49 רבי נחמן מברסלב (ד)

  • הרב אוריאל עיטם
בכמה מהתורות שראינו בשיעורים האחרונים, רבי נחמן עסק בקושי להתפלל לקדוש ברוך הוא בשל הריחוק שבין האדם לקדוש ברוך הוא, וחידש כי גם דרך זעקה ותפילה על שאי אפשר להתפלל – אפשר לזכות לקרבת ה'. ננסה בשיעור זה לגעת ברובד עמוק בדברי רבי נחמן, שעומד מאחורי יסוד זה.
 

מי גורם לריחוק?

נחזור לתורה שכבר ראינו, שבה מתאר רבי נחמן תפילה מעמדה של ריחוק מהקדוש ברוך הוא:
...כִּי זאת הִיא עֵצָה כְּלָלִית שֶׁכּוֹלֵל הַכּל כִּי עַל כָּל מַה שֶּׁיֶּחְסַר לוֹ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם אוֹ אִם הוּא רָחוֹק לְגַמְרֵי מִכּל וָכל מֵעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַך עַל הַכּל יְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ וִיבַקֵּשׁ מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַך כַּנַּ"ל וַאֲפִלּוּ אִם לִפְעָמִים נִסְתַּתְּמִין דְּבָרָיו וְאֵינוֹ יָכוֹל לִפְתּחַ פִּיו לְדַבֵּר לְפָנָיו יִתְבָּרַך כְּלָל אַף עַל פִּי כֵן זֶה בְּעַצְמוֹ טוֹב מְאֹד דְּהַיְנוּ הַהֲכָנָה שֶׁהוּא מוּכָן וְעוֹמֵד לְפָנָיו יִתְבָּרַך וְחָפֵץ וּמִשְׁתּוֹקֵק לְדַבֵּר, אַך שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל זֶה בְּעַצְמוֹ גַם כֵּן טוֹב מְאֹד וְ גַם יוּכַל לַעֲשׂוֹת לוֹ שִׂיחָה וּתְפִלָּה מִזֶּה בְּעַצְמוֹ וְעַל זֶה בְּעַצְמוֹ יִצְעק וְיִתְחַנֵּן לְפָנָיו יִתְבָּרַך שֶׁנִּתְרַחֵק כָּל כָּך, עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל אֲפִלּוּ לְדַבֵּר וִיבַקֵּשׁ מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַך רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים שֶׁיַּחֲמל עָלָיו וְיִפְתַּח פִּיו, שֶׁיּוּכַל לְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לְפָנָיו.
                                (ליקוטי מוהר"ן תניינא, כה).
רבי נחמן מתאר כאן מצב של ריחוק מהקדוש ברוך הוא. הוא מתאר גם קושי לפנות אל ה' ולדבר אליו, אבל הקושי הזה נובע בבירור מאותו מצב של ריחוק. נראה כי אין זה תיאור של מקרה יוצא דופן, אלא של מצב שכיח שכל אחד פוגש אותו. מנגד, רבי נחמן מתאר את הקצה השני, מצב של קרבה גדולה. נראה כאילו בתנועה אחת אפשר לחצות מרחק של אלפי קילומטרים, לעבור מריחוק קיצוני לקרבה קיצונית. בשיעורים הקודמים ראינו את שני הקטבים הללו, והתמקדנו בעיקר בתפילה, שהיא הדרך לעבור מן הקצה אל הקצה; עתה ננסה להבין את עומקם של המצבים האלה עצמם, הריחוק והקרבה.
