51 וזאת הברכה: ויראהו ה' את כל הארץ

  • ד"ר ציפי ליפשיץ
 

מהות ראייתו של משה

תיכף לסיומן של הברכות אשר ברך משה לישראל בפרשת וזאת הברכה, התורה מספרת על ראייתו את הארץ לפני מותו:
וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ
וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל  הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן:
וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן:
וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר:
                                              (דברים לד, א-ג).
לשם מה מציינת התורה ראייה זו, ומה משמעותה?
הרמב"ן על אתר מסביר את הרשות שניתנה למשה לראות את הארץ, כחסד אלוקי שזכה לו עקב אהבתו הגדולה לישראל:
וטעם המראה הזאת אשר הראהו, בעבור שהיתה הארץ מלאה כל טוב צבי לכל הארצות, ומאשר היה גלוי לפניו רוב האהבה שהיה משה רבינו אוהב את ישראל שמחו ברבות הטובה בראות עיניו:
רבי מאיר שמחה מדווינסק בפירושו "משך חכמה" על אתר מצביע על הצורך בראייה זו לכבודו של משה:
הנה מה שהראה השי"ת למשה הארץ, היה לפי שאמר "וכל מנאצי לא יראוה" (במדבר יד, כג).
רצה שלא יאמרו הבריות שמשה בכלל מנאציו חלילה, לכן הראהו הארץ.
בתפיסתם של חכמים, כוח הראייה הינו כוח בעל עוצמה של שליטה או בעלות על מה שנראה.[1] כך, ראייתו של משה מאצילה על הארץ ועל יושביה לתקופותיה ברכה וטוב:
שמשה רבינו עליו השלום ביקש (שם ג') אעברה נא ואראה את הארץ הטובה, והיינו שבראיית אדם הוא חיבור לדבר הנראה וכאשר יראה את הארץ יהיה להארץ חיבור בו, ובזה יהיו שמים וארץ על מכונם, ואף שלא נענה על ההעברה נענה על הראיה, ובאמצעות ראות עיניו בה לטובה השפיע בה כל טוב.
                      (שם משמואל בראשית פרשת ויגש).[2]
טעמים אלו מתייחסים אל ראייתו של משה את הארץ כפעולה פיזית רגילה. פרשנים אחרים מבינים ראייה זו כראייה ניסית. כך כותב אור החיים הקדוש:
"ויראהו ה' את כל" וגו'. פירוש הפעיל ה' בו ראות, מה שאין גבול בעין לראות, בא' מב' דרכים: או יאיר עיניו מאור זרוע לצדיק שהוא אור ששת ימי בראשית הגנוז לצדיק שאמרו רז"ל (חגיגה יב, ע"א) שבו יביט האדם מסוף העולם, או הקריב הארץ למול עיניו והראה אותה לו לפניו:
אור החיים דייק את דבריו מן הצורה הסבילה "ויראהו ה'".[3] רבי יצחק אברבנאל משווה צורה זו אל לשון הראייה המופיעה בציוויים קודמים כפעולה עצמאית של משה:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ:
                                                        (במדבר כז, יב-יג).
עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת  הַיַּרְדֵּן הַזֶּה:[4]
                                                 (דברים ג, כז).
לפי ר"י אברבנאל, משה ראה את ארץ ישראל מפסגת ההר כמה פעמים, וכל אחת מראיות אלה הינה במראה הנבואה.[5] לשון פסוקנו "ויראהו ה'" מציינת מדרגה נבואית מיוחדת. להלן מובאות שתי פסקאות מתוך דבריו, הראשונה מתייחסת לאופן הראייה של פרשות פנחס ודברים, השנייה לפרשת וזאת הברכה:
שראה משה אדוננו בעיניו בראייה מוחשת לא בלבד כללות הארץ כי אם גם פרטי כל מחוז ומחוז בדשנותה ושבעה ותבואותיה ופירותיה בימים ובנחלות ובמעינות המים ההם וביתר הדברים הפרטיים הנמצאים בכל הארץ כאלו היו כלם לנגד עיניו, וראה עוד עם זה חלוקת הארץ לשבטים ונחלת כל אחד ואחד מהם בארץ... כי מי הגיד למשה רבינו... שיהיה בית המקדש בחלקו של בנימן, וברכת ארץ יוסף ממגד שמים וממגד תבואות שמש וגו'... ושזבולון יהיה לחוף ימים... אם לא שבאותה ראייה אלהיות ראה שני הדברים אשר זכרתי... והוא מה שרמז עליו בפרשת פנחס באמרו "וראה את הארץ" רמז לדבר הראשון שיראה אותה באיכותה ופרטיותה, ובאמרו "אשר נתתי" רמז שיראה אותה שהיא נתונה להם ונחלקת לשבטיהם...
ואחרי שמשה רבינו בעלותו בהר קודם מותו ראה שלמות שני הדברים האלה... עתה בשעת מותו ראה הש"י להראותו הדברים ההם בעצמם, ועוד נוסף עליהם שהראהו הדברים העתידים לבא בארץ מכבושה ואיכות השופטים שהיו בה ומהשתלשלות המלכים, ומחלוק המלכיות וחרבן ישראל כל דבר ודבר מיוחס למקומו, כאומר בזה המקום עתיד להיות זה הטוב ובזה המקום עתיד להיות זה הרע והחרבן ושאר הדברים כלם כאלו זכה לראותם בחושיו בעת המעשים, כי עם היות שכבר ידע בנבואתו הרוחנית ההצלחות והטובות העתידות לבא על העם והעונשים והצרות העתידים לבא עליהם, הנה עתה הראה לו כל זה בחושיו מיוחס ומצורף למקום המעשה.
על פי דבריו של האברבנאל, הראיות הראשונות של ארץ ישראל על ידי משה דמו לצילום מציאות לפרטי פרטיה (חלקה עתידית – נחלות ה'), לעומת הראותו של ה' לו את ארץ ישראל לפני מותו, שדמתה לצפייה בסרט, בו הדמויות והעלילה קמות לתחייה. במהלך דבריו הוא אף מבחין בין הראיות הנבואיות הראשונות ה"שכליות", לנבואות האחרונה ה"חושית".
 

