47 רבי נחמן מברסלב (ב)

  • הרב אוריאל עיטם
 
בשיעור שעבר נכנסנו בשערי רבי נחמן מברסלב, וראינו שרבי נחמן, כמו הבעל שם טוב, מתאר את התפילה בתור המקור לכל המעלות שזכה להן. ראינו גם שרבי נחמן, בדומה לבעל שם טוב, דורש את המילים "צהר תעשה לתיבה" בהקשר של הארת המילים בתפילה; אלא שלעומת הבעל שם טוב שלקח זאת לכיוונים עליונים ומיסטיים, רבי נחמן מדבר על מצב שבו האדם מרגיש כלוא במציאות חשוכה, ועליו לדבר "דיבורים של אמת". הסברנו כי אין הכוונה לאמת אובייקטיבית אלא לכנות, לתפילה מהמקום האמתי והפנימי ביותר בתוך האדם. זו תפילה שונה מהתפילה השכלית של הראשונים, מהתפילה הרוחנית-מיסטית שראינו אצל הבעל שם טוב וגם מהשילוב ביניהם שראינו אצל בעל התניא. אצל רבי נחמן התפילה היא פשוטה וישירה.
 
במובן הזה, רבי נחמן חוזר אל המובן הפשוט ביותר של התפילה – לא תהליך של התבוננות שכלית, וגם לא חריגה אל העולמות הרוחניים שמעבר למילים, אלא דיבור אל הקדוש ברוך הוא, כמו שיחה בין אדם לחברו. תפילה כזו מכילה בקרבה את כל האנרגיות שיש בדו-שיח בין אדם לחברו, כשהוא מתנהל בכנות ומתוך קשר עמוק.
 
רבי נחמן מתאר את התפילה בתור גאולה. כשאדם מצליח לנהל שיחה מול הקדוש ברוך הוא – הוא נגאל. המצב שבו אדם אינו מסוגל לפנות אל הקדוש ברוך הוא בדיבור – הוא גלות, הוא המצוקה והחיסרון של האדם, והגאולה היא יציאה ממצב זה אל היכולת להתפלל.
 
נראה כעת את המשך התורה שראינו בשיעור שעבר.
 

דיבור של אמת

רבי נחמן מונה כמה מדרגות ביכולת הדיבור אל ה'. בין שני הקצוות, יכולת ואי-יכולת להתפלל, מצוי סולם שלם שרבי נחמן משרטט, ובו שלבים רבים.
 