תעיתי כשה אבד בקש עבדך וכו'. כי יש חילוק גדול בעבירה שעושה האדם ח"ו, בין אם נתעורר תיכף ומיד ושב בתשובה, אזי אפשר לו בקל לחזור למקומו, כי עדיין לא נתרחק הרבה מהדרך הטוב, כי כשעושה עבירה ח"ו, אזי הולך ונוטה מהדרך הישר אל דרך אחר מקולקל ושם יוצאים מאותו הדרך כמה וכמה נתיבות ודרכים תועים ומקולקלים מאד, שכשמתחילין לילך ח"ו באותו הדרך הרע, אזי תועים ונבוכים באלו הדרכים עד שקשה לשוב ולצאת משם, אבל הש"י דרכו לקרות את האדם תיכף כשרואה שהוא תועה מדרך השכל, וקוראו שישוב לאחוריו ולכל אחד קורא לפי בחינתו, יש שקוראו ברמיזה, ויש בקריאה ממש, ויש שבועט בו ומכהו, וזהו הקריאה שלו, כי אורייתא מכרזת קמייהו עד מתי פתיים תאהבו פתי, והתורה, הוא הש"י בעצמו שהוא קורא אותם ומבקשם שיחזרו אליו, וע"כ כשעדיין לא נטה הרבה מדרך הישר, אזי אפשר לו בקל לשוב, מחמת שהוא מכיר עדיין את הקול ורגיל בו, כי זה סמוך היה אצל הש"י, והיה שומע קולו קול התורה ועדיין לא שכח את הקול, ועדיין לא תעה הרבה באלו הדרכים האחרים התועים והנבוכים, וע"כ בקל אפשר לו לשוב, והוא כמשל הרועה שכאשר שה אחד תועה מהדרך אזי תיכף הוא קורא אותו, וכשהשה עדיין לא תעה הרבה מהדרך, אזי הוא מכיר הקול והולך אחריו תיכף. אבל כשכבר נטה הרבה מהדרך, אזי כבר שכח את הקול ואינו מכיר בו. וגם הרועה מייאש עוד מלבקשו, מחמת שזה זמן רב שהלך ותעה מאתו, כן כשכבר האריך זמן ח"ו ברשעו, ונטה ותעה הרבה מהדרך הישר לאלו הדרכים המקולקלים והתועים והנבוכים והמבולבלים אזי קשה לו לשוב כנ"ל.
                                          (ליקוטי מוהר"ן רו).
כפי שכבר ראינו, כשרבי נחמן מציג דימוי, צריך להיכנס לתוכו לגמרי. ננסה לצייר בדמיוננו את השה האובד, שתועה בדרך ואינו יודע להיכן ללכת. הרועה קורא לו, לפעמים אפילו בועט בו מעט כדי שיחזור לדרך הנכונה, אבל הוא נעשה כבר אטום כלפי כל הקריאות של הרועה אליו, כלפי כל הניסיונות לכוון אותו בדרכו. לפי תורה זו הקדוש ברוך הוא זמין תמיד, הוא קורא לאדם כל הזמן, והאדם הוא שאינו קשוב לקריאות הללו.
