודה הקבועה במשך היום, והתפילה שבה עוברים את כל המסלול הזה, והיא לב עבודת ה'. בתפילה אפשר להגיע למדרגה שמעבר למדרגתנו.

 

העלאת העולמות בתפילה מופיעה גם אצל הבעל שם טוב, כמו שראינו, אבל אצל בעל התניא היא מקבלת צורה שווה לכל נפש. הבעל שם טוב תיאר את העלייה בארבעת העולמות כעלייה לתודעות עליונות, למעלה מכל המוכר לנו, שמשחררות מהמובן הרגיל של המילים והמשפטים של התפילה אל מרחבים תודעתיים אינסופיים. לא כל אדם יכול להיפגש עם מרחבים אלו, אבל לכל אדם יש עולם פנימי עם רגשות ושכל. אצל בעל התניא משפטי התפילה ממשיכים לתפקד במובנם המקורי בלשון הקודש, וכוחות הרגש וההתבוננות השכלית תופסים את המקום המרכזי בעבודת התפילה.

 

בעל התניא לוקח אותנו למסע שמצד אחד הוא פתוח לכולנו, מפני שהוא דובר את השפה שלנו, אך מצד שני הוא מוביל אותנו דרך מושגים אלה להתבוננות עמוקה, עד למדרגת הביטול של תפילת העמידה.

 

למגיד ממזריטש היו עשרות תלמידים, צדיקים ויחידי סגולה, ואילו לבעל התניא היו אלפי חסידים. הוא היה דור אחד אחרי המגיד, אבל בדור הזה – תוך כמה עשרות שנים – הצטרפו אנשים רבים לחסידות חב"ד שייסד. תורתם של הבעל שם טוב והמגיד מכוונת ליחידים, וגם בעל התניא עוסק בפסגות גבוהות, אבל הוא בונה את הדרך לשם באמצעות אבני הבניין שאנו מכירים.