50 רבי נחמן מברסלב (ה)

  • הרב אוריאל עיטם
לסיום מסענו בדברי רבי נחמן מברסלב, נחזור לסוגיה שבה אנו עוסקים מאז האר"י –עליית העולמות ובירורי הניצוצות בתפילה. כזכור, מאז הבעל שם טוב, נושא בירורי הניצוצות מקושר בחסידות עם המחשבות הזרות שבתפילה.
העלאת העולמות אינה נידונה באופן משמעותי בכתבי רבי נחמן. רבי נתן מזכיר מושג זה באחת התורות שהוא מביא בהשראת רבי נחמן, אך נראה שבתורה המקורית לא נעשה קישור להעלאת העולמות. יש עוד דרשות רבות של רבי נתן, שבהן הוא מקשר תורות שלמד מפי רבי נחמן ליסודות של גדולי ישראל אחרים, מתוך הכרותו עם עולם רוחני רחב. גם במקרה זה, סביר להניח שאת הקישור להעלאת העולמות עשה רבי נתן בעצמו. לעומת זאת, נושא המחשבות הזרות מופיע רבות אצל רבי נחמן עצמו.
 

תיקון מחשבות זרות – עבודה לצדיקים

כי כל העירבוב הדעת וכל הבלבולים וכל השטותים שיש לנו לפעמים, הכל נמשך בתפלתינו. כי כל הבלבולים וכו' וכל המחשבות שחושב האדם לפעמים, הכל באים על דעתו בשעת התפלה דייקא, והכל נשמע אליו אז דייקא, בשעה שעומד להתפלל. בבחי' (שם ק"ו) מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו, תהלתו לשון (איוב ד') ובמלאכיו ישים תהלה, היינו עירבוב ובלבולים, שאז משמיעין את עצמן דייקא בשעה שעומד להתפלל ולמלל גבורות ה'. והוא בב' בחינות, או שבאים להתתקן מחמת שרואים שמתפלל בכוונה כראוי, ע"כ באים להתתקן. כי עכשיו הוא הזמן שיכולין להתתקן; כי יש בהם ניצוצות קדושים שצריכין תיקון. או בבחי' אחרת, מחמת שאינו ראוי להתפלל, ובאין לבלבל אותו מתפלתו. עכ"פ בין כך ובין כך, בשעת התפילה דייקא באין כל הערבובים וכל הבלבולים של האדם, ונשמעין אצלו אז, ובשביל זה נקראין הבלבולים והערבובים תהלה כנ"ל, מחמת שהן באים דייקא בעת התפלה והתהלה כנ"ל. וכל התפילות האלו עם כל העירבובים באין אל הצדיקים, כי הצדיקים הם בחי' משיח, שאליו באין כל התפלות להעלותן. בבחי' (ישעי' מ"ח) ותהילתי אחטם לך, שכל התהלות באין לבחי' משיח, שהוא בחי' חוטם, בחי' (איכה ד') רוח אפינו משיח ה'. כי משיח הוא מורח ודאין (כשארז"ל סנהדרין צ"ג ע"ב), בבחי' (ישעי' י"א) והריחו ביראת ה'. היינו בתפילות, שהן בחי' (משלי ל"א) יראת ה' היא תתהלל. כי הוא מורח ומרגיש בהתפלות שמקבל מהם, את כל אחד ואחד כפי מה שהוא, כי כל העירבובים של כל אחד הם בתוך התפלה כנ"ל.
                                         (ליקוטי מוהר"ן ל, ז).
גם בתורה זו אנו רואים את דרשותיו הייחודיות של רבי נחמן: "תהילה" נדרשת כאן כ"תהלה", כלומר פגם. דרשה זו מבטאת, אולי, שדווקא במקום התהילה עולה הפגם, התפילה היא מצב שמזמין ערבוב ומחשבות זרות. התפילה היא הזמן שבו אנו מצויים אך ורק עם מחשבותינו; אנחנו משתיקים את כל העולם החיצוני, ומפעילים את ערוץ המחשבה, אבל במצב זה יכולות להיכנס גם מחשבות אחרות. כשפותחים פתח למחשבות, כל העולם הפנימי של האדם יכול להיכנס.