ראייה מקפת כל

האברבנאל ממשיך ומצביע על דבריהם של תנאים בספרי על הפרשה כמקור בו משתקפת פרשנותו:
"ויעל משה מערבות מואב" (דברים לד, א), עליה היא ואינה ירידה.
"מערבות מואב",
מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא
שלשלת המלכים העתידים לעמוד מרות המואביה, זה דוד וזרעו...
"אשר על פני יריחו",
מלמד שהראהו שלשלת נביאים העתידים לעמוד מרחב הזונה.
"ויראהו ה' את כל הארץ",
מלמד שהראהו ארץ ישראל מיושבת על שלוותה,
וחזר והראהו מציקים המחזיקים בה.
"את הגלעד", מלמד שהראהו בית המקדש מיושב על שלותו,
וחזר והראהו המחריבים לו.
ואין גלעד אלא בית המקדש,
שנאמר: "גלעד אתה לי ראש הלבנון" (ירמיה כב, ו).
"עד דן",
מלמד שהראהו ארץ דן מיושבת על שלותה,
וחזר והראהו מציקים המחזיקים בה.
דבר אחר, "עד דן",
מלמד שהראהו שבטו של דן עובד עבודה זרה,
כענין שנאמר: "ויקימו להם בני דן את הפסל"  (שופטים יח, ל),
וחזר והראהו גואל ישראל שעתיד לעמוד הימנו.
ואיזה זה? זה שמשון בן מנוח.
"ואת כל נפתלי",
מלמד שהראהו ארץ נפתלי מיושבת על שלותה,
וחזר והראהו מציקים המחזיקים בה.
דבר אחר, מלמד שהראהו ברק בן אבינועם שעשה מלחמה בסיסרא וחיילות שעמו,
נאמר כאן "ואת כל נפתלי",
ונאמר להלן (שם ד, ו) "ותשלח ותקרא לברק בן אבינועם מקדש נפתלי".
"ואת ארץ אפרים",
מלמד שהראהו ארץ אפרים יושבת על שלותה,
וחזר והראהו מציקים המחזיקים בה.
דבר אחר, "ואת ארץ אפרים",
מלמד שהראהו יהושע בן נון עושה מלחמה בכנענים,
נאמר כאן "ואת ארץ אפרים" ונאמר להלן "למטה אפרים הושע בן נון" (במדבר יג, ח).
"ומנשה",
מלמד שהראהו ארץ מנשה יושבת על שלוותה,
וחזר והראהו מציקים המחזיקים בה.
דבר אחר, "ומנשה",
מלמד שהראהו גדעון בן יואש שעשה מלחמה במדין ועמלק.
דבר אחר, לפי שהיה אפרים צעיר סמכו הכתוב לגדול,
וכן הוא אומר: "הנה אלפי הדל במנשה" (שופטים ו, טו).
"ואת כל ארץ יהודה",
מלמד שהראהו ארץ יהודה יושבת בשלוותה,
וחזר והראהו מציקים המחזיקים בה.
דבר אחר, "ואת כל ארץ יהודה",
מלמד שהראהו דוד במלכותו,
נאמר כאן: "ואת כל ארץ יהודה", ונאמר להלן "ויבחר ה' א-להי ישראל בי" (דהי"א כח, ד).
"עד הים האחרון",
מלמד שהראהו פני כל המערב יושב על שלוותו,
וחזר והראהו מציקים המחזיקים בו.
דבר אחר, "עד הים האחרון",
אל תהי קורא עד הים האחרון אלא עד היום האחרון,
מלמד שהראהו כל העולם כולו מיום שנברא ועד שיחיו המתים.
"ואת הנגב", מלמד שהראהו דרום יושב על שלוותו,
וחזר והראהו מציקים המחזיקים בו.
דבר אחר, "ואת הנגב",
מלמד שהראהו מערת המכפלה שאבות קבורים בה.
נאמר כאן: "ואת הנגב", ונאמר להלן (במדבר יג, כב) "ויעלו בנגב ויבא עד חברון".
"ואת הככר",
מלמד שהראהו שלמה בן דוד שעושה כלים לבית המקדש.
נאמר כאן "ואת הככר", ונאמר להלן "בככר הירדן יצקם המלך" (מל"א ז, מו).
"בקעת ירחו",
מלמד שהראהו גוג וכל המונו שעתידים ליפול בבקעת יריחו.
דבר אחר, מה בקעה זו חיור כמות שהיא ושדה זרועה שעורים כמות שהיא,
כך הראהו כל העולם כולו בבקעת יריחו.[6]
"עיר התמרים",
מלמד שהראהו גן עדן וצדיקים מטיילים בה שמשולים בתמרים,
וכן הוא אומר: "צדיק כתמר יפרח" (תהלים צב, יג).
דבר אחר, מלמד שהראהו סמוכה מצדה גיהנם,
שהיא צרה מלמעלה ורחבה מלמטה.
וכן הוא אומר: "ואף הסיתך מפי צר רחב לא מוצק תחתיה" (איוב לו, טז).
"עד צוער",
אלו מציקי ישראל,
כגון אלו הבלשים הדרים עם המלכות ועתידים ליאבד עמהם.
                                    (ספרי וזאת הברכה שנז).
דרשה זו אכן מתאימה לתיאורו של רבי יצחק אברבנאל לגבי אופי ראייתו הנבואית של משה לפני מותו, "כאלו זכה לראותם בחושיו בעת המעשים".
בפירושו, עשה ר"י אברבנאל שימוש בקטגוריות מחשבתיות מבית מדרשו של הרמב"ם לגבי הנבואה, לצורך פרשנות הכתוב. ובהקשר זה מובאת דרשה של חכמים כביסוס לפרשנות זו. כך, חיברו חכמי ימי הביניים בין הגות לפרשנות, למדרש. הגישה הספרותית אל דרשות חכמים אשר נתחדשה בדורות אחרונים מביטה על צורתה של הדרשה – לשון, מבנה והקשר – כטומנת בחובה מפתחות להבנתה. נלך בדרך זו בניתוח דרשת הספרי. 
הדרשה מתארת את ראייתו של משה את הארץ כראייה מקפת כל – תולדותיו של עם ישראל בארצו בכל התקופות והתמורות; בטוב וברע. הראייה מתייחסת אף לכלל ההיסטוריה האנושית: "שהראהו כל העולם כולו מיום שנברא ועד שיחיו המתים... כך הראהו כל העולם כולו". כך, הפנורמה הנבואית הנגלית לעיניו של משה ממרומי הר נבו כורכת את מימד המקום והארץ, עם מימד הזמן.[7]
הדרשה איננה מציגה רצף של זמן אחיד מראשית אל אחרית. המהלך המרכזי עובר מן מתקופת הראשית של ישראל בארצו, ימי התנחלות וימי השופטים, ועד לאחרית הימים, עת מפלת גוג. אולם, לא כל הדמויות או האירועים מופיעות בסדר כרונולוגי: שושלת המלכות היוצאת מרות קודמת לשושלת הנבואה היוצאת מרחב, יהושע מופיע אחרי ברק ושמשון, ועוד. כמו כן, על אף שסדר הדרשות מוכתב על ידי לשון הפסוקים בהם נזכרים המקומות בזה אחר זה, הדרשה המסיימת "עד צוער" "אלו מציקי ישראל" המופיעה אחרי גן עדן – מעידה על חריגה מכוונת מסדר כרונולוגי.[8]
