51 הראי"ה קוק (א)

  • הרב אוריאל עיטם
הרב קוק היה מתפלל גדול, בעל נפש מתפללת מיוחדת במינה. נפתח בכמה סיפורים הממחישים זאת.
"הנזיר", הרב דוד כהן, נסע לפגוש את הרב קוק בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא היה אז כבר תלמיד חכם, וגם בעל ידע פילוסופי רחב, וחיפש דמות שתשמש מורו ורבו. הוא הגיע אליו ודיבר עמו בענייני פילוסופיה, אבל הרגיש שעדיין לא מצא את מבוקשו. הוא הלך לישון בתחושה ש"חייו על כפות המאזניים", כלשונו. הוא לא ידע אם מצא את שחיפשה נפשו. לפנות בוקר התעורר הרב הנזיר, ושמע את הרב קוק אומר את פרשת העקדה בניגון, כחלק מסדר הקרבנות לפני תפילת שחרית. תפילתו של הרב קוק הותירה בו רושם עצום, ובאותו רגע הוא החליט להיות תלמידו של הרב קוק. הייתה זו החלטה כבדת משקל עבור הרב הנזיר. בעקבותיה הוא גם התמסר לעריכת כתבי הרב ודחה את העיסוק בכתביו שלו (הרב הנזיר ערך את ספרי אורות הקודש של הרב, ולא הספיק לסיים את העבודה על ספרו שלו – קול הנבואה). ההחלטה צמחה בעקבות חוויה של תפילה בניגון.
גם הרב חרל"פ סיפר סיפור דומה. הוא פגש את הרב קוק ביפו בחג השבועות, ושמע את שיחותיו ושיעוריו במשך הלילה, אבל מה שכבש אותו היה המפגש עם אמירת ה"אקדמות" של הרב בתפילת שחרית.
עוד סיפר הרב חרל"פ שפעם אחת, כשהרב נסע בקיץ לכרמל כמנהגו, הוא נפגש עמו בבוקר ודיבר איתו על עצים וצמחים. הרב חרל"פ שאל אותו בתמיהה מדוע הוא עוסק פתאום בענייני בוטניקה, והרב השיב שהייתה לו באותו בוקר תפילה עליונה כל כך, עד שהוא חייב לדבר על עניינים ארציים כדי לחזור לעולם הזה, שלא תפרח נשמתו.
סיפור מפורסם נוסף: הרב ביקש ממקורביו להתפלל על קרובי משפחה שלו שחלו במחלה קשה. כששאלו אותו למה אינו מתפלל בעצמו, הסביר שהוא אינו יכול לצמצם את התפילה שלו לאדם מסוים. הוא מתפלל על כל עם ישראל, ועל כל המציאות, ומתקשה להתמקד בתפילתו באדם יחיד. לכן הוא ביקש מקרוביו להתפלל על קרוביו.
הרב כתב פירוש רצוף על חלקים מסידור התפילה, שנדפסו בסידורו עולת ראיה, ונעסוק בהם בהמשך. מעבר לפירושי התפילה, עולות בכתבי הרב גם השאלות שעסקנו בהן עד כה – מה מטרת התפילה, מה אמור להתרחש בה, איך היא פועלת. שאלות אלו קשורות כבר להתבוננות העיונית בעניין התפילה. גם התבוננות זו מופיעה אצל הרב בכמה וכמה מקומות, ביניהם ההקדמה לעולת ראיה, רצף פרקים באורות הקודש ג על הרצון והתפילה, פסקאות רבות בפירושו למסכת ברכות שבספר 'עין איה' ועוד. מאז שנדפסו פנקסיו המקוריים של הרב (בספר שמונה קבצים ובכמה כרכים נוספים), התגלו עוד פסקאות רבות על התפילה. אנו כדרכנו נעסוק בפסקאות מרכזיות שמלמדות על הכיוונים העיקריים העולים בדברי הרב.