רבי נחמן מעלה שתי אפשרויות כיצד לראות את המחשבות הזרות: הן יכולות להגיע מפני שהאדם אינו מתכוון בתפילתו, ויכולות גם להגיע מפני שהאדם מתכוון ולכן יש להן הזדמנות לעבור תיקון. האבחנה בין שתי האפשרויות מופיעה עוד לפני רבי נחמן. אצל רבי נחמן אפשר לראות בה מעין אינדיקציה לזיהוי הגורם למחשבות הזרות: אם האדם שקוע במצב רוחני ירוד, המחשבות שבאות אליו תואמות את מצבו. אפשר להבין מדבריו שהמחשבות נמשכות זו אחר זו, יש קשר אסוציאטיבי ביניהם. לכן, אם אדם מצוי במצב נמוך - מחשבותיו עשויות לגרור מחשבות נמוכות; אבל אם הוא מכוון בתפילה – כנראה המחשבות באו אליו כי הן התקשרו למחשבה חיובית, ונמשכו אחריה.
מכל מקום, הדגש אצל רבי נחמן הוא שתיקון המחשבות הזרות שייך לצדיקים. בנקודה זו דומים דברי רבי נחמן לדברי אדמו"ר הזקן בתניא: לא כל אדם אמור לנסות להעלות את מחשבותיו, הצדיקים הם שמתקנים את המחשבות.
 

התמודדות מול המחשבות הזרות

בשיחות הר"ן מובאת גישה עקרונית כלפי המחשבות הזרות, שגם היא מזכירה את אדמו"ר הזקן:
כבר מבאר שאין להשגיח כלל על פניות ומחשבות זרות ובלבולים שבתפלה. רק לעשות את שלו לילך בתפלתו כסדר, ולא ישגיח על שום בלבול ומחשבה זרה כלל רק הוא יעשה את שלו ולא יחזיר פניו להביט על אלו המחשבות כלל:
גם אמר שזה טובה גדולה מה שבאים עליו מחשבות זרות ופניות כי בלא זה אם היה האדם מתפלל התפלה כראוי לא היה אפשר לסבל כלל את גדל עצם הקטרוגים שיש על התפלה שהיא כראוי. אבל על ידי שהתפלה מלובשת במחשבות זרות על ידי זה אין החיצונים מסתכלין עליה כל כך ואין הקטרוג גדול כל כך ועל ידי זה יכול התפלה לעלות. ובוחן לבבות הוא יודע האמת לאמתו שאף על פי שיש להאדם פניות ומחשבות זרות, אף על פי כן פנימיות מחשבתו הוא לה' לבדו כי פנימיות כונתו בתפלה הוא באמת להשם יתברך. והשם יתברך בוחן לבבות ומסתכל על פנימיות כונתו ורצונו ומקבל תפלתו באהבה אף על פי שהיא מלובשת במה שמלובשת כי פנימיות רצונו וכונתו הוא טוב...
                                            (שיחות הר"ן, עב).
האדם אינו אמור לעסוק בתיקון המחשבות הזרות. אולי הצדיקים צריכים לעשות זאת, אבל רבי נחמן אינו פונה בדבריו אל הצדיק. עם זאת, המחשבות הזרות אינן סיבה לדאגה, אלא "טובה גדולה". יש חסרונות בתפילה שעוצמתה רבה מדי, ולכן תפילה שמעורבות בה מחשבות זרות מעוררת פחות קטרוגים. אפשר היה להוכיח את המתפלל על המחשבות הזרות שעולות בו, אבל רבי נחמן, כדרכו, בוחר בדברי עידוד.