וְעִקַּר הַכַּוָּנָה שֶׁכַּאֲשֶׁר הוּא מְשֻׁקָּע בְּתַכְלִית הִתְגַּבְּרוּת הַחֹשֶׁך וְהַקְּלִפָּה וְהוּא כָּלוּא וּמְסֻגָּר בְּתוֹך הַחֹשֶׁך אֲפֵלָה הַמְסַבֶּבֶת וּמַקֶּפֶת אוֹתוֹ מִכָּל צִדֵּי צְדָדִים בְּכַמָּה סִבּוּבִים רַחֲמָנָא לִצְלָן וְאֵין לוֹ שׁוּם פֶּתַח וְתַקָּנָה וְתַחְבּוּלָה לָצֵאת מִתּוֹך הַחֹשֶׁך אֲזַי עִקַּר עֲצָתוֹ שֶׁיַּמְשִׁיך עַצְמוֹ לְהָאֱמֶת וְיַבִּיט עַל הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ וִיבַקֵּשׁ רַק הָאֱמֶת הָאֲמִתִּי וּכְנֶגֶד זֶה אֵין שׁוּם חֹשֶׁך וְסִבּוּב שֶׁיַּחֲשִׁיך לוֹ כִּי הָאֱמֶת הוּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּעַצְמוֹ, וְהוּא בְּחִינוֹת "ה אוֹרִי" וְכֵיוָן שֶׁה אוֹר לוֹ, אֵין שׁוּם חֹשֶׁך שֶׁיַּחֲשִׁיך אוֹתוֹ וּבְוַדַּאי יִזְכֶּה לִרְאוֹת הַפְּתָחִים לָצֵאת מֵהַחֹשֶׁך בִּבְחִינוֹת "פֵּתַח דְּבָרֶיך יָאִיר מֵבִין פְּתָיִים" כַּנַּ"ל וְהָעִקָּר, שֶׁבִּתְפִלָּתוֹ וּתְחִנָּתוֹ וּבַקָּשָׁתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְדַבֵּר שׁוּם דִּבּוּר בִּתְפִלָּה וְתַחֲנוּנִים מִגּדֶל הַחֹשֶׁך וְהַבִּלְבּוּל הַמְסַבֵּב אוֹתוֹ מְאֹד מְאֹד מִכָּל צַד אַף עַל פִּי כֵן, עַל כָּל פָּנִים יִרְאֶה לְדַבֵּר הַדִּבּוּר בֶּאֱמֶת בְּאֵיזֶה מַדְרֵגָה נְמוּכָה שֶׁהוּא כְּגוֹן לְמָשָׁל, שֶׁיּאמַר: "ה הוֹשִׁיעָה" בֶּאֱמֶת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר בְּהִתְלַהֲבוּת וְהִתְעוֹרְרוּת כָּרָאוּי אַף עַל פִּי כֵן יאמַר הַדִּבּוּר בֶּאֱמֶת, כְּפִי מַה שֶּׁהוּא וְעַל יְדֵי הַדִּבּוּר הָאֱמֶת יִזְכֶּה לִרְאוֹת הַפְּתָחִים שֶׁבְּתוֹך הַחֹשֶׁך וְעַל יְדֵי זֶה יִזְכֶּה לָצֵאת מֵחֹשֶׁך לְאוֹר, וּלְהִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי, וְכַנַּ"ל [וְעַיֵּן לְעֵיל כָּל זֶה בְּהַתּוֹרָה תְּהמת יְכַסְיֻמוּ בְּסִימָן ט]
גַּם בָּזֶה שֶׁיִּזְכֶּה לִבְקעַ פֶּתַח לָצֵאת יְזַכֶּה גַּם אֲחֵרִים עִמּוֹ לְעוֹרֵר לִתְשׁוּבָה רְשָׁעִים אֲחֵרִים לְהוֹצִיאָם מֵהַחֹשֶׁך וְהַגָּלוּת שֶׁהֵם אֲסוּרִים שָׁם וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים שֶׁתַּעֲשֶׂה פֶּתַח בְּאוֹתָם שֶׁהֵם מִן הַצַּד כְּלוֹמַר שֶׁהֵם מִצַּד אַחֵר, וְלא מִצַּד הַקְּדֻשָּׁה, רַק מִסִּטְרָא אַחֲרָא וְהוּא יַעֲשֶׂה פֶּתַח, לְעוֹרֵר לִבָּם לַהֲשִׁיבָם לָצֵאת מֵהַחֹשֶׁךְ תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּים וּשְׁלִישִׁים הַיְנוּ הַשְּׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת כַּנַּ"ל תַּעֲשֶׂה כִּי אַתָּה תְּקַיְּמֵם בֶּאֱמֶת כַּנַּ"ל.    (ליקוטי מוהר"ן קמא, קיב).
 
התפילה היא למעשה המענה לכל מצב של חיסרון. כשיש לאדם בעיה כלשהי, הוא אמור להתפלל עליה; אם אינו מצליח להתפלל עליה, הוא צריך להתפלל על קושי זה בעצמו. עליו לבקש שיוכל להתפלל, תפילה על התפילה.
 
עד כה נראה היה שרבי נחמן מדבר על מי שאינו מצליח להתפלל, מי שמרגיש אטום וסגור. כעת אומר רבי נחמן: "ויש בכלל דברים הנ"ל עניינים גבוהים בעניין התפילה, לכל אחד לפי מדרגתו". כלומר, היסוד של התפילה הכנה מהלב נוגע לכולם, ולא רק למי ששקוע בחטאים ומוקף במחיצות:
 