 

תפקיד התפילה בבניין האישיות

את ביאוריו לאגדה, בספר עין איה, הספיק הרב קוק לכתוב רק על מסכתות ברכות ושבת. בביאורים על מסכת ברכות יש פסקאות רבות בנושא התפילה, שחלקן נכנסו לחלק הליקוטים של עולת ראיה. נפתח בפסקה הבאה מתוך עין איה:
תניא, אבא בנימין אומר: אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בביהכ"נ, שנאמר לשמע אל הרינה ואל התפילה. יסוד הדברים, כי הנה תכלית התפילה הם שני דברים, שלעומתם נחלקו חלקי התפילה, שהם רינה ותפילה, דהיינו שבח ובקשה. האחד הוא ששם השי"ת חק בעולמו שע"י תפילת האדם יעשה לו צרכיו. "ותפילת ישרים רצונו", "ואת שועתם ישמע ויושיעם" . והשנית, שיוציא האדם שלמותו מן הכח אל הפועל, בהיותו מסדר רעיונו לספר בגדולתו ית' ולהרגיל דעותיו וכל כחות נפשו לחזות בנועם ד', שהוא פרי החיים ותכלית השלמות, ובכלל סוג זה הוא הוא הדבר העיקרי של הודעת כבודו של מקום בעולמו וקרבתו לבנ"א וביותר לדבקים בדרכיו. והנה ראוי שיהי' חקוק בלב, שגם חלק התפילה של בקשה, היא ג"כ נמצאת בעולם, כדי שעי"ז יבא האדם בכלל יותר לשלמותו האמיתי, הנמשך מהכרת כבוד ד' ית'. שע"י מה שהתפילה מועלת, וע"י מה שכל שהאדם קרוב יותר לשלמותו ית', ע"י מעשיו הטובים וכשרון חכמתו ומדותיו, הוא קרוב יותר שתועיל תפילתו, ודבריו יעשו רושם לגזר אומר ויקם לו . דבר זה מביא את המין האנושי אל קרבת אלקים, וע"כ המציא השי"ת חק זה בעולמו כדי להכשיר את האדם לשלמותו. והמשכיל יבין בזה שורש מציאות התפילה, באין צורך לחשבונות הרבים של הפילוסופים. ע"כ יש בתנאי חלק הבקשה, שתהי' תמיד משועבדת לחלק היותר עליון של התפילה, שהיא מצד הודעת כבודו ית'. 
... והנה באלה שני החלקים הכוללים של התפילה, נכללו שלשה חלקים לפי האמת. דהיינו, תכלית מילוי הבקשה של צורך האדם, הוא החלק התחתון של התפילה. החלק היותר עליון מזה, הוא להכשיר את האדם להתענג על ד'. והחלק היותר עליון ונשגב, הוא להודיע גדולתו ית' בעולם. וע"ז נתקנו שלשה חלקי התפילה, של ג' ראשונות וג' אחרונות ואמצעיות. הג' ראשונות להכשר מעלת האדם, ומזה יהי' האדם נכון לבקשה בלא שיבוש דעת. והג' אחרונות תכליתם להכרת גדולתו ית' ע"י התפילה ופעולותי' בעולם, ע"כ אלה הב' ענינים הרוחנים אינם מקבלים חלוקה', כי יסודם דבר שכלי שאינו מורכב כלל בחומר מפאת תכליתם. ע"כ חשובים הם כ"א הג"ר וג' אחרונות. מה שא"כ האמצעיות, שהן לתכלית חמרי בהם יש חילוק מדרגות לפי הצרכים.
                                     (עין איה ברכות א, מח).