בהמשך אומר רבי נחמן: "בוחן לבבות הוא יודע האמת לאמתו שאף על פי שיש להאדם פניות... פנימיות מחשבתו הוא לה' לבדו". אפשר היה לומר שגם אלו מילות עידוד, אבל נראה שכאן האמירה עקרונית יותר. אם לא מדובר בעידוד בלבד, אפשר להבין כי זו העבודה שהאדם צריך לעשות במקרה של מחשבות זרות. לכאורה ההדרכה במקרה כזה היא להתעלם, להמשיך הלאה בתפילה, להתפלל מבלי להיענות למחשבות הזרות, אבל איך עושים זאת? נראה כי מדובר כאן בהתעלמות מסוג אחר. זו קריאה לאדם לאחוז בנקודה הפנימית שבו. דע מי אתה, האמן בפנימיות שבך. ייתכן שהתפילה תתקבל גם בלי הכרה פנימית זו, שהרי הקדוש ברוך הוא בוחן לבבות בכל מקרה; אבל האדם עצמו יכול להתמודד בדרך זו עם המחשבות הזרות. הזהות הפנימית היא נקודת האחיזה, שאפשר להחזיק בה גם במצבי ערבוב ובלבול.
בתורה הבאה, רבי נחמן מכניס אותנו שוב לסיטואציה דמיונית עשירה.
לענין המחשבות זרות שבתפילה. וכבר ידוע שכל מחשבה ומחשבה היא קומה שלימה כמובא. ואמר. שכשהאדם עומד ומתפלל כסדר ואינו משגיח על המחשבות זרות. ועי"ז הוא מנצח אותם ומעבירם ממנו. (וכמבואר במ"א שאין צריכין להסתכל עליהם כלל. רק לילך כסדר בתפילתו ולבלי להביט לאחריו כלל. ועי"ז ממילא יסתלקו). אזי בדרך הילוכו בתפילתו. הוא מפיל אותם. לזה חותך יד ולזה חותך רגל וכיוצא בזה בשאר האברים. פי' כמו למשל בענין מלחמה כשצריך לילך ולעבור בין הרבה רוצחים ואורבים. וכשהוא גבור ועובר ביניהם. אזי בדרך הילוכו הוא מפיל אותם. כי לזה חותך יד בדרך הילוכו ומפילו. ולזה חותך רגל וכו' וכיוצא בזה. כן הוא ממש בענין התפילה. שכשמתפללין כסדר ואין משגיחין על המחשבות זרות ודוחין אותם ומפילם. אזי בדרך הילוכו בתפילתו. הוא חותך לזה יד. ולזה רגל וכו'...
                               (ליקוטי מוהר"ן תניינא קכב).
את הדימוי הזה, לאדם מוקף אויבים שמפיל אותם תוך כדי הליכה, אפשר להבין בשתי דרכים. אפשרות אחת, שכבר הזכרנו, היא שצריך פשוט להתעלם. האדם צריך ללכת, לרוץ, לעשות מאמץ ולומר את כל התפילה תוך התעלמות מהמחשבות הזרות. לפי האפשרות האחרת, רבי נחמן אומר: העובדה שיש בך הרבה קולות אינה אומרת שאין לך זהות. האדם צריך להבחין בין כל הקולות שמסביבו ובין חוט השדרה הפנימי שלו.
בתפילה, כשהאדם נמצא במצב של הקשבה פנימית, עשויות לעלות אצלו כל תנועות הנפש שלו. קולות פנימיים יכולים להתעורר, והנטייה במצבים כאלה היא להקשיב לכל הכוחות המתרוצצים בפנים. לפי הדרכתו של רבי נחמן, אדם צריך לומר לכל הקולות האלה: אני יודע שאתם כאן, אני יודע שאתם עוד תמשיכו ללוות אותי ולהקיף אותי, אבל אינכם אני. יש לי זהות פנימית. כשאדם נאחז בפנימיות שלו, הקולות האחרים מקבלים פרופורציות. הם אינם נעלמים, אלא רק מאבדים כמה איברים ("לזה חותך יד... לזה חותך רגל..."); יכול להיות שהם יופיעו שוב בתפילה הבאה, אבל יהיה כבר ברור שהם חיצוניים לעצם האדם. מול המחשבות הזרות, האדם צריך לחשוב מה שייך אליו ומה לא, אילו מחשבות תואמות את עומק אישיותו ואילו אינן קשורות בו. זו ההדרכה שראינו קודם לכן, האחיזה בנקודה הפנימית מסייעת לגבור על המחשבות הזרות.