ויש בכלל דברים הנ"ל ענינים גבוהים בענין התפלה לכל אחד לפי מדרגתו ובענין זה נכלל ענין כוכבים ומזלות איך נעשים בבחינת התפלה והוא נותן שפע לכל דבר וענין מה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (בראשית רבה פרשה י). אין לך כל עשב שאין לו כוכב וכו כי הוא משפיע לכל בדבוריו האמתיים וענין נוסחאות התפלה כי יש י"ב שערים כידוע וצריך להעלות תפלתו לשער השבט שלו כי אם יגיע לשער שבט אחר לא יוכל לעלות (במדבר כ"ד). "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" וקם, אין עמידה אלא תפלה (ברכות ו:) והינו שבט מישראל שצריך להעלות תפלתו לשער שבטו והינו דרך כוכב מיעקב כנ"ל ובזה נעשה זווג למעלה ודרך הוא בחינות זווג, מלשון (בראשית ו) : "כי השחית כל בשר את דרכו" והינו שנצטער אבא בנימין כל ימיו על תפלתו שתהא סמוכה למטתו (ברכות ה:) כי "איש למטה אבותיו תשלחו" שצריך לשלח התפלה למטה אבותיו, הינו לשבט שלו כנ"ל והינו שתהא סמוכה למטתי, למטה שלו ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום כי אמרו חכמינו, זכרונם לברכה (בבא בתרא כה:). הרוצה להחכים ידרים להעשיר יצפין ובכל דבר, טוב הממצע כידוע כי טוב תורה עם דרך ארץ (אבות פרק ב) [הינו חכמה ועשירות] והינו בין צפון לדרום, שתהא ממצע בין שניהם, התפלה שהוא בחינת מטתו כנ"ל [הינו בין חכמה ועשר, שהן בחינת צפון ודרום כנ"ל הרוצה להחכים ידרים ולהעשיר יצפין] ופתח התבה בצדה תשים שתתפלל דבורי אמת, שיעלו למקומם לשער שבט שלו בצדה תשים שתשים הפתח התבה, הינו דבורי אמת של התפלה בצדה, בצד שלה, בשער שבטו המגיע לו, והענין עמק [עין כל זה בסימן ט הנ"ל]
 
רבי נחמן מביא את היסוד שמופיע בדברי האר"י, ולפיו יש שנים עשר שערים לתפילה כנגד שנים עשר השבטים, וכל נוסח מתאים לשער אחר. אדם צריך לכוון לשער המתאים לו כדי שתפילתו תתקבל. אם אדם התכוון בתפילה, אלא שלא התפלל באופן המתאים לשער שלו, מדוע תפילתו לא תתקבל? לפי רבי נחמן, התפילה צריכה להתאים למקום שבו נמצא האדם. אם התפללת בכוונה כללית, כחלק מכלל ישראל, זו אינה התפילה שבוקעת מהזהות שלך.
 
התפילה שלך צריכה להיות שלך באמת.
 
התפילה הפרטית המדויקת נראית כאן כגבוהה מזו הכללית שאינה באה מהמקום האישי. יש אמנם מקום לבחון אם אדם יכול להרחיב את הזהות שלו, וכך להתפלל בכוונה כללית יותר. כפי שרבי נחמן הרחיב את המעגל מזהות אישית לזהות שבטית, כך ייתכן שאדם ירחיב את הזהות שלו ויראה את הכלל כזהותו. מכל מקום, ניכרת כאן החשיבות של התפילה בתור דיבור אמתי הנובע מהאדם עצמו.
 

בקשת צרכים אישיים

רבי נחמן מורה להתפלל על כל דבר, בכל מקרה של חיסרון או בעיה:
 
שמעתי מאיש אחד מאנשיו, שפעם אחת דבר רבנו זכרונו לברכה עמו מענין בגדים. ואמר לו שעל כל דבר צריכין להתפלל. הינו אם בגדו קרוע וצריך לבגד יתפלל להשם יתברך שיתן לו בגד ללבש, וכן בכל כיוצא בזה דבר גדול ודבר קטן. על הכל ירגיל עצמו להתפלל תמיד להשם יתברך על כל מה שיחסר לו אף על פי שהעקר להתפלל על העקר, דהינו על עבודת השם יתברך לזכות להתקרב אליו יתברך, אף על פי כן גם על זה צריכין להתפלל:
 
ואמר: שמי שאינו מתנהג כך. אף על פי שהשם יתברך נותן לו בגדים ופרנסה והצטרכות חיותו, אבל כל חיותו הוא כמו בהמה שגם כן השם יתברך נותן לה לחמה וכו' כן הוא חיותו שנותן לו השם יתברך. כי מאחר שאינו ממשיך כל חיותו על ידי תפלה מהשם יתברך על כן כל חיותו הוא כמו חיות בהמה ממש. כי האדם צריך להמשיך כל חיותו והצטרכותו מהשם יתברך על ידי תפלה ותחנונים דוקא:
 
וכן שמעתי אנכי גם כן מפיו הקדוש על דבר קטן ופחות מאד שהיה קצת מוכרח לי. ואמר: תתפלל על זה להשם יתברך. ועמדתי משתומם. כי היה לי לדבר פלא בעיני להתפלל להשם יתברך על דבר פחות כזה. וגם כי לא היה מוכרח ביותר. ענה ואמר (בלשון תמה): אין זה כבודך שתתפלל להשם יתברך על דבר קטן כזה?! ואחר כך ספר מעשה קטנה מענין בטחון אפלו על דברים קטנים מאיש אחד ממז'בוז'. והכלל שעל כל הדברים שבעולם צריכין להתפלל להשם יתברך וכן מבאר באלף בית עין שם.    (שיחות הר"ן רלג).
 