בטבלה שלהלן מופיעים נושאי הפסוקים הנדרשים לצד תכני הדרשות זה אחר זה, על מנת להקל על העיון בסדר הופעתם ובעניינם:
הדרשה מורכבת אפוא מדרשות על חמש עשרה מילים מן הפסוקים המתארות את מושאי ראייתו של משה בעלותו להר נבו. התיאור "שהראהו ארץ... בשלוותה, וחזר והראהו מציקים המחזיקים בה" חוזר תשע פעמים לאורך הדשה ומתייחס לציר ההתרחשות בארץ – קורותיה של כל אחת מן הנחלות (האזורים) הנזכרות.
שאר הדברים האחרים המופיעים בדרשה מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות:
  • 1-10 מהלך ההיסטוריה הישראלית עד מלכות נצח בישראל
  • 11-13 תקציר תולדות ארץ ישראל במהלך ההיסטוריה
הקבוצה הראשונה משרטטת את דרכם של ישראל מן הכניסה לארץ ועד הקמתה של שושלת מלכות על ידי דוד המלך באמצעות דמויות הנהגה. כל אחת מהדמויות משוייכת לתקופה אחת ופועלת בה פעולה משמעותית לקידומה או רווחתה של האומה. בסיומה (10) ישנה "קפיצה" המתייחסת לכל ההיסטוריה האנושית (ראו טבלה).
הקבוצה השנייה מתחילה מראשית הקניין של ארץ ישראל בידיו של אברהם אבינו, דרך בניין בית המקדש ועד למלחמת גוג ומגוג, כאשר כל העמים מתקבצים בארץ ישראל להילחם ונידונים על פועלם נגד ישראל במהלך ההיסטוריה.[9] גם קבוצה זו נחתמת בהיבט אוניברסלי, בדרשה על בקעת יריחו, ששם הראה ה' למשה את "כל העולם כולו" (13).
כל אחת משתי הדרשות האחרונות מתייחסת למימד נוסף בזמן. דרשה 14 נסובה על העולם שמעבר לזמן,[10] ואילו דרשה 15 נסובה על ההווה של תקופת התנאים, בה רבו מציקיה של ישראל. התיאור "כגון אלו הבלשים הדרים עם המלכות ועתידים ליאבד עמהם" מהדהדת את התודעה של חיים בתקופה של שמד, מתחת לעיניהם הפקוחות של נאמני האימפריה הרומית בתוך החברה היהודית בארץ ישראל במאה הראשונה והשנייה. 
נסכם את הנקודות העיקריות אשר עלו מתוך עיוננו בדרשה:
  • קיומו של קו מרכזי כרונולוגי  – מכניסה לארץ עד מלחמת גוג
  • אי רציפות כרונולוגית מקומית
  • תבנית של שלווה ומציקים לגבי אזורים שונים בארץ החוזרת תשע פעמים
  • שני מעגלים של ההיסטוריה – העם והארץ
  • סיום בהווה
כך, הדרשה בנויה משילוב של תולדות הארץ והעם כמבנה מורכב ורב פנים.
בתוך מערכת זו, אני מציעה לראות בתבנית העיקרית הנשנית בדרשה של שלווה ומציקים כמסמלת תהליך של התהוות של האומה המתקדמת והמתגבשת, תוך כדי תקופות ותמורות, אל עבר מימוש ייעודה.  
 