 

נגיעות בתפילה

סוג אחר של מחשבות זרות קשורות למושגי היושר והנאמנות.
ועיקר בירור הניצוצות מן הקליפות הוא על ידי אמונה, כי דרך האמונה לשכון תמיד אצל אלו הקדושות הנפולות, בבחינות (יחזקאל ה') זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה וסביבותיה ארצות, ירושלים היא קריה נאמנה, בחינות אמונה, היא שוכנת בתוך הגוים וסביבותיה וכו'. כי היא ביניהם תמיד כנ"ל, ועל כן אלו הניצוצות שנפלו, הם נדבקים ונתאחזין סביבות האמונה, והיא מעלה אותם משם, ועל כן צריך לעשות מו"מ באמונה, שעל ידי האמונה מעלין הניצוצות כנ"ל, שזה עיקר בחינות משא ומתן, להעלות הניצוצות כנ"ל...
                                          (ליקוטי מוהר"ן רפ).
ועיקר של המחשבות זרות. הם ע"י קלקול המשפט. כי משפט הוא בחי' עיינין. כמ"ש (בראשית י"ד) ויבואו אל עין משפט. זה בחי' (דברים ל"ג) עין יעקב. וע"י קלקול משפט, בא קלקול לעיינין. כמ"ש (דברים ט"ז) כי השחד יעור עיני חכמים, זה בחי' מחשבות זרות שבתפלה. שהם עננין דמכסין על עיינין. כמ"ש (איכה ג') סכותה בענן לך וכו'(ז). ולעתיד שיתוקן בחי' משפט. כמ"ש (ישעיה א') ציון במשפט תפדה. אזי יתעבר עננין דמכמין על עינא. כמ"ש (שם נ"ב) כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון.
                                        (ליקוטי מוהר"ן ב, ה).
המושג "אמונה" משמש כאן במובן של נאמנות ויושר, לעומת נגיעות אישיות. הנגיעות קשורות ליצר של האדם; כשאדם מגיע לתפילה עם הנגיעות האישיות שלו, גם אם הוא לא מבקש בתפילה להצליח לגנוב או למעול – יש לנגיעות שלו השפעה. המניע האישי ממלא את עולם המחשבה שלו, דרך המשקפיים האלה הוא מתבונן בתפילה.
לעומת אדמו"ר הזקן, שמקשר את הנגיעות לנפש הבהמית התאוותנית העומדת מול הנפש האלוקית, רבי נחמן מקשר אותן לחוסר ישרות מול ישרות ונאמנות.
 

ספק וכפירה

סוג נוסף של מחשבות זרות אפשר לראות בתורה הבאה:
מסירת נפש יש לכ"א וא' מישראל בכל יום ובכל שעה, כגון שנותן ממונו לצדקה, והממון הוא הנפש, כי 'אליו הוא נושא את נפשו', דהיינו שמוסר נפשו ביגיעות וסכנות קודם שמרויח הממון. ואח"כ נוטל הממון, ונותנו בשביל הש"י, נמצא מוסר נפשו. וכן בתפילה, איתא במדרש הנעלם (קכד:) שהיא בחי' כי עליך הורגנו כל היום וכו', היינו מסירת נפש. כי צריך יגיעה גדולה, ומלחמה גדולה, עם המחשבות והבלבולים, ותחבולות לנוס ולברוח מהם. וע"ז נאמר כי עליך הורגנו וכו', כמובא במדרש הנעלם, נמצא שהוא מסירת נפש.
