46 רבי נחמן מברסלב (א)

  • הרב אוריאל עיטם
 
אם אצל כל אחד מגדולי ישראל שראינו, נוכחנו לדעת שהתפילה היא סוגיה עמוקה ורחבה –  בוודאי כך אצל רבי נחמן מברסלב. לא נוכל להקיף את כל הרוחב והעומק של דבריו בנושא התפילה, אפילו לא במידה התמציתית שבה עסקנו בתניא ובנפש החיים, אך נוכל לעסוק ביסודות מרכזיים מתוכם.
רבי נחמן מברסלב נולד בתקל"ב ונפטר בגיל צעיר, כבן 39, בשנת תקע"א. הוא חי באזור אוקראינה ונקבר לבקשתו באומן. היה אישיות יוצאת דופן, סוערת, יצירתית, מטולטלת, בעלת מודעות עצמית ייחודית, הכרה יוצאת דופן בערך עצמו. יש קשר עמוק בין תורותיו ובין המאורעות שעוברים עליו אישית.
אפשר לראות ברבי נחמן ערוץ עצמאי בחסידות, בשונה מתלמידי המגיד ממזריטש, שהמשיכו את החסידות של הבעש"ט והמגיד באזור רוסיה הלבנה. לרבי נחמן היה ערוץ ישיר שקישר אותו לבעש"ט ללא קשר למגיד, דרך ייחוסו המשפחתי – הוא היה נין של הבעש"ט ונכד של אחד מתלמידיו הגדולים, רבי נחמן מהורדונקא. התורות החסידיות שלו שונות באופיין מאלו שנאמרו לפניו; אמנם קשה לקבוע הבחנות חותכות בעולם החסידות, אבל אפשר לומר שתורותיו של רבי נחמן אסוציטיביות הרבה יותר, וגם רוויות בסיפורים ודימויים. רבי נחמן כמובן לא המציא את השימוש בדימויים; גם אדמו"ר הזקן השתמש רבות במשלים, אבל בעיקר כדי להסביר את הרעיונות העמוקים והמופשטים שאליהם הוא הגיע דרך השכל. אצל רבי נחמן התורה עצמה צומחת דרך הדימויים. יש בדבריו רעיונות שלא היו צומחים ללא הדימויים. עוד מאפיין של רבי נחמן הוא השימוש החופשי בדרשנות. יכולת התנועה בין המילים מגיעה אצלו לרמות חדשות, עד שהלומד עשוי לתהות מה בכלל מעגן את הרעיונות שלו, הרי את אותם המקורות היה אפשר לדרוש באופן אחר לגמרי. לפעמים מתחוללת תנועה בין רעיונות בתוך תורה אחת. זה אחד מהאתגרים המלווים את הלימוד בליקוטי מוהר"ן, לא להיות מוקסמים או מתוסכלים מהתנועות התזזיתיות תוך כדי התורות, ולנסות לפענח מה מתרחש בהן.
נוסף על ליקוטי מוהר"ן של רבי נחמן עצמו, נכתבו ספרים בידי תלמידיו, ובעיקר בידי רבי נתן – שיחות הר"ן, שבחי הר"ן ועוד. מצד התוכן, ספרים אלה משתייכים לאותו עולם רוחני של רבי נחמן עצמו, אך מצד הסגנון הם כתובים בשפה פשוטה הרבה יותר. נקודה זו מאפיינת את דמותו של רבי נחמן, שמורכבת מממדים עמוקים ביותר ומממדים פשוטים ביותר.
רבי נחמן מברסלב לא העמיד אדמו"ר אחריו שיירש את מקומו. הן עובדה זו, והן הביטויים יוצאי הדופן שרבי נחמן אמר על עצמו, הפכו בתחילה את חסידות ברסלב למיעוט נרדף בעולם התורה, אפילו בקרב עולם החסידות עצמו; אבל דווקא בעשורים האחרונים היא הייתה לחסידות גדולה בת עשרות אלפי אנשים.
במסענו בדברי רבי נחמן על התפילה, נתקדם מהמציאות אל התשתיות, מהתפילה בפועל אל יסודותיה הרעיוניים.
 

צהר תעשה לתיבה

קשה לבחור מאיזו תורה של רבי נחמן נכון להתחיל את העיון בדברי רבי נחמן על התפילה. אנו נתבונן תחילה בדברי הבעש"ט בספר בעל שם טוב על התורה, ומשם נעבור להתבונן בדברי רבי נחמן:
הנשמה אמרה להרב, שמה שזכה שנתגלו אליו הדברים העליונים לא מפני שלמד הרבה בש"ס ובפוסקים הרבה, רק משום תפילה שהיה מתפלל תמיד בכוונה גדולה, ומשם זכה למעלה עליונה:
                              (בעל שם טוב על התורה, נח).