הרב מחלק את התפילה לשבח ובקשה, ומסביר את מטרתו של כל חלק. מטרת הבקשה היא השגת הצרכים – "ששם השי"ת חוק בעולמו שעל ידי תפילת האדם יעשה לו צרכיו". לכאורה, אפשר היה לנסח זאת באופן קצר ופשוט יותר: האדם מתפלל כדי שה' יעשה לו צרכיו. אולם אמירה כזו הייתה מעוררת שאלות, מעין אלו שעסקנו בהן בעבר: האם הקדוש ברוך הוא אינו יודע מה מפריע לאדם?  והאם התפילה של האדם תשנה את דעתו, ותגרום לו לשנות את ההחלטה שלו? מה היחס בין האמונה בידיעה ובהשגחה ובין התפילה? על כן הרב משתמש בכוונה בביטוי "שם השי"ת חוק בעולמו". הקדוש ברוך הוא ברא את העולם מלכתחילה בתבנית זו. אמנם עדיין צריך להבין למה, אך מכל מקום זו מתכונת שהוטבעה בעולם מראשיתו, שהאדם יקבל את צרכיו באמצעות התפילה.
לשבח יש מטרה אחרת: "שיוציא האדם שלמותו מן הכוח אל הפועל, בהיותו מסדר רעיונו לספר בגדולתו יתברך ולהרגיל דעותיו וכל כוחות נפשו לחזות בנועם ה'..." גם כאן אנו מוצאים ניסוח מפתיע. לאמירת שבחו של הקדוש ברוך הוא יש לכאורה ערך עצמי, אך כאן היא מתוארת בתור מעין אמצעי למימוש עצמי – הוצאת שלמות האדם אל הפועל.
אם כן, שתי המטרות הראשיות של התפילה מתוארות בדברי הרב באופן הדורש הסבר: הבקשה היא במסגרת חוק שהוטבע בעולם, והשבח אינו בשביל הקדוש ברוך הוא אלא בשביל האדם – שיוציא לפועל את שלמותו.
כיצד התפילה מוציאה את השלמות אל הפועל?  הרב מסביר שהאדם מממש את ייעודו על ידי ידיעת ה', היא המביאה אותו אל שלמותו. במקורות אחרים, שקדמו לרב, דוגמת חובות הלבבות למשל, אפשר למצוא אמירות דומות אך בגוון שונה – האדם צריך לדעת את ה', ולכן עליו לבטל את עצמו כלפיו. הרב אומר אחרת: האדם אינו אמור לבטל את עצמו אלא לממש את שלמותו מתוך ידיעת ה'.
מטרת הבקשה ומטרת השבח (ועמו ההודאה, שיש לה תפקיד דומה לשבח אבל עם השפעה על הסובב) מתחברות; החוק הטבוע במציאות, שלפיו האדם משיג את צרכיו על ידי התפילה דווקא, נועד כדי שהאדם ייפגש בתפילה עם ההשקפות הנכונות, ומתוך זה הוא יתקרב אל ה' ותפילתו תועיל יותר. כך התפילה תשפיע עליו ועל האנושות.
אם כן, תפקידה של התפילה הוא העמקת האמונה. היא מעמיקה באדם את דעת אלקים שבו. בנוסף לזה התפילה מיועדת להביא למימוש השלמות הפנימית שבאדם.
 

תפילה כהפנמה

נראה עתה תפקיד נוסף של התפילה, גם הוא מתוך עין איה:
הנה התחלת פעולת התפילה היא שכל יסודי היראה והמוסר שקנה האדם בנפשו, שהם עלולים להשתכח מן הלב מפני סערת יצר לב האדם ותאות הזמן, התפילה תשריש את כל הענינים הקדושים והציורים הנעלים יפה בלב, באופן שיהי' להם מעמד חזק שלא ימוטו מהסתערות רוחות של השחתת המוסר והעבודה השלמה. וזמן פעולה זו נחוצה ביותר בשחרית, שיכין האדם לעצמו קודם שיפנה לעסקי החיים ורגשות תאות הגוף המוכרחים, להקנות לעצמו מעמד מוסרי חזק באופן שתהי' לו עמידה נכונה וקיימת שלא ישטפוהו המון גלי הזמן, ויוכל לעמוד בנסיונות של הכוחות המתנגדים. לזאת תערך התפילה לתכלית זה בשם "עמידה", על אודות פעולתה, והוכשר לזה ביותר אברהם אבינו ע"ה שהי' ראש המאמינים, והעומד בעשרה נסיונות נפלאים, אשר נלחם עם כל המתנגדים אל הדרך העולה לראות אור ד' שהסתערו להפיצו ולהדיחו, ומצא מעמד נכון וקיים לעד. 
שיחה, תקרא התפילה בשם משתתף עם צמחים ואילנות, שנקראו שיחים על שם הפרחת הנפש בכוחות חדשים, המסתעפים באופן טבעי ע"י רגשות הנפש בעבודה שבלב. וזה המעמד ראוי ביותר לעת מנחת ערב, שהאדם קרוב להסיר מעליו הטרדות הזמניות, אז תוכל נפשו להתרומם בטבעה, ורגשי קודש הטבעיים האצורים בתוכה לדבקה באלהים חיים ולהתגבר באהבתו ויראתו הטהורה, יוסיפו פרי תנובה וישלחו בדים ופארות, להיות כדמות אילן רב ואחד השיחים. וההפרחה הטבעית הזאת מיושר הנפש היא שורש להנהגת הדין למי שנוטה מנתיב יושר של ארחות חיים, כי מרת הדין היא ביחוד מדוקדקת בכל דבר שיש לה חק טבעי, שהמשנה דרכה ונוטה מנתיבה יקבל עונש מוטבע. והיא מדתו של יצחק, כדכתיב קראי "ופחד יצחק הי' לי". וכדאמרי רבנן ברב ביאור. ע"כ יאתה שם "שיחה" לתפילת המנחה.
                                        (עין איה ברכות ד, ב).
לתפקיד של התפילה שמתואר בקטע זה היינו קוראים בלשוננו: הפנמה. יש הכרות שאולי שמענו ולמדנו, אך ידיעתן אינה מספיקה כדי להטמיע אותן בנפשנו. עצם המפגש עם ההכרות הנכונות אינו יוצר בהכרח הזדהות של האדם עמן, בפרט אם הוא יוצא אחר כך למקומות אחרים, והרוחות המנשבות בעולם מערערות אותו. התפילה גורמת לידיעות שרכשנו להשתרש בקרבנו באופן יציב ואיתן.
לפי העולה משתי פסקאות אלו, התפילה לא נועדה רק כדי לספק את צרכינו, אלא יש לה גם תפקיד משמעותי בעיצוב אישיותנו.
רוח דומה עולה גם מהקדמתו של הרב לספר מוסר אביך:
כל זמן שלא ילמד לעצמו שתתברר לו מעלת נשמת האדם ומעלת ישראל ומעלת הארץ הקדושה וההשתוקקות הראויה לכל איש ישראל לבנין המקדש וגדולת ישראל והתרוממותם בעולם, כמעט שאי-אפשר לטעום טעם עבודה. שהרי כיון שחז"ל אמרו על פסוק "ולעבדו בכל לבבכם" : "עבודה בלב זו תפלה", אם כן התפלה היא בחינת העבודה ואינו ראוי לעבודה כ"א כשיהי' במצב דעת יראת ד' כ"כ עד שיהיו עניני התפלה קרובים אל לבבו. ואם לא ידע מעלת נפשו איך יתפלל ברצון שלם והרגשת חסרון שיחנהו השי"ת דעה בינה והשכל, כיון שאינו מכיר, אחרי שיש לו עושר וכבוד וכל טוב, מה חסר לו אם ח"ו לא ישכיל ויבין, א"כ צריך ללמוד ולהעמיק עד שיצויר לו בבירור וידיעה שלמה גודל חסרונו לדעה בינה והשכל יצמא לזה ויתפלל באהבה מקירות לב שיחנהו השי"ת בזה, וד' הטוב לא ימנע טובו להולכים בתמים. ואם לא ידע מעלת ישראל איך יתפלל בלב שלם על גאולתם. שודאי אין הכונה הרצויה בתפלת ברכת גואל ישראל רק על מכאובי נפשו שמרגיש מצד עצמו מעול הגלות, כי ענין הברכה מעיד שהרצון בה מצד מעלת ישראל וקדושתם. ואם לא ישכיל מעלת הארץ הקדושה וסגולתה וקדושתה איך יתפלל על בנין ירושלים, והתפלה היא דוקא מקירות הלב כשמרגיש שהוא חסר בדבר. 