ודע, שהמניעות שיש לכ"א לעבודת הבורא ית"ש כגון לנסוע להצדיק האמת וכיוצא. ולכ"א וא' נדמה לו, שהמניעות שלו גדולים יותר משל חבירו, וקשה לעמוד בהם. דע, שלכ"א אין לו מניעות רק כפי כחו, כפי מה שיכול לשאת ולעמוד בהם, אם ירצה. ובאמת אין שום מניעה, כי גם בהמניעה בעצמה מלובש שם הש"י, וכמבואר במ"א (בלקו"א סי' קטו). והמניעה הגדולה שבכל המניעות, היא מניעת המוח, דהיינו מה שמוחו ולבו חלוקים מהש"י או מהצדיק...
וכן בתפילה, שבתחילה יש לו כמה מניעות על התפילה, ואח"כ כשעובר עליהם, ובא להתפלל, כשלבו עקום ופתלתול מהש"י, זאת המניעה גדולה מכולם כנ"ל. היינו בחי' (תהלים לח) לבי סחרחר, תרגום סביב, סחור סחור, דהיינו שלבו מסובב ומוקף ומעוקם בעקמימיות וקשיות וכפירות על הש"י. שזה בחי' (שמות א) וימררו את חייהם בעבודה קשה וכו', ואיתא בתיקונים (תיקון יג ד' כח ע"א) בקושיא וכו'. היינו הקשיות שבלבו, שהם המניעה הגדולה מכולם. ואזי צריך לצעוק לאביו שבשמים, בקול חזק מעמקי הלב. ואזי הש"י שומע קולו, ופונה לצעקתו. ויכול להיות, שמזה בעצמו יפול ויתבטל לגמרי כל הקשיות והמניעות הנ"ל. ועכ"פ הש"י שומע קולו, שזה ישועתו. וזה אותיות קשיא, ר"ת שמע י"י קולי אקרא (תהלים כז) שצריך רק לקרות לה', כשמתגבר עליו הקשיא והכפירה כנ"ל. ומעין זה, מה שמספרים בשם הבעש"ט זצוק"ל, משל שמלך א' הניח אוצר גדול במקום א', וסבב באחיזת עינים כמה וכמה חומות סביב האוצר. וכשבאו בני אדם לאלו החומות, נדמה להם שהם חומות ממש, וקשה לשברם. וקצתם חזרו תיכף. וקצתם שברו חומה א', ובאו אל השנית, ולא יכלו לשברה. וקצתם שברו יותר, ולא יכלו לשבור הנשארים. עד שבא הבן מלך, אמר, אני יודע שכל החומות הם רק באחיזת עינים, ובאמת אין שום חומה כלל, והלך לבטח עד שעבר על כולם. ומזה יבין המשכיל הנמשל מאליו, על כל המניעות וההסתות ופיתויים, שהם בחי' חומות, שיש על אוצר של יראת שמים, שבאמת אינם כלום. והעיקר לב חזק ואמיץ, ואז אין לו שום מניעה...
                                (ליקוטי מוהר"ן תניינא, מו).
רבי נחמן מכניס מושג נוסף לסוגיה: "שלבו מסובב ומוקף ומעוקם בעקמימיות וקשיות וכפירות על הש"י". התפילה היא הרגע שבו יכולות לעלות מחשבות כפירה. בדיוק במצב שבו האדם פונה מכל עיסוקיו ונעמד מול הקדוש ברוך הוא, הקשר עם הקדוש ברוך הוא עומד למבחן. זה הזמן שבו עשויות לצוף שאלות: לשם מה אני מתפלל? יש מי שמקשיב לי בכלל? כאן נכנסים הריחוק והסתר הפנים שעליהם דיברנו בשיעור שעבר. לפעמים הם מתגלים בתפילה דווקא.