לפי פסקה זו, הבעל שם טוב לא הגיע למעלתו על ידי לימוד תורה מרובה, אלא על ידי תפילתו. בליקוטי מוהר"ן תניינא מובאת, כנראה מפי תלמיד של רבי נחמן, אמירה דומה:
אחד שאל אותו בענין הנהגת התקרבות להשם יתברך וצוה לו ללמד וכו ושאל אותו: הלא איני יכול ללמד. השיב לו: על ידי תפלה יכולין לבוא לכל, לכל טוב לתורה ועבודה ולכל הקדשות ולכל העבודות ולכל הטובות שבכל העולמות פעם אחד אמר אם היו מניחין מת לעולם הזה להתפלל בודאי היה מתפלל יפה יפה בכל כחו.
                                (ליקוטי מוהר"ן תנינא קיא).
גם לפי רבי נחמן, באמצעות התפילה אפשר להגיע לכל המעלות. יסוד דומה מופיע גם בתורות נוספות. הרעיון דומה, אלא שצריך לברר אם מדובר באותו סוג של תפילה.
כדי להבין את היחס בין התפילה של הבעל שם טוב לתפילה של רבי נחמן, נראה פסקה נוספת של הבעל שם טוב, אחת מהפסקאות המרכזיות שלו בנושא התפילה. היא מופיעה בקובץ פסקאות על התפילה, שמכונסות בבעל שם טוב על התורה פרשת נח, תחת השם "עמוד התפילה". הפסקה הבאה מקשרת את התפילה לפרשת נח, על ידי דרשת הפסוק "צהר תעשה לתיבה":
צוהר תעשה לתיבה ואל אמה תכלנה מלמעלה וגו'. ריב"ש ע"ה אמר, צוהר תעשה לתיבה, שתהיה התיבה שאדם מדבר בתורה ובתפילה מצהיר, כי יש בכל אות עולמות ונשמות ואלהות, ועולים ומתקשרים ומתיחדים זה עם זה, עם אלהות, ואחר כך מתיחדים ומתקשרים יחד האותיות ונעשה תיבה, ואחר כך מתיחדים יחודים אמיתיים באלהות, וצריך האדם לכלול נשמתו בכל בחינה ובחינה מהנזכר ואז מתיחדים כל העולמות כאחד ועולים ונעשה שמחה ותענוג גדול עד אין שיעור.
                         (בעל שם טוב על התורה שם, טו).
פסקה זו מופיעה בכמה גרסאות אצל תלמידיו של הבעל שם טוב, אבל העיקרון הוא שתיבות התפילה – כלומר המילים של התפילה – צריכות להיות מאירות. "צהר תעשה לתיבה". בכל מילה ובכל אות גנוזים אורות רוחניים שיכולים לברוא עולמות לחיות נשמות ולגלות אלוקות.
נראה כיצד ניגש רבי נחמן לפסוק זה. בקריאה הראשונה של דבריו, מומלץ לא להתעמק בתוכן של המילים, אלא לשוות לנגד העיניים את הדימויים, ולראות מה מצטייר בראשנו מתוך הקריאה.
צהר תעשה לתבה ואל אמה תכלנה מלמעלה ופתח התבה בצדה תשים תחתים שנים ושלישים תעשה (בראשית ו) פרש רש"י: צהר יש אומרים אבן טוב ויש אומרים חלון. הנה ידוע כי "סביב רשעים יתהלכון" (תהלים י"ב) כי הסטרא אחרא מסבבת הקדשה כי את זה לעמת זה עשה ובפרט מי שכבר נמשך אחר עברות, חס ושלום ונמשך אחר הסטרא אחרא, ושם מקומו, חס ושלום והם מסבבין אותו מכל צד וכאשר יעורר רוחו לשוב אל ה' קשה לו מאד להתפלל ולדבר דבורים לפני ה' כי הן מסבבין אותו מכל צד, לכל אחד לפי ענינו כנ"ל ומחמת שאי אפשר לו להוציא דבור לפני אלקים בדחילו ורחימו וחיות כראוי לכן כל הדבורים והתפלות שהוא מדבר לא יוכלו לבקע המחצות והמסכים המבדילים לעלות למעלה ונשארים למטה תחת המסכים. עד אשר יזכה וישוב באמת וידבר דבורים הראויין להתקבל בדחילו ורחימו מעמקא דלבא בהתעוררות גדול אזי מבקע הדבור המאיר את כל המחצות והמסכים המבדילים ויעלו עמו כל הדבורים שהיו מנחים למטה עד הנה.
                                 (ליקוטי מוהר"ן קמא, קיב).
ננסה לצייר בדעתנו את הדימויים הללו. מול עינינו נשקפת תיבה, תיבה שאין בה חלון (בהתאם לדעה שהצהר אינו פתח), ומסביבה מתהלכים אנשים רשעים. בפנים נמצא אדם במצוקה, הוא מוקף מכל הכיוונים, וקשה לו לדבר. הוא מוקף גם במסכים ובמחיצות, כך שגם אם הוא מצליח לדבר, המילים שיוצאות ממנו נתקלות במחיצות ונחסמות. רק כשתפילה אחת מצליחה לבקוע את המחסומים, כל התפילות שנחסמו עד עכשיו פורצות החוצה ויוצאות גם הן.
