42 ואתחנן: ואהבת

  • ד"ר ציפי ליפשיץ

 

הציווי "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ" בספרי

ספר דברים עוסק בהדרכה ביחס להוויות הציבור ומגמותיו, לקראת מימוש מלא של עם ישראל החי כעמו של ה' בארץ המובטחת. כחלק מיעוד זה, מופיעים לאורכו ציוויים הקשורים לכינונה של מערכת יחסים מפותחת בין ישראל לאלוקיו: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים י, יב-יג); "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם" (דברים ל, כ).[1]
הקורא את הפרשה הראשונה של קריאת שמע בתוך הרצף של פרשת ואתחנן מבין אותה כמופנית לכלל האומה.[2] לשון היחיד המופיעה בה ("ואהבת... בכל לבבך... ושננת... בלכתך...") מתפרשת בתורה שבעל פה כחיובו של כל אדם ואדם מישראל לקבל על עצמו עול מלכות שמים.[3]
נעיין להלן בדבריהם של תנאים בספרי ואתחנן (לב, ה) על הפסוק הראשון של הפרשה הראשונה של קריאת שמע, "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה). מגמתו של שיעור זה היא ראיה רוחבית של דרשות אלה, תוך ניסיון לעמוד על המגמה הכללית העולה מתוכן. לא נעמוד על עניינים רבים וחשובים הטמונים בהן, ואידך זיל גמור.
שלושה חלקים בספרי כאן: דרשות תנאים על כל אחת ממילות הפסוק בפני עצמן, הרחבה בנושא של ייסורים ודרשה של רבי מאיר על הפסוק בכללותו. 

 

חלק א: דרשות תנאים על מילות הפסוק

"ואהבת את ה' א-להיך" (דברים ו, ה),
עשה מאהבה.
הפריש בין העושה מאהבה לעושה מיראה.
העושה מאהבה שכרו כפול ומכופל.
לפי שהוא אומר: "את ה' א-להיך תירא ואותו תעבוד" (דברים י, כ),
יש לך אדם שהוא מתירא מחברו, כשהוא מצריכו מניחו והולך לו.
אבל אתה עשה מאהבה,
שאין לך אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה אלא במדת מקום בלבד.
 
דבר אחר, "ואהבת את ה' א-להיך",
אהבהו על הבריות כאברהם אביך,
כענין שנאמר: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית יב, ה).
והלא אם מתכנסים כל באי העולם לבראות יתוש אחד ולהכניס בו נשמה אינם יכולים,
אלא מלמד שהיה אברהם אבינו מגיירם ומכניסם תחת כנפי השכינה.
 
"בכל לבבך", בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע.
דבר אחר, "בכל לבבך", בכל לב בך,
שלא יהיה לבך חלוק על המקום.
"ובכל נפשך", אפילו הוא נוטל את נפשך,
וכן הוא אומר: "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה" (תהלים מד, כג).
רבי שמעון בן מנסיא אומר:
וכי היאך איפשר לו לאדם ליהרג בכל יום?
אלא מעלה הקדוש ברוך הוא על הצדיקים כאילו הם נהרגים בכל יום.
 
שמעון בן עזיי אומר:
"בכל נפשך", אהבהו עד מצוי נפש.
רבי אליעזר אומר:
אם נאמר "בכל נפשך", למה נאמר "בכל מאדך"?
ואם נאמר "בכל מאדך", למה נאמר "בכל נפשך"?
יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו, לכך נאמר "בכל נפשך",
ויש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר "בכל מאודך".
בחלק הראשון של הספרי ארבע יחידות דרשה; שתי הדרשות הראשונות מתייחסות ל"ואהבת", ואילו שתי האחרונות מתייחסות ל"בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". הדרשה הראשונה מעמידה את האהבה לעומת היראה, הנחותה ממנה: "יש לך אדם שהוא מתירא מחברו, כשהוא מצריכו מניחו והולך לו. אבל אתה עשה מאהבה" – כי האוהב לא יניח את אוהבו גם כשלא הכל הולך כמתוכנן. דרשה זו בנויה על דברים י, יב-כב - יא, א:
וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ [...] לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ [...] אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ: הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּךָ אֶת הַגְּדֹלֹת וְאֶת הַנּוֹרָאֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ [...] וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֹתָיו כָּל הַיָּמִים
האהבה והיראה מופיעים יחדיו בפסוק הפתיחה של עניין זה, כאשר היראה קודמת לאהבה. במהלך הפסוקים שניהם מופיעים שוב, וגם כאן היראה קודמת לאהבה. נראה לומר כי הדרשה מעניקה לקדימות זו משמעות ערכית, שהאהבה נעלה יותר מן היראה. היראה היא דבר מובנה ביחסה של האומה (או הפרט) לה'; וככזו האהבה לא דורשת את ביטולה, אלא מאפשרת ומפתחת את מערכת היחסים לקראת קשר נוקב ובשל יותר.[4]
הדרשה השנייה מהווה קריאה "דרשנית" של הציווי "ואהבת", המוסבת לא על פנימיותו של האדם בפני עצמו ביחס לאלוקיו, אלא במחויבותו של המאמין לפעול על מנת להאהיב את ה' על הכל.[5]
כאמור, שתי היחידות האחרונות מגדירות משמעות לאמירה "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". יחידת הדרשה השלישית נוגעת במאבק הטמון ביכולת לאהוב את ה', בין אם המאבק הוא בתוך ליבו של האדם הפרטי פנימה, או בגורם חיצוני הנוטל את נפשם של ישראל הדבקים באמונתם. היחידה הרביעית מתייחסת לעומק האהבה כלפי ה' הנוצרת במעמקי נפשו של האדם. 