איך מתמודדים עם מחשבות הכפירה? "אזי צריך לצעוק לאביו שבשמים, בקול חזק מעמקי הלב". רבי נחמן מציע הצעה מפתיעה וכביכול פרדוקסלית, לדלג על מחשבות הכפירה על ידי צעקה מעומק הלב אל הקדוש ברוך הוא; אך דווקא המהפכה התפיסתית שיש כאן מאפשרת לדלג על הספקות, ולמצוא את הקשר עצמו. הקשר הוא בעצמו בסיס האמונה ולא התוצאה שלה. מאחורי ההדרכה הזו עומד יסוד נוסף שכבר פגשנו מעט בפרק שעבר: העולם מיטלטל בין תחושת ריחוק והסתר עמוקה, ובין קרבת אלקים שמצויה מתחת לפני השטח. בכוחה של הצעקה הבאה מתוך חווית הריחוק הגדולה, לשחרר את האדם מאחיזת העיניים החזקה מאוד של הריחוק, ולהביא אותו למגע מיידי עם הנוכחות האלוקית שמצויה כאן תמיד. דבר דומה עולה גם מהתורה הבאה:
...וזה ידוע כי אוירא דארץ עממין היא טמאה, ואוירא דארץ ישראל הוא קדוש וטהור, כי הוציא הקדוש ברוך הוא מתחת יד העכו"ם ונתן לנו. אבל ארץ עמים, שהיא חוץ לארץ, שם אויר טמא. וכשאנו מחאן כף אל כף, בזה נתעורר כ"ח אתוון דבראשית, כח מעשיו. ונמצא שבידו לתת לנו נחלת גוים, כי הכל של הקדוש ברוך הוא. ובזה יש כח בידינו לטהר אויר ארץ העמים, כי נחזר ארץ העמים תחת ממשלת הקדוש ברוך הוא, ובידו לתת לכל מי שירצה, כמ"ש לתת להם נחלת גוים. ואז נטהר אויר המקום שאיש הישראלי מתפלל, ושואב אויר הקדוש כמו בארץ ישראל... וזה פירוש, (ברכות כ"ו ע"ב) תפילות כנגד תמידין תקנום. תמיד, זה בחינות א"י, כמו שכתוב (דברים י"א) תמיד עיני ה' אלקיך בה. היינו, צריך לראות שיתפלל תפילתו באוירא דא"י. היינו תיקון מחשבות זרות שבתפלה, שהם בחינות תפלות כנגד כנ"ל. תקונם ע"י תמיד, על ידי בחינות א"י: וזה פירוש, וביד הנביאים אדמה. ע"י הידים, ע"י מחאת כף, הדיבורים נדברים באדמת קודש (זכריה ב')...
תפלות כנגד תמידין וכו', היינו בחינות א"י. היינו ע"י מחאת כפיים, נתבטל מחשבות עכו"ם. כי כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלקי, וכל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלקי. ועל ידי מחאת כף. אזי הוא דר באוירא דא"י, ויש לו אלקי. ונתבטל מחשבות עכו"ם. ותפילה היא בחי' אמונה, כמו שכתוב (שמות י"ז) ויהי ידיו אמונה עד בא השמש, ותרגומו פרישן בצלו. ונגד אמונה, הם הכפירות מחשבות עכו"ם. ותקונם ע"י תמידין, על ידי ארץ ישראל, על ידי מחאת כף.
                                                    (תורה מד).
מחיאת הכף באה לסלק את המחשבות הסובבות את האדם, ולחולל בקרבו מהפכה תודעתית בכניסה לתפילה. רבי נחמן מתאר כאן את האוויר של חוץ לארץ, אווירה עכורה, עולם תרבותי שלם שמקיף את האדם ואינו מאפשר לו להיכנס לתפילה. אתגר מסוג זה מורגש פעמים רבות בתפילת מנחה, בעיקר במניינים במקומות עבודה, כשאדם צריך לעבור באמצע היום מעולם לעולם. עליו לנקות את כל האוויר שבו הוא נמצא. ייתכן שרבי נחמן רואה את האוויר הזה הולך ועולה מתוך התרבות המערבית המתגבשת, אווירה שמרוקנת את התפילה ממשמעותה ואינה מוצאת בה טעם.
בדבריו על המחשבות הזרות, רבי נחמן פותח פתח לאדם – הן להתמודדות מול הקולות שבתוכו, והן להתמודדות מול האווירה החיצונית האופפת אותו. המתפלל נדרש לאחוז בעמוד השדרה הפנימי שלו, וברצונו לקשר עם הקדוש ברוך הוא, ובזה ייפתחו לפניו שערי תפילה.