התורה הבאה עוסקת גם היא במצב הריחוק, אך באופן שונה:
כי יש שני הסתרות. וכשהשי"ת נסתר בהסתרה אחת, ג"כ קשה מאוד למוצאו. אך אעפי"כ, כשהוא נסתר בהסתרה אחת, אפשר לייגע ולחתור עד שימצא אותו יתברך, מאחר שיודע שהש"י נסתר ממנו, אבל כשהשי"ת נסתר בהסתרה תוך הסתרה, דהיינו שההסתרה בעצמה נסתרת ממנו, דהיינו שאינו יודע כלל שהש"י נסתר ממנו אזי אי אפשר כלל למצוא אותו, מאחר שאינו יודע כלל מהש"י. וזה בחי' (דברים ל"א) ואנכי הסתר אסתיר, דהיינו שאסתיר ההסתרה, שלא ידעו כלל שהש"י נסתר. ואזי בוודאי אינו יכול למצוא אותו יתברך, מאחר שאינו יודע כלל שצריך לבקש אותו יתברך, כי אינו יודע כלל שהש"י נסתר ממנו, כי ההסתרה בעצמה נסתרת כנ"ל. אבל באמת אפילו בכל ההסתרות, ואפי' בההסתרה שבתוך הסתרה, בוודאי גם שם מלובש השי"ת. כי בוודאי אין שום דבר שלא יהיה בו חיות השי"ת, כי בלעדי חיותו לא היה לו קיום כלל. וע"כ בוודאי בכל הדברים, ובכל המעשים, ובכל המחשבות, מלובש שם השי"ת כביכול. ואפילו אם חס ושלום עושין דבר עבירה, שהוא שלא כרצון השי"ת, עכ"ז בוודאי יש שם חיות השי"ת, אך שהוא בהעלם ובצמצום גדול. והתורה היא החיות של כל דבר, נמצא שבכל הדברים, ובכל המחשבות, אפילו מחשבה דיבור ומעשה של עבירה חס ושלום, יש שם ג"כ התלבשות התורה, אך שהוא בהעלם ובצמצום גדול, בבחי' הסתרות: כי עבר ושנה נעשה לו כהיתר כשארז"ל (יומא פ"ו ע"ב), דהיינו שע"י העבירות הוא מהפך דברי אלקים חיים, ועושה צרופים אחרים בתורה, עד שנעשה מאיסור היתר, כמ"ש (ישעיה ה') הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע וכו'. נמצא שאפילו בתוך העבירות מלובש שם חיות השם יתברך, דהיינו אותיות התורה. רק שהוא בהעלם. דהיינו שמחמת העבירות, הפך הצירופים של התורה, עד שנעשה מאיסור היתר כנ"ל, עבר ושנה נעשה לו כהיתר, וזה בחי' הסתרה אחת. וכשהשם יתברך נסתר ממנו בהסתרה אחת, דהיינו בחי' הנ"ל שנעשה לו כהיתר, גם כן קשה מאוד למוצאו, מאחר שכבר נעשה לו כהיתר. אבל עם כל זה אפשר לייגע ולחתור עד שימצא אותו ית"ש, מאחר שעכ"פ יודע שנעשה לו כהיתר. ע"כ אף שהשם יתברך נסתר ממנו, וכבר נעשה לו העבירות כהיתר. עכ"ז אפשר שישיב אל לבו זה בעצמו, דהיינו מה שנפל והגיע לבחי' נעשה לו כהיתר, ויבקש ויחתור עד שיצא מזה, מאחר שעכ"פ יודע מזה שנעשה לו כהיתר. אבל דע, שיש עוד בחי' הסתרה בתוך הסתרה. דהיינו שההסתרה בעצמה נסתרת, שאינו יודע כלל שהש"י נסתר ממנו, דהיינו שאינו יודע כלל שנהפך אצלו האיסור להיתר, רק כל הדברים רעים דומות לו למישור גמור ח"ו. היינו אם ח"ו אחר שעבר ושנה, עושה יותר עבירות ח"ו, אזי נסתר ממנו אפי' זאת שידע שנעשה לו כהיתר, רק שאינו יודע כלל משום נדנוד איסור, והכל הוא ישר בעיניו. וזה בחי' הסתרה שבתוך הסתרה, שההסתרה בעצמה נסתרת כנ"ל. ובאמת גם בתוך ההסתרה שבתוך ההסתרה, גם שם מלובש השם יתברך, דהיינו אותיות התורה, כי בלעדו אין חיות לשום דבר כנ"ל... ותיכף כשיודעין שהשי"ת נסתר שם, עי"ז בעצמו נתהפכה ההסתרה שבתוך ההסתרה, ונעשה ממנה דעת, והוחזרה התורה שנסתר כאן, לדעת, מאחר שיודע שהשי"ת נסתר שם. וכיון שנחזר ההסתרה שבתוך הסתרה לדעת, ונעשה ממנה תורה, אזי התורה בעצמה מוכיחה אותם, בבחי' אורייתא מכרזת קמייהו עד מתי פתיים תאהבו פתי (זוהר שמיני ל"ו, אחרי נ"ח, נשא קכ"ו). כי באמת התורה מכרזת וצועקת ומוכיחה תמיד, כמ"ש (משלי א') בראש הומיות תקרא וכו' עד מתי פתיים תאהבו וכו'. רק שאינו שומע קול הכרוז של התורה, מחמת ההסתרות הנ"ל.