 

חלק ב: על הייסורים

החלק השני של הדרשות המובאות בספרי על הפסוק "ואהבת..." מתמקד בנושא הייסורים. במסגרת שיעור זה נעמוד על קווים אחדים בלבד מתוך העושר הגדול הגנוז בדבריהם של חכמים:
רבי עקיבה אומר:
אם נאמר "בכל נפשך" קל וחומר "בכל מאודך", מה תלמוד לומר "בכל מאודך"?
בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, בין במדת הטוב ובין במדת פורענות.
וכן דוד אומר: "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" (תהלים קטז, יג),
"צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא" (שם קטז, ג-ד).
וכן איוב אומר: "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך" (איוב א, כא),
על מדת הטוב קל וחומר על מדת פורענות.
מה אשתו אומרת לו:
"עודך מחזיק בתומתך ברך א-להים ומת" (שם ב, ט),
ומה אמר לה:
"כדבר אחת הנבלות תדברי גם את הטוב נקבל מאת הא-להים ואת הרע לא נקבל" (שם ב, י).
אנשי דור המבול היו כעורים בטובה וכשבאת עליהם פורענות קבלוה בעל כרחם.
והלא דברים קל וחומר,
אם מי שכעור בטובה נאה בפורענות,
אנו שנאים בטובה, לא נהא נאים בפורענות?
והוא שאמר לה: "כדבר אחת הנבלות תדברי".
ועוד, יהא אדם שמח ביסורים יותר מן הטובה,
שאילו אדם בטובה כל ימיו אינו נמחל לו מעון שבידו.
ובמה נמחל לו? ביסורים.
 
רבי אליעזר בן יעקב אומר:
הרי הוא אומר "כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה" (משלי ג, יב),
מי גרם לבן שירצה לאב, הוי אומר אלו יסורים.
 
רבי מאיר אומר:
הרי הוא אומר "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' א-להיך מיסרך" (דברים ח, ה),
אתה ולבך יודעים מעשים שעשית ויסורים שהבאתי עליך,
שלא כנגד מעשיך שעשית הבאתי עליך.
 
רבי יוסי ברבי יהודה אומר:
חביבים יסורים,
ששמו של מקום חל על מי שיסורים באים עליו,
שנאמר: "... ה' א-להיך מיסרך" (שם).
 
רבי נתן ברבי יוסף אומר:
כשם שברית כרותה לארץ, כך ברית כרותה ליסורים,
שנאמר: "ה' א-להיך מיסרך" (שם),
ואומר: "כי ה' א-להיך מביאך אל ארץ טובה" (שם ח, ז).
 
רבי שמעון בן יוחי אומר:
חביבים יסורים,
שלש מתנות טובות נתנו להם לישראל שאומות העולם מתאוים להן,
ולא נתנו להם אלא על ידי יסורים.
ואלו הם: תורה וארץ ישראל והעולם הבא.
תורה מנין?
"לדעת חכמה ומוסר" (משלי א, ב),
ואומר: "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו" (תהלים צד, יב).
ארץ ישראל מנין?
"ה' א-להיך מיסרך ... כי ה' א-להיך מביאך אל ארץ טובה" (דברים ח, ה).
העולם הבא מנין?
"כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר" (משלי ו, כג).
אי זה הוא דרך שמביאה האדם לעולם הבא,
הוי אומר אלו יסורים.
 
רבי נחמיה אומר:
חביבים יסורים שכשם שקרבנות מרצים כך יסורים מרצים.
בקרבנות הוא אומר: "ונרצה לו לכפר עליו" (ויקרא א, ד),
ביסורים הוא אומר: "והם ירצו את עונם" (שם כו, מג).
ועוד, שיסורים מרצים יותר מן הקרבנות,
שהקרבנות בממון ויסורים בגוף,
וכן הוא אומר: "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו" (איוב ב, ד).
 
וכבר היה רבי אליעזר חולה,
ונכנסו רבי טרפון ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבה לבקרו.
אמר לו רבי טרפון:
רבי, חביב אתה לישראל מגלגל חמה,
שגלגל חמה מאיר בעולם הזה ואתה הארת בעולם הזה ובעולם הבא.
אמר לו רבי יהושע:
רבי, חביב אתה לישראל ממתן גשמים,
שגשמים נותנים חיים בעולם הזה ואתה נתתה בעולם הזה ובעולם הבא.
אמר לו רבי אלעזר בן עזריה:
רבי, חביב אתה לישראל מאב ואם,
שאב ואם מביאים לעולם הזה ואתה הבאת בעולם הזה ולעולם הבא.
אמר לו רבי עקיבה:
רבי, חביבים יסורים.
אמר להם רבי אליעזר לתלמידיו: סמכוני.
ישב לו רבי אליעזר, אמר לו: אמור עקיבה.
אמר לו: הרי הוא אומר: "בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו, וחמשים וחמש שנה מלך בירושלם" (דהי"ב לג, א), ואומר "גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה" (משלי כה, א).
וכי עלת על לב שחזקיהו למד תורה לכל ישראל, ולמנשה בנו לא למד תורה?
אלא כל תלמוד שלמדו וכל עמל שעמל בו לא הועיל לו אלא יסורים,
שנאמר: "וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו. ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדו את מנשה בחוחים ויאסרוהו בנחושתים ויוליכוהו בבלה. וכהצר לו חלה את פני ה' א-להיו ויכנע מאד מלפני א-להי אבותיו ויתפלל אליו ויעתר לו וישיבהו לירושלם למלכותו" (דהי"ב לג, י-יג). הא, חביבים יסורים.[6]
בחלק זה שבע דרשות בנושא ייסורים הבנויות על פסוקים, ומעשה חכמים אחד. הדרשה הפותחת, דרשתו של רבי עקיבא, מוסבת על לשון "בכל מאודך" בפסוק הנדרש "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך"; כל שאר הדרשות לא מתייחסות לפסוק זה, אלא לעניין הייסורים. דרשתו מהווה, אם כן, חוליית קישור בינו לבין הדרשות על הפסוק בחלקו הראשון של הספרי.
בניגוד לרבי אליעזר, הדורש "מאודך" כממון, רבי עקיבא דורש מילה זו במשמעות של מידה ומדידה: "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, בין במדת הטוב ובין במדת פורענות". ה' "מודד" באופן מדויק את הברכות וההתמודדויות שהוא מביא על כל אדם ואדם, והאדם מצווה לקבל את מנת חלקו באהבה.[7] רבי עקיבא מביא שלוש ראיות לדבריו מתוך הכתובים. הראיה הראשונה היא דרשה של פסוקים מתוך מזמור קטז בתהילים, בו מופיעה שלוש פעמים הקריאה בשם ה':
אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה' אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי:  כִּי הִטָּה אָזְנוֹ לִי וּבְיָמַי אֶקְרָא:  אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא:  וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא אָנָּה ה' מַלְּטָה נַפְשִׁי:  חַנּוּן ה' וְצַדִּיק וֵא-להינוּ מְרַחֵם:  שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה' דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ:  שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי כִּי ה' גָּמַל עָלָיְכִי:  כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי:  אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים:  הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד:  אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי כָּל הָאָדָם כֹּזֵב:  מָה אָשִׁיב לַה' כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי:  כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא:  נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ:  יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו:  אָנָּה ה' כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי:  לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא:  נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ:  בְּחַצְרוֹת בֵּית ה' בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָׁלִָם הַלְלוּ יָהּ:  
הפסוק הראשון המופיע בדבריו של רבי עקיבא: "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא", אינו קיים כפסוק מקראי; רבי עקיבא "יוצר" אותו על ידי הצמדה של הפעם הראשונה בו מופיעות המילים "ובשם ה' אקרא" לסוף הפסוק שלפניו. ה"פסוק" החדש מביע את ההתמדה בקריאה בשם ה', גם בזמן של הסתר פנים. הופעתו השנייה של הקריאה בשם ה' במזמור הוא בפסוק "כוס ישועות אקרא ובשם ה' אקרא", הנושא את התוכן של הקריאה בשם ה' בעתות של טובה. על ידי הצירוף של שניהם יחד בדרשה, מלמד רבי עקיבא שיש לאהוב את ה' בכל מצב בו האדם נמצא.[8]
שתי הראיות הנוספות שמביא רבי עקיבא נלמדות מתוך הסיפור המקראי, האחת מתוך דמותו של איוב, המוכיח את אשתו לנוכח הצעתה לקלל את ה' בגלל הייסורים שהביא עליו, והשנייה בקל וחומר מדור המבול, שעל אף כיעור מעשיהם בהיותם בשלווה טרם המבול – "כעורים בטובה" – הייתה בהם מסוגלת לקבל עליהם את דינם, גם עם בכפייה, במבול.[9]
סוף דבריו של רבי עקיבא "ועוד יהא אדם שמח ביסורים יותר מן הטובה, שאילו אדם בטובה כל ימיו אינו נמחל לו מעון שבידו. ובמה נמחל לו? ביסורים" עוברים מן הצורך בסימטריה באמונתו של אדם מישראל באלוקיו, ללא קשר למצב בו הוא שרוי בהווה, אל עדיפותם של הייסורים על פני "הטובה" – קרי, התקופות בחייו בו הוא שרוי בשלווה. כך, הם מהווים חוליה מחברת אל הדרשות המופיעות לאחריה בנושא הייסורים. דרשתו של רבי עקיבא עסוקה, אם כן, בחיבורים, בצורה ובתוכן: ברמה הצורנית, היא מחברת בין חלקה הראשון של דרשות הספרי על אהבת ה' לחלקה השני העוסק בייסורים; ברמת התוכן, בחיבור בין האדם לה' בכל רגע ורגע מחייו.
שש הדרשות המופיעות לאחריו עוסקות בתופעת הסבל האנושי בהקשר האמוני. שתי הדרשות הראשונות מתוכן נגזרות מפסוקים המתייחסים לייסורים מתוך דימוי של יחס אב-בן: רבי אליעזר בן יעקב עומד על הקרבה הנוצרת בין האדם לה', שאדם יהיה רצוי ואהוב לאלוקיו, ואילו רבי מאיר מצביע על המודעות המתבקשת לייסורים המגיעים אל האדם, שהם ניתנים ברחמים, ללא התאמה אל רוע המעשים וחסרונם.[10] ארבע הדרשות האחרונות מצביעות על ההעמקה של הקשר של האדם עם ה' בזכותם של הייסורים.
בעלי הדרשות הם תנאים מן הדור הרביעי, תלמידיו של רבי עקיבא.[11] "חביבים יסורים" מופיע ארבע פעמים לאורך היחידה כולה, בדבריהם של רבי יוסי ברבי יהודה, רבי שמעון בר יוחאי, רבי נחמיה, ובסופה בדבריו של רבי עקיבא. דמותו של רבי עקיבא פותחת וסוגרת את היחידה כולה.[12]
 

חלק ג: דרשתו של רבי מאיר על כל הפסוק

הדרשה המסיימת את דרשות הספרי על הפסוק הראשון של הפרשה הראשונה של קריאת שמע היא דרשתו של רבי מאיר:
רבי מאיר אומר:
הרי הוא אומר "ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך".
אהבהו בכל לבבך כאברהם אביך,
כענין שנאמר: "ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אהבי" (ישעיה מא, ח).
"ובכל נפשך", כיצחק שעקד עצמו על גבי המזבח,
כענין שנאמר: "וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת" (בראשית כב, י).
"בכל מאדך",
הוי מודה לו כיעקב אביך,
שנאמר: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך
כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות" (שם לב, יא).
הדרישה לאהוב אינה דרישה "חדשה" עבור היהודי, עליו ללכת בדרכיהם של אבותיו, שכל אחד מהם אהב את ה' באופן המיוחד לו. רבי מאיר משתמש בדמותם של שלושת האבות כטיפולוגיה, סיווג של טיפוסים: אברהם מסמל את ההליכה אחרי ה' בכל הניסיונות, בטוב וברע, ובעשייה למען ה'; יצחק מסמל את הנכונות לוותר על הכל; יעקב מייחס את ול השפע לה' בכל זמן.
האם רבי מאיר רוצה ללמדנו שמהות אהבת ה' של כל יהודי יכולה להיות לפי הדגם של אחד מאבות הטיפוס הללו, או שאהבתו יכולה או אף צריכה להיות כלולה משלושתם?
האם ניתן להבין את דרשתו של רבי מאיר כקריאה האומרת שאין דרך אחת שעשייתה היא קיום של מצוות אהבת ה', אשר ביטוייה מגוונים כגיוונם של האוהבים?[13]

 

סיכום

האם שלושת חלקיו של הספרי מצטרפים לכלל מגמה אחת? נראה לומר כי מתוך השזירה של שלושתם יחד ניתן להצביע על מהלך רעיוני משמעותי.
מבחינת המבט על הפסוק הנדרש "ואהבת את ה' אלוקיך...", יש לקרוא את החלק הראשון (בתוספת דרשתו של רבי עקיבא "בכל מידה ומידה") כבירור של הכוליות של האהבה, התובעת את התמסרותו המוחלטת של האדם לאלוקיו, על כל הכרוך בכך. לעומת זאת, החלק השלישי (דרשתו של רבי מאיר) מביאה מבט אחר, רך ונגיש יותר עבור כל אדם ואדם מישראל, המתחברת לדנ"א המשותף; אהבת ה' אינה רק "הריגה עצמית", מוות על קידוש ה' ו"מיצוי הנפש". עם זאת, המקום התובעני והקשה תופס מקום גדול יותר. כך, החלק השני העוסק בנושא הייסורים מהווה הרחבה של החלק הראשון, כ"סוגיה" מחשבתית תנאית מפותחת שתפקידה להטמיע את ההשקפה בדבר חשיבותם והכרחיותם של הייסורים בתוך עולמו של המאמין. בדורו של שמד, בו סוגיית הסבל הלאומי היא מציאות חיים, דיונם מתמקד בפרט, בכל אדם בתוך הסבל האישי שלו, ולא באומה.[14]