מקור של כוח עבור הדורות

הביטוי "מציקי ישראל" מתאים ללשון "וחזר והראהו מציקים המחזיקים בה" הנשנית לאורך הדרשה. הבלשים הבולשים אחר מעשיהם של היהודים עושים שימוש בחוש הראייה; כנגדה עומדת ראייתו של משה, מכוחו של ה':
אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן:
וַתִּשְׁכַּח ה' עֹשֶׂךָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ
וַתְּפַחֵד תָּמִיד כָּל הַיּוֹם מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית
וְאַיֵּה חֲמַת הַמֵּצִיק:
                                           (ישעיהו נא, יב-יג).
כניסתם של ישראל לארצם היא כניסתם אל תוך ההיסטוריה האנושית, ואל תוך תפקידם בתוכה. ממעוף הציפור, כל תקופה וכל נחלה בארץ המובטחת יכולה למצוא את עצמה כחלק ממארג עשיר, סוער, מבלבל – אבל אחד. ראייתו של משה היא מקור של כוח עבור הדורות, מכיוון שיש בה התוודעות אל התמודדות ההווה כחלק מתהליך אלוקי מושגח, עצום ומורכב, לאורך ההיסטוריה. יש בכוחה של אמונה זו לנחם, לעודד ואף למוסס את כוחו של המציק.
 
***
אם סיומו של מאמר זה, מגיעה לסיומה שנה של כתיבה על דרשותיהם של חז"ל על פרשות השבוע. אני מודה לה' שעזרני והגיעני עד הלום, וזיכני להגות בדברי תורה מתוך בריאות ושמחה; אני מודה לבית המדרש הוירטואלי ('VBM') על האמון ועל האכסניה; אני מודה לכם, קוראים יקרים, על היותכם הקהל שלי. אשמח מאד לשמוע מכם.
 
 
 
 
 
 
[1] ראו Neis, Rachel, The Sense of Sight in Rabbinic Culture: Jewish Ways of Seeing in Late Antiquity, Cambridge, 2013, pp. 27-40
[2] ראו גם שם משמואל מועדים שמיני עצרת ושמחת תורה; פירוש רבי חיים פלטיאל וספורנו על אתר.
[3] צורתו הסבילה של הפועל מופיעה פעמיים בספר זכריה בהקשר של מראה נבואי: "וַיַּרְאֵנִי ה' אַרְבָּעָה חָרָשִׁים" (זכריה ב, ג); "וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ ה' ... " (שם ג, א).
[4] בדברים לב, מח-מט מופיע ציווי נוסף למשה לעלות להר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה". הפסוק מתייחס באופן מפורש לראייה של "אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה", שהיא ארץ ישראל המתחלקת בנחלות לשבטים, ועל עניין זה היא נדרשת בספרי האזינו שלח: "וראה את כל ארץ כנען", רבי אליעזר אומר אצבעו של הקדוש ברוך הוא היא היתה לו מטטרון למשה והראהו כל קריי ארץ ישראל עד כאן תחומו של אפרים עד כאן תחומו של מנשה...".
[5] לעומת נבואה במשל ובחידה, שהיא אופן נבואתם של שאר הנביאים, נבואתו של משה היא ראייה של המציאות הפיזית והרוחנית כשלעצמה, ראו הפירוש שם. 
[6] נוסח זה קשה; השוו מקבילה מכילתא דר"י בשלח מסכתא דעמלק ב: "דבר אחר, "בקעת יריחו", והלא ההדיוט רואה בקעת יריחו (=כלומר שראייתו של משה לא שונה מראייה במובן המקובל). אלא, מה בקעה זו מיושבת - שדה מלאה חטים כל שהוא, שדה מלאה שעורים כל שהוא, כך הראהו כל ארץ ישראל כבקעת יריחו (=שכולה מיושבת)" .
[7] לדרשת הספרי מקבילות במכילתא דרבי ישמעאל בשלח מסכתא דעמלק פרשה ב ובמדרש תנאים לדברים לד, ד. במדרש תנאים לדברים יש התייחסות למימד המקום ללא שילוב מימד הזמן.
[8] תפיסה של סדר בהיסטוריה העולמית והלאומית נאמרת בפיהם של תנאים, השוו דרשת הספרי כאן לאדר"נ נו"א לא; סדר עולם ל; בבלי ע"ז ה, ע"א; ויק"ר ו, ז.
[9] ראו יחזקאל לח.
[10] ייתכן כי מקומם של גן עדן וגיהנם הם בארץ ישראל, ראו פדר"כ נספחים ב, פרשה אחרת. על דרך זו, ניתן לראות בדרשה 14 המשך של הקבוצה השנייה המצוינת.