52 הראי"ה קוק (ב)

  • הרב אוריאל עיטם
בשיעור שעבר עסקנו בתפקידה של התפילה בהצמחת האדם, מבחינה נפשית ורוחנית. הפעם ניכנס לסוגיית התפילה ממקומות עמוקים יותר בכתבי הרב.
 

עבודת עבד ועבודת בן

השער המתאים להיכנס דרכו לסוגיה הוא, המאמר "עבודת אלוקים". במאמר זה[1] עוסק הרב בשאלה מהי עבודת האלוקים המזוככת והנכונה. עבודת האלוקים נגזרת מדעת אלוקים, כלומר מתפיסת היחס בין אלוקים לאדם. תפיסה שגויה תוביל לעבודה פגומה ותפיסה ראויה תוביל לעבודה שלמה.
המושג של "עבודת אלהים" באופנו הנמוך, הוא מתאים עם כללות מושג האלהות, כשהוא עומד במעלתו השפלה אצל האדם - עבודת עבד, והוא מתגדל והולך באותה המדה שהציור הפנימי של דעת האלהים יגדל...
אמנם כל זמן שהמושג של עבודת אלהים עומד בתור עבודה מתיחסת לעצם, ערום ומגולה מהכרות אידיאליות בפנימיות עצמות של מושג העבודה עצמו, אף-על-פי שיגדל הציור המדעי האלהי בצורה מיטפיסית ספיריטואלית, על ידי כל מיני גדולה פילוסופית ועיונית שבעולם, עוד לא יצא הדבר מכלל ההשקפה הילדותית הנפגשת תמיד רק עם העצמים. אבל ההכרה המבוכרת שהיא מיוחדת לישראל, "בני בכורי ישראל" "כענבים במדבר מצאתי ישראל כבכורה בתאנה בראשיתה" , והיא העיבוד של האידיאלים האלהיים, לעבדם, לשכללם, להשתדל לשגבם, להאדירם בעם, באדם, ובעולם. וזה הוא עמק הדעה של "עם חכם ונבון - אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת" , המלאה אידיאלים נשאים ועצות אלהיות אדירות ונאמנות איך להוציאם מן הכח אל הפועל לדור דורים... והחפץ היותר אדיר הצפון במעמקי נפשו הוא להוציא את האור הצפון ההוא תמיד מן הכח אל הפועל, לקרבם תמיד יותר ויותר לאותה השלמות הבלתי מוגבלת של האידיאלים האלהיים בצורות החיים עצמם, של האיש, ושל הקיבוץ הכללי, של המעשה, ושל החפץ והרעיון ; זאת היא עבודת ד' הנאורה, עבודת בנים החשים בקרבם יחש פנימי אל אביהם מחוללם מקור הטוב החיים והאורה.
הרב מתאר שתי תפיסות – מוטעית ונכונה. העבודה הנמוכה היא סוג של "עבודת עבד", שמתפרשת באופן הבא: אלוקים הוא רודן עליון ואנחנו עבדיו הכנועים; העבודה נעשית מתוך חוויית הזעזוע שדמותו של האלקים מעוררת.
העבודה הרצויה היא "עבודת בן", הנובעת מהיותנו בנים למקום. העבד מנותק מהאדון, אבל הבנים חשים זיקה פנימית כלפי אביהם. הבן אינו עובד את האב מפני שהוא נכנע ובטל אליו, אלא בגלל הקשר ביניהם. האב אוהב את הבן, והוא רוצה לגדל ולהצמיח את בנו. העבודה של הבן כלפי האב מצמיחה גם אותו עצמו. עבודת הבן נעשית מתוך ההזדהות עם האידיאלים שמהוים גילוי לדמותו של האלוקים, החל מהאידיאלים המוגדרים יותר דוגמת הצדק, היושר, החסד והמשפט, ועבור לאידיאלים עליונים יותר. כל עבודת המצוות היא ביטוי לחיים שמלאים באידיאלים המגלים את הרצון האלוקי מתוך הזדהות עימם. אין אמנם התיחסות מפורטת לעבודת התפילה עצמה במאמר עבודת אלקים, אך גם היא קשורה לשייכות ולהזדהות עם אידיאלים אלה (סוגיית האידיאלים שנתבארה במאמרים דעת אלקים ועבודת אלקים עמוקה, ואנו נוגעים בה כאן בתיאור כללי מאוד).
חשוב לציין שבתפילה מופיעה גם עמדה של עבדים, הרי אנו פונים אל הקדוש ברוך הוא כעבדים אל אדוניהם (לדוגמה, "אם כבנים אם כעבדים"). עמדה זו הודגשה במשנתם של חלק מהראשונים על התפילה, למשל בדברי הרס"ג. המושג עבד כשלעצמו אינו פסול, אומר הרב, אלא שהוא יכול להגיע לממדים מפלצתיים ולתחושת דיכוי קשה. מושג העבד שמופיע בתורה, בהקשר של עבודת ה', שונה מציורו הקשה כפי שהוא נתפס בעולם.
 