פרספקטיבה היסטורית-אמונית

התודעה היהודית הקלאסית של אהבת ה', מבית מדרשו של הרמב"ם, מתמקדת בהבנת חכמתו של ה' כפי שהיא באה לידי ביטוי בתורה. כך בספר החינוך, מצווה תיח:
שנצטוינו לאהוב את המקום ברוך הוא, שנאמר [דברים ו', ה'] ואהבת את ה' א-להיך. וענין המצוה שנחשוב ונתבונן בפקודיו ופעולותיו עד שנשיגהו כפי יכלתנו. ונתענג בהשגתו בתכלית העונג, וזאת היא האהבה המחוייבת. ולשון ספרי [כאן], לפי שנאמר ואהבת איני יודע כיצד אוהב אדם המקום, תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. כלומר, שעם התבוננות בתורה תתישב האהבה בלב בהכרח
המקור מתוך הספרי אותו מצטט בעל ספר החינוך היא הדרשה המופיעה בספרי ואתחנן (לג, ו) מיד לאחר הדרשות הנדונות כאן: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" (דברים ו, ו). רבי אומר: למה נאמר? לפי שנאמר "ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך", איני יודע כיצד אוהבים את המקום! תלמוד לומר: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", תן הדברים האלה על לבך, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו". התנאים הדורשים את הפסוק הראשון "ואהבת..." מתייחסים לאהבה לא רק במסגרת התורה, אלא מתוך החיים הפרטיים והחווייתיים כשלעצמם. 
עדים אנו לתהליכים מופלאים העוברים על עם ישראל בעשורים האחרונים. נדמה כי האהבה לה' ברמה הקיומית-אישית הולכת, מתגלה ומתדפקת על ליבם של רבים מתוך עמנו. הלוואי ונזכה להגדיל את האור בתוכנו, בתוך עמנו ובעולם כולו.
שבת שלום, ישועות ונחמות!
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
[1] כמו כן, מצויים בספר זה התייחסויות רבות לפרטים בתוך האומה, לדוגמא: "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֶתְכֶם" (דברים ו, כ); בפרשת עיר הנידחת "כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים" (יג, ז); בברית ניצבים – "... טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ ... פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה'" (כט, י). כמו כן ראו שמות יג, ה-יד, שם התקשורת המתוארת בין אבות ובנים מתרחשת בארץ.
[2] לשון הפנייה אל ישראל מופיעה בפרשה זו שלוש פעמים, ראו דברים ד, א; ה, א; ו, ד.
[3] הפסוקים שלאחר שתי המובאות הראשונות בהערה הקודמת הם בלשון רבים, לעומת הפרשה הראשונה של שמע, שהיא כאמור בלשון יחיד. מעניין לבדוק את הפסוקים בספר דברים המופנים לכלל האומה ומופיעים בלשון יחיד לעומת אלה המופיעים בלשון רבים, ואת האופן בו נדרשו פסוקים אלה על ידי חכמים.
[4] יש בפרשה זו בספר דברים רמזים למעבר בין התקופה ההיסטורית של האבות, דרך שיעבוד מצרים ועד לסוף תקופת המדבר. כך, המעבר מן היראה אל האהבה מקבילה לתודעתו המתפתחת של העם.
[5] הדרשה המפורסמת על פועלו של אברהם כ"עשיית" נפשות לאמונה בא-ל אחד, מקורה כאן. יש לציין כי הדרשה מופיעה כאן ללא שם אומר ובב"ר פד, א דרשה זו מופיעה משמו של רבי יוסי בן זימרה, מאחרוני התנאים.
[6] על סיפור זה של רבי אליעזר ותלמידיו סביב מיטת חוליו, ראו בבלי סנהדרין קא ע"א; שם סח ע"א. 
[7] השוו מקור זה למשנה ברכות (ט ה), שם מופיעות חלק מן הדרשות שבחלק הראשון של הספרי כאן: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה שנא' "ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". "בכל לבבך", בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע. "ובכל נפשך", אפילו הוא נוטל את נפשך. "ובכל מאדך", בכל ממונך. דבר אחר, "בכל מאדך", בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד". ראו הדהוד של ההשקפה העולה מדרשתו של רבי עקיבא בדרשתו של תלמידו רבי מאיר בתוספתא ברכות (ו, א): "רבי מאיר אומר: מנין שכשם שאתה מברך על הטובה כך אתה מברך על הרעה, ת"ל "אשר נתן לך" (דברים ח, י), ה' א-להיך אליך, דיינך בכל דין שדנך, בין במדת הטוב בין במדת פורענות.
[8] מזמור קטז פותח ב"אהבתי", ומתואר לאורכו המאמין הקורא בשם ה' מתוך קושי, ישועה והבאת קרבן לבית המקדש. דרשתו של רבי עקיבא מאירה את ההקבלה הקיימת בינו לפסוק הנדרש "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".
[9] השוו מכילתא דרבי ישמעאל יתרו מסכתא דבחדש פרשה י. רבי עקיבא מצביע על היכולת לקבל ייסורין באהבה כמאפיין ייחודי של אמונתם של ישראל.
[10] לדרשתו של רבי מאיר זיקה אל דרשתו של רבי עקיבא רבו על "בכל מאודך" כמתייחס למימד המידתיות, אולם באופן שונה. יש בדבריו צידוק דינו של ה' על האדם, שאינו דין גמור אלא דין מהול ברחמים.
[11] לגבי רבי נתן ברבי יוסף, לא מצאתי שקיים תנא בשם זה. במקבילה מתוך המכילתא (ראה הערה 9), דרשה זו מופיע משמו של רבי יונתן, שאף הוא תנא בדור הרביעי ותלמידו של רבי עקיבא. תנא זה מופיע גם כ"רבי יונתן ברבי יוסי" (ראו ירושלמי מעשרות ה, ב).   
[12] ראו את הפיתוח הרעיוני של "חביבים יסורים" באגדותיהם של אמוראים בשהש"ר ב, ב ובבלי ברכות ה ע"א.
[13] ראו "ב' בתוך" של הראי"ה קוק, מוסר אביך, ירושלים, תשע"ו, עמ' ל-לא.
[14] נדמה כי ההתמקדות בהוויה האישית בתקופה שכזו מעניקה משמעות נוספת לדבריהם, ואכמ"ל. אמנם, עומק אמונתו של כל פרט בחייו מזרימה כוחות לאומה כולה; אולם לא זו מגמת דבריהם של חכמים כאן.