והנה התפלה היא בדיקה גדולה לאדם אם הוא מטהר נפשו באמת כרצון יוצרו ית' ואם הוא קרוב רצונו כרצון קונו. ע"כ מאד חייב האדם להזהר שלא ימשך אחר רצון עצמו בהנאות הגוף ממאכל ומשתה וכיו"ב, כי יוטבע בו טבע החמרי עד שלא ירגיש בעצמו שהדברים האמתיים הקדושים חסרים לו, וא"כ יאבד תפלתו שהיא כלל גדול בעבודה, כי כיון שמתנחם במה שיש לו לאכול ולשבעה וכאלה ההבלים לא יצייר בהתפללו בשבח "עלינו לשבח" ו"על כן נקוה", שיתוקן עולם במלכות שדי והאלילים יכרתו והרשעים יפנו אליו יתברך, כי מה יזיקו האלילים לאשר עיניו ולבו למלאות כרסו מעדנים, ובהיות ציורי התאוה בלבבו לא ישכיל ולא יבין. ע"כ יתחזק האדם ויתחכם ויראה עצה לנפשו, ומאלהי החסד והרחמים החפץ בשלמותנו, שזהו כבודו ותפארתו, נבקש ונשפך שיחנו ידריכנו בנתיבתו ויאר לנו באורו הגדול, שנדע ונשכיל מה הוא ית' דורש מאתנו ומהו הישר והטוב ללכת בדרכיו.
אם נקשיב טוב לדברי הרב בפסקה זו, נזהה כי היא נוגעת באופן סמוי בסוגיית היחס בין תורה לתפילה. לא די בלימוד היסודות העליונים, אלא צריך גם לקרב אותם אל לבבנו. לא די בידיעה שגאולת ישראל היא עניין חשוב, היא צריכה להיות חלק מהרצון הפנימי שלנו. בזאת הרב מתמודד עם העובדה שהתפילה בעלת הנוסח הקבוע שמה בפינו בקשות; אכן, אנו צריכים לדאוג שהבקשות הללו תהיינה תואמות לרצונות שלנו. אנו צריכים לשאוף לבניינה של ירושלים כדי להתפלל עליו מקירות הלב.
יש כאן נקודה עמוקה יותר. חז"ל הכניסו לתפילה בקשות שאמנם נוגעות לנו ולעולמנו, אך גם הקדוש ברוך הוא חפץ בהן – הוא רוצה שתהיה לנו דעת, הוא רוצה שנירפא, והוא רוצה גם להשיב את שופטינו ולהצמיח את צמח דוד. לרצון הזה אנו צריכים להתחבר, אחר כך אפשר גם להוסיף את הבקשות האישיות שלנו. התפילה משמשת מכשיר למדידת היחס בינינו ובין רצון ה', לבדיקה היכן אנחנו נמצאים מבחינה רוחנית. אם לא הצלחתי להתכוון בתפילה ולהזדהות עם תכניה – סימן הוא כי עליי לעבור תהליך פנימי, כדי להגיע למצב שהרצון שלי בעצמי יחפוף לבקשות שמופיעות בנוסח התפילה.
*
בכלל פסקאות אלו, למדנו מדברי הרב כי לתפילה יש תפקיד מרכזי הרבה יותר מטיפול במצוקותיו של האדם. היא נוטלת חלק משמעותי בבניין אישיותו, בעיצובה הרוחני ובהפנמתה, והיא משמשת לאדם מעין בחינה הפנימית שמשקפת לו היכן הוא מצוי בסולם ההזדהות עם הרצון האלוקי.
הפסקאות הללו נכתבו כולן בשלבים מוקדמים בחיי הרב, בטרם עלה לארץ. בהמשך חייו, לאחר שעלה לארץ, הוסיף הראי"ה נדבכים למשנת התפילה שלו. נתבונן בהם בשיעורים הבאים.