לפי מה שראינו עד כה, אם הבעיה המרכזית של האדם היא העדר קרבת אלוקים וחוסר יכולת לפנות אליו – למה להתפלל על בעיות אחרות? למה לייחס משמעות לשאר ענייני החיים, ולדבר עליהם מול ה'?
ההדרכה להתפלל על בעיות החיים אינה מפני שבעיות אלו חשובות. להפך, התפילה היא החשובה. יש הבדל בין קבלת שפע מהקדוש ברוך הוא אחרי תפילה עליו, ובין קבלתו ללא תפילה. כשאדם מבקש פרנסה ומקבל – הפרנסה הופכת להיות חלק מהדו-שיח שלו עם הקדוש ברוך הוא. התפילה איננה אמצעי כדי להשיג מטרות אחרות, אלא השגת המבוקשים האחרים בחיים מובילה אל התפילה. אפילו התפילה לזכות לקרבת אלוקים נענית בעצם התפילה, העובדה שהאדם מתפלל על העניין משיגה את מטרת התפילה.
 

התבודדות

רבי נחמן מבליט כמה היבטים של התפילה, שדיברו עליהם גם לפניו, אבל הוא שם עליהם דגש מיוחד. אמירת תהילים היא אחד מהם. דגש מרכזי נוסף הוא ההתבודדות.
 
ההתבודדות הוא מעלה עליונה וגדולה מן הכל דהינו לקבע לו על כל פנים שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה ולפרש שיחתו בינו לבין קונו בטענות ואמתלאות בדברי חן ורצוי ופיוס לבקש ולהתחנן מלפניו יתברך, שיקרבו אליו לעבודתו באמת. ותפלה ושיחה זו יהיה בלשון שמדברים בו דהינו בלשון אשכנז (במדינתנו) כי בלשון הקדש קשה לו לפרש כל שיחתו וגם אין הלב נמשך אחרי הדבורים, מחמת שאינו מרגל כל כך בהלשון כי אין דרכנו לדבר בלשון הקדש אבל בלשון אשכנז שמספרים ומדברים בו קל וקרוב יותר לשבר לבו כי הלב נמשך וקרוב יותר אל לשון אשכנז, מחמת שהוא מרגל בו ובלשון אשכנז יכול לפרש כל שיחתו ואת כל אשר עם לבבו ישיח ויספר לפניו יתברך הן חרטה ותשובה על העבר והן בקשת תחנונים לזכות להתקרב אליו יתברך מהיום ולהלאה באמת וכיוצא בזה כל חד לפום דרגה ויזהר מאד להרגיל עצמו להתמיד בזה מדי יום ביום שעה מיחדת כנ"ל ושאר היום יהיה בשמחה כנ"ל והנהגה זו היא גדולה במעלה מאד מאד והוא דרך ועצה טובה מאד להתקרב אליו יתברך כי זאת היא עצה כללית שכולל הכל כי על כל מה שיחסר לו בעבודת השם או אם הוא רחוק לגמרי מכל וכל מעבודתו יתברך על הכל יפרש שיחתו ויבקש מאתו יתברך כנ"ל ואפלו אם לפעמים נסתתמין דבריו ואינו יכול לפתח פיו לדבר לפניו יתברך כלל אף על פי כן זה בעצמו טוב מאד דהינו ההכנה שהוא מוכן ועומד לפניו יתברך וחפץ ומשתוקק לדבר, אך שאינו יכול זה בעצמו גם כן טוב מאד וגם יוכל לעשות לו שיחה ותפלה מזה בעצמו ועל זה בעצמו יצעק ויתחנן לפניו יתברך שנתרחק כל כך, עד שאינו יכול אפלו לדבר ויבקש מאתו יתברך רחמים ותחנונים שיחמל עליו ויפתח פיו, שיוכל לפרש שיחתו לפניו ודע, שכמה וכמה צדיקים גדולים מפרסמים ספרו שלא באו למדרגתם, רק על ידי הנהגה זו והמשכיל יבין מעצמו גדל מעלת הנהגה זו, העולה למעלה למעלה והוא דבר השוה לכל נפש מקטן ועד גדול, כי כלם יכולים לנהג הנהגה זו ועל ידי זה יבואו למעלה גדולה אשרי שיאחז בזה גם טוב לעשות מהתורה תפלה דהינו כשלומד או שומע איזה מאמר תורה מצדיק האמת אזי יעשה מזה תפלה דהינו לבקש ולהתחנן לפניו יתברך על כל מה שנאמר שם באותו המאמר מתי יזכה גם הוא לבוא לכל זה וכמה הוא רחוק מזה ויבקש מאתו יתברך, שיזכהו לבוא לכל הנאמר שם באותו המאמר והמשכיל והחפץ באמת, יוליכו ה' בדרך אמת ויבין בעצמו דבר מתוך דבר, איך להתנהג בזה באפן שיהיו דבריו דברי חן וטענות נכונות לרצותו יתברך שיקרבהו לעבודתו באמת מאד ובפרט כשעושה מתורה תפלה מזה נעשה שעשועים גדולים מאד למעלה     (ליקוטי מוהר"ן תניינא, כה).
 
ההתרחשות הרצויה בהתבודדות היא לפרש שיחה לפני הקדוש ברוך הוא. יש כל מיני תנאים שנדרשים או לפחות מומלצים מאוד כדי לאפשר את ההתרחשות הזו, כגון להיות לבד מחוץ לעיר. רצוי שהמקום יהיה בטבע. רבי נחמן מדריך גם כיצד להתבודד כשהתנאים הללו אינם אפשריים, כגון כשהאדם אינו יכול לצאת אל מחוץ למקום יישוב. במקרה הצורך אפשר לדבר אל ה' מתחת לטלית, במיטה מתחת לשמיכה, אפילו על הספר בבית המדרש. העיקר, מכל מקום, הוא שהאדם יפרש שיחתו לפני קונו. תכלית ההתבודדות, שהיא גם המוקד של התפילה: "לבקש ולהתחנן מלפניו יתברך, שיקרבו אליו לעבודתו באמת".
 
בדברים אלה מונח עוד חידוש מרחיק לכת של רבי נחמן: האדם אמור לדבר עם קונו כדבר איש אל רעהו. לפני רבי נחמן, כשחז"ל וגדולי ישראל תארו את השיח בין האדם לקדוש ברוך הוא, הדימוי היה לעבד מול אדונו, או לכל היותר לבן מול אביו. אצל רבי נחמן התפילה מקבלת ממד אנושי מאוד, כמו דיבור בין בני אדם. גם רבי נחמן משתמש בדימוי של שיחה בין בן לאביו, אבל באופן מואנש במיוחד. למשל, התפילה צריכה לכלול "דברי חן וריצוי ופיוס". מה הטעם לרצות ולפייס את הקדוש ברוך הוא? האם אפשר לשכנע אותו לפעול אחרת ממה שגזר? זו שאלה שהופיעה כבר בדברי הראשונים, שהקשו כיצד התפילה יכולה להשפיע על רצון ה', אך כאן היא מתעוררת באופן חריף. רבי נחמן מדבר על פנייה לה' "בטענות ואמתלאות".
 
כמובן, אין הכוונה לתירוצים ומניפולציות, שהרי ראינו את התביעה של רבי נחמן לתפילה אמתית וכנה; אולם משהגיע האדם לתפילה אמתית כזו, הוא צריך לפנות אל ה' ממש כפי שמדברים לבן אדם.
 
עוד ביטוי לזה הוא עניין השפה. לפי רבי נחמן, בהתבודדות האדם צריך לדבר אל ה' בשפת האם שלו. דיבור בשפת האם הוא פעולה שונה בתכלית מדיבור בשפה אחרת. בשפת האם האדם אינו רק שולט יותר, או מצליח להביע את עצמו טוב יותר, אלא מעבר לזה – הוא מצוי בתוכה. כשאדם מדבר בשפה שאינה שפת האם שלו, הוא תופס את הדיבור שלו מהצד, צופה עליו מבחוץ; רק בשפת האם אדם מדבר מתוך עצמו באופן זורם. "ואני תפילה", אומר דוד המלך בספר תהלים, האדם צריך להיות זהה עם תפילתו.
 
התבודדות איננה צעד פשוט. לא תמיד האדם יכול לפתוח את הלב ולדבר אל ה'. גם כשאדם יוצא החוצה ונמצא לבדו בשדה, קורה שאין לו מה להגיד. יש הדרכות למצבים כאלה: לחשוב מה עובר עלי, מה קרה לי היום או אתמול, מה קורה במשפחה שלי או בשאר מעגלי החיים הסובבים אותי. זו הזדמנות לשים לב למעגלים הללו, לפרוס לעצמנו את תמונת החיים שלנו. בשגרה השוטפת, לא תמיד אנחנו מודעים למה שעובר עלינו; בהתבודדות, עוד לפני שהאדם פונה אל ה', הוא זוכה בהזדמנות לעשות סדר פנימי בחייו.