                                           (ליקוטי מוהר"ן נו).
בתורה הקודמת נראה היה שהאדם מתרחק, והקדוש ברוך הוא קורא אליו תמיד. האחראי לריחוק הוא האדם. בתורה שלפנינו, מי שמסתתר הוא הקדוש ברוך הוא. כלומר, אם אנחנו מבררים מי יצר את המצב שבו פתחנו, הריחוק העצום בין האדם לקדוש ברוך הוא, בתורה אחת נדמה שהגורם הוא האדם בחטאיו, ובתורה אחרת מתברר שגם הקדוש ברוך הוא שותף ליצירת הריחוק. התורה השנייה מתארת שתי רמות של ריחוק: ברמה הראשונה האדם מודע לריחוק ומרגיש אותו, ולכן מצב זה כואב לו ומטריד אותו, ואילו הרמה השנייה היא "הסתרה בתוך הסתרה" – האדם אפילו אינו מודע לריחוק. ברמה הראשונה האדם חוטא ומודע להיותו רחוק, ואילו ברמה השנייה – עניין החטא אינו עולה אצלו כלל. אין הכוונה שהוא אינו יודע כלל על הקדוש ברוך הוא, אלא שהקדוש ברוך הוא אינו נוכח בעולמו, אינו רלוונטי בחייו הממשיים.
לכל אחת משתי הרמות הללו נותן רבי נחמן דרכי התמודדות. כשאדם רחוק – הפיתרון הוא להתקרב, אך כשאדם אפילו אינו מודע לריחוק – הפיתרון אינו להתקרב, אלא לגלות שהקדוש ברוך הוא נמצא עמך כל הזמן. האדם אינו יכול לגלות לבד שהקדוש ברוך הוא מצוי עמו, מישהו צריך לגלות לו את זה. התורה אומרת מראש, בפרשת וילך, שהקדוש ברוך הוא יהיה מצוי גם במצבי ההסתרה. אמירה זו אינה מובנת מאליה, אפשר היה לחשוב שהקדוש ברוך הוא מצוי רק במקומות של קדושה. הידיעה שהוא המחייה את כל המציאות בכל מצביה היא שחושפת את קרבתו, גם במצבים של הסתרה בתוך הסתרה.
 

משמעות ההסתרה

עד כה רבי נחמן באר כיצד להתמודד עם מצב של הסתרה, אך לא הסביר מדוע בכלל יש הסתרה ומה משמעותה. בתורה הבאה רבי נחמן הולך צעד משמעותי קדימה.