השיטה המיסטית והשיטה הרציונלית

בירור רחב ושיטתי יותר, שממוקד בתפילה, נעשה בידי הרב בפרק חשוב בכתביו. פרק זה מרוכז בשאלה שכבר נידונה בחלק מההוגים הקודמים שמדבריהם למדנו: כיצד התפילה פועלת.
שתי שיטות הן לערכה של התפילה, השיטה המיסטית, והשיטה הרציונלית. הראשונה מבארת את קשר העולם עם האדם ועם תנועותיו כולן, ומראה בעליל, שהבעת הרצון הנפשי של האדם, בהתדבקו באלהים, הרי היא פועלת ויוצרת, מתוך המעמד הרוחני, עלילות רבות ערך בההויה בכללה, וממילא באה הפעולה לטובה בהנוגע לחלקו של האדם ומבוקשיו.
השיטה הרציונלית אינה מכרת את הסתרים הנפלאים הללו, והיא מכנסת את התפילה כולה לתוך המערכה המוסרית, הפסיכית, הפיוטית. האדם יתרומם על ידי ציורי תפילתו, נפשו תזדכך, מדותיו יתעלו. התוכן המוסרי הוא בודאי אחוז עם הגורל של האדם. בההטבה המוסרית, יוטב הגורל. ההויה כולה שואפת לקדמה, לטוב, הרשעה היא נפלטת מהמציאות, ובזה הננו מכירים את סיבת הפגעים כולם מהרשעה. ההטבה הנפשית שעל ידי חיקוי השירי של התפילה, היא התכלית. אין לקשר את התפילה בפרטיות של הפעולה המבוקשת, על פי השיטה המדוברת, אלא מצטרפת היא מתוך הכלל. היא מכרת שהאדם שלא יתפלל, יצטברו בתוכו הרבה תכונות קשות, מחוסרות תיקון ועידון, ומצבו המוסרי יסבול מזה הרבה. ולהיפוך, על ידי התפילה יתעלה האדם, ויהיה יותר מואר ברוחניותו, וממילא יהיו חפציו יותר ממולאים. בכלל, יקרה היא האידיאליות של התפילה, הבעת הנשמה, יותר מעצם התכלית הפרטי של המבוקש שבתפילה. מובן שלשיטה זו צריך המצב האידיאלי להיות יותר מזוכך, כדי שתהיה התפילה מוכרת לדבר של חובה גדולת ערך. אמנם השיטה השניה היא ממולאה מאידיאליות פנימית, המוזרת מההויה כולה בתוכה, אבל היא מספקת להמשיך לבבות אל קביעותה.
                                     (שמונה קבצים א, רפב).
הרב מציג שתי שיטות מרכזיות בסוגיית התפילה, המיסטית והרציונלית ומסכם בכך כמה מהכיוונים המרכזיים שעלו כבר בדברי הראשונים. בבסיס השיטה המיסטית עומדת התפיסה שכל המציאות היא אחת, ארוגה מאינספור כוחות, וכל הברואים הם ענפים שלה. כל יצור הוא חלק קטן ממרקם אחד גדול. לפי תפיסה זו, פעולתו הרוחנית של כל אדם (שאחת המרכזיות שבהן היא התפילה, שבה דבק האדם באלוקיו) אינה משפיעה רק עליו עצמו, אלא גם על מעגלים נרחבים הרבה יותר – שהרי כל המעגלים האלה קשורים בו. ככל שהאדם יקשר יותר את פעולתו לאלוקים, היא תכה גלים במעגלים רחבים יותר. לאור זאת, ודאי שהאדם יכול לפעול ולהשפיע באמצעות תפילתו. תפילה מעין זו ראינו בדברי המקובלים, כגון בשערי אורה.
השיטה הרציונלית אינה מכירה בכל מעגלי ההשפעה הללו, ולפיה השפעת האדם היא על עצמו; לכן היא מכניסה את התפילה למסגרת המוסרית, ואומרת שהאדם משפיע בתפילתו השפעה מוסרית-רוחנית על עולמו הפנימי. כיוון שגורלו של האדם תלוי ברמתו המוסרית, כשהוא ישפר באמצעות התפילה את עצמו– ממילא ישתפר גורלו. לפי גישה זו, מציין הרב, אין קשר ישיר בין כל בקשה פרטית בתפילה ובין המבוקש; האדם בונה את עצמו על ידי התפילה כולה, ובאופן כללי נעשה ראוי יותר לכך שמבוקשו יתקבל. עמדה זו בנוגע להשפעת התפילה הופיעה לראשונה במפורש בספר העיקרים.
המשותף לשתי השיטות הוא העובדה שהמוקד שלהן אינו מצוי בדו-שיח. התפילה אולי מנוסחת כדו-שיח, אבל אין בה פנייה של בן כלפי אביו, שבעקבותיה האב נענה לבנו. לפי השיטה המיסטית יש לתפילה השפעה פנימית על המציאות, ולפי השיטה הרציונלית התפילה משפיעה על האדם עצמו; בזאת שתיהן מוציאות את התפילה ממובנה הפשוט, פנייה של האדם לקדוש ברוך הוא. מאידך, יש בתפילות הללו סוג אחר של קשר לקב"ה – קשר של דבקות או קשר של מוסריות.
 