לפני שנראה כיצד אפשר לפרוץ את המחסומים, נעצור לרגע וננסה להבין מדוע רבי נחמן משתמש בכלל בעולם הדימויים הזה. מדוע לא להסביר את העניין בהסברה רעיוני  נראה שרבי נחמן מבקש לשרטט התרחשות שמתחוללת בתפילה. הוא אינו רק מציג עקרונות רוחניים, אלא גם זורק אותנו לתוך ההתרחשות עצמה.
אך איך יזכה לזה? העקר שהכל תלוי בו הוא אמת לילך בדרך אמת לפי מדרגתו כי חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת (שבת נה יומא סט) והוא יסוד הכל כי אמת הוא ראש תוך סוף וכיון שהוא במדרגת אמת אזי כביכול נתלבש בו אור השם יתברך בעצמו, אשר חותמו אמת ואז נאמר עליו: "ה' אורי וישעי"...
מה הדרך לפרוץ את המחיצות?  הדרך שמציג רבי נחמן היא אמת. עדיין לא ברור כיצד האמת מאפשרת לתפילה לקבוע ולעלות. מכאן חוזר רבי נחמן לדימוי של התיבה:
וכיון שה' אור לו יוכל למצא פתחים הרבה לצאת מהחשך והגלות שהוא סגור שם כי באמת יש שם פתחים הרבה, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (יומא לח: מנחות כט:): הבא לטמא פותחין לו, יש לו פתחים הרבה (עיין שבת ק"ד תד"ה אית) וכיון שנמצא שם פתחים, היה יכלת לצאת רק הכסיל בחשך הולך (קהלת ב), ולא יראה הפתחים לצאת והוא אסור וקשור שם, ולא יתנו לו לצאת עד אשר יזכה לדבר דבורי אמת לפני ה', אזי הדבורים מאירים וה' אור לו כנ"ל, ואזי: "פתח דבריך יאיר מבין פתיים" (תהלים קי"ט) כי הדבורים המאירים, הינו דבורי אמת כנ"ל הם מראין לו הפתח והינו דסים מבין פתיים כי הפתיים הנתונין בחשך, ולא יראו לצאת יבינו ויראו הפתח לצאת מהחשך כמו שכתוב (ישעיה מ"ט): "לאמר לאסורים צאו לאשר בחשך הגלו" אך צריך שיהיה האמת אמת גמור ברור וצלול בלי שום דפי והמשכיל המבין יש לו להתפלל כל ימיו שיזכה פעם אחד כל ימי חייו לדבר דבור אחד של אמת לפני ה' כראוי, ויש בזה כמה מדרגות ומי שזוכה לבחינות אמת האמתי אזי ה' אור לו ואזי הוא מאיר בעצמו, כי נתלבש בו אור ה' אך מי שעדין לא הגיע למדרגה עליונה של אמת ועל כל זה הוא במדרגה של אמת אף כי אינו מאיר בעצמו, מאחר שלא הגיע לאמת הנכון על כל זה האמת הועיל שיוכל אחר להאיר בו וגם בזה מדרגות וענינים, יבינם המשכיל בעצמו.
התיבה נראית חשוכה וסגורה, ללא שום פתח, אך באמת יש בה פתחים וצריך למצוא אותם. המקור שרבי נחמן מביא בהקשר זה הוא "הבא ליטמא פותחין לו". באופן פשוט, המשמעות היא שהפונה לכיוון הטומאה – פותחים לו פתח לטומאה; אבל כשנמצאים בתוך דימוי למקום אטום וסגור, "פותחין לו" פירושו שיש פתח יציאה. זו דרשה מפתיעה, וההפתעה היא חלק מהרעיון שמציג רבי נחמן – בעומק התיבה הסגורה, בתוך הכלא, מאירה פתאום הארה אלוקית שמאפשרת לצאת.
הבעל שם טוב דיבר על מילים מאירות, ולקח זאת לכיוון של הארות רוחניות עליונות; אצל רבי נחמן ההארה היא אמת. אין הכוונה לאמת אובייקטיבית, לראיות והוכחות למציאות ה', אלא לדיבור אמתי מהלב. דיבור שנובע מהמקום שבו האדם נמצא. כשאדם פונה אל ה' ואומר שהוא אינו יכול לדבר, שהוא שקוע בחטאים, שהוא מתגעגע לקרבת ה' עד כדי כך שאפילו את הגעגוע הוא בקושי מרגיש – הדיבורים האלה פורצים את תקרת הזכוכית שחוסמת בעד התפילות. דיבורים כאלה יכולים להאיר כל חושך.
ראינו את הדמיון בין דברי רבי נחמן לדברי הבעל שם טוב על התפילה, ומנגד גם את ההבדל: את אותו הביטוי שהבעל שם טוב לקח לגבהי מרומים, "צהר תעשה לתיבה", רבי נחמן מוריד לתפילה הפשוטה, האותנטית והכנה ביותר.