וצריך לדעת, שמלא כל הארץ כבודו, ולית אתר פנוי מינה, ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ואפי' מי שעוסק במו"מ בעכו"ם, לא יכול להתנצל ולומר, א"א לעבוד את הש"י מחמת עוביות וגשמיות שנופל תמיד עליו, מחמת העסק שעוסק תמיד עמהם. כי כבר גילו לנו חכמינו ז"ל, שבכל דברים גשמיים, ובכל לשונות העכו"ם, יכול למצוא בהם אלקות. כי בלא אלקותו אין להם שום היות וקיום כלל, כמ"ש (נחמי') ואתה מחיה את כולם. לבד שהחיות ואלקות הזה שם בצמצום גדול ובמעוט, רק כדי חיונו להחיותו ולא יותר. כי הקדוש ברוך הוא צמצם את אלקותו בצמצומים רבים ושונים, מראשית המחשבה עד נקודת המרכז של עולם הגשמי, ששם מדור הקליפות: ובכל מה שמשתלשל יותר ומתצמצם יותר למטה, אלקותו מלובש שם במלבושים רבים יותר. וזה שגילו חז"ל ופתחו לנו פתח, שהמשכיל ידע ויבין שבכל הדברים גשמיים יש אלקותו וחיותו, כמ"ש חז"ל (מנחות ל"ד) טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים, להודיע שבכל לשונות העכו"ם יש שם אלקותו המחיה אותה: וזה שמביא בירושלמי (תענית פ"א) אם יאמר לך אדם היכן אלקיך, תאמר לו בכרך גדול שברומי, שנאמר אלי קורא משעיר. נמצא שזה האדם ששאל היכן אלקיך, בודאי הוא משוקע במדור הקליפות. כי הוציא א"ע מן הכלל וכפר בעיקר, שאמר היכן אלקיך, ונדמה לו שבמקומו אין שם אלקים. בכן תאמר לו, אפי' במקומך, שאתה משוקע במדור הקליפות, ג"כ שם תוכל למצוא אלקותו. כי הוא מחיה את הכל, כמ"ש ואתה מחיה את כולם. ומשם אתה יכול לדבק א"ע בו ית', ולשוב אליו בתשובה שלימה. כי לא רחוקה היא ממך(ו), אלא שבמקומך שם רבו הלבושים: וכל מה שאדם הולך ממדריגה למדריגה, הוא מתקרב יותר אל השי"ת, ויכול לידע את הש"י בהבנה יתירה. כי כל מה שהמדרגה יותר עליונה, נתמעטו הלבושים, ונתמעט הצמצום, ואז הוא מקורב יותר אל השי"ת, ויכול לאהוב א"ע עם השי"ת באהבה יתירה.
                                       (ליקוטי מוהר"ן לג, ב).
רבי נחמן פותח את הדברים בשלוש מהאמרות המרכזיות ביותר בתורת החסידות: מלוא כל הארץ כבודו, לית אתר פנוי מינה, איהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. רבי נחמן משתמש גם במקורות מהגמרא, כגון דרישת המילה "טטפת" כ"שתיים" ו"שתיים" בלשונות אפריקאיות. משם הוא לומד שהאלוקות מצויה אפילו בארצות הרחוקות. מקור נוסף הוא מהירושלמי: "אם יאמר לך אדם היכן אלקיך, תאמר לו בכרך גדול שברומי". האלוקות מצויה אפילו במקום הכפירה. אפריקה ורומי מייצגות שני קצוות: הקצה המרוחק במישור הארצי-גיאוגרפי והקצה המרוחק במישור הרוחני-אמוני. מכאן שהאלוקות ממלאת את כל העולם, אלא שבמקומות מסוימים היא מופיעה בגלוי, ובאחרים היא מופיעה בהסתר.
רבי נחמן אינו פונה כאן אל הכופר, שמתריס "היכן אלוקיך", אלא אל האדם המסופק. האדם המחפש את אלוקיו. התשובה לספקות היא עצם החיפוש אחר הקדוש ברוך הוא. בדרך כלל ההכרות והקרבה יוצרות קשר, אבל רבי נחמן אומר ההפך: הקשר יוצר את הקרבה, החיפוש הוא המקשר את האדם אל הקדוש ברוך הוא. לכן החיפוש עצמו מעביר את האדם מן הקצה אל הקצה, מתיאור קיצוני של ניתוק למדרגה גבוהה של קשר.
הדינמיקה של הריחוק והקירוב היא טבעו של העולם הרוחני, לפי רבי נחמן. יש הסתר פנים שטבוע במציאות (דבר שנידון בידי רבי נחמן בעוד תורות עמוקות שלא נדון בהן כאן, דוגמת תורה סד), אבל הקדוש ברוך הוא מצוי בעומקו של מצב זה, וחשיפת הימצאותו בתוך ההסתרה – היא שמביאה אל הקרבה.