סיכום

לסיכום עד כאן: הרב עסק הרבה בסוגית התפילה, ובכל זאת קשה למצוא אצל הרב הסבר של התפילה במובן הפשוט של דו-שיח.
אמנם במאמר עבודת אלוקים תוארה העבודה הרצויה כעבודה של בן כלפי אביו, אך הרב אינו מתאר דו שיח בין אב לבנו. הבן הולך מכוחו של אביו, ומוציא לפועל את כל מה שאביו הטביע בו, גם בלי לדבר עמו.
הרב הפנים את הזיכוך שעשו הפילוסופיה והקבלה (התפיסה הרציונלית והמיסטית בקטע לעיל) למערכות היחס שבין האדם ובין האלוקים המופשט והאינסופי. הפנמה זו זיככה אמנם את המושגים ותרגמה את המובן הפשוט מדו-שיח להתרחשות רוחנית, אך לא המעיטה דבר מהקירבה העצומה המצויה לפי הרב בין האדם לאלוקיו. הבירור הפילוסופי כיצד פועלת התפילה, וההבנות המחודשות שצמחו ממנו, לא גרעו כלל מהעוצמה המיוחדת והדבקות העמוקה שטומנת בקרבה תפילתו העוצמתית של הרב.
שפת הדו-שיח ממשיכה להיות השפה המדויקת של התפילה, גם אם הבנת העומק מפענחת אותה באופן אחר. כשהרב כותב תפילות, הוא חוזר לדבר בשפה הפונה אל הקב''ה בדיבור בגוף שני. נביא לסיום תפילה שכתב הרב כשנתיים לפני פטירתו.
לפניך שיחי אשפוך, רבון כל העולמים. לא תעכבני גדולתך לגשת אליך, כי הלא הגדולה היא הענוה, ואין סוף להנה כמו לכל מדותיך. ידיעתי בשפלותי ואפסותי, גם כן לא ימנעו בעדי את העז לקרבה אליך, אור החיים ומקור הטוב, כי אין קץ לגודל אשר ירחש לבבי אלי באשר אני אחד מיצוריך. ואם כי יש בבריאותיך כאלה שאני מביט עליהם מגבוה והם נקלים בעיני, הלא רק סכלותי גורמת לכך. ואתה, מקור החכמה, הלא תדע גדולתך לבדך, ובכח הגודל הזה הלא נערכים הם באמת כל ברואיך, כאשר הם מעשיך, אל גדול ונורא. וגם אני די לי הגודל להחשב אחד ממעשי ידיך, שהוא מכסה על כל מגרעותי. והנני בחדרת קודש נגש אליך מלכי, הושיעני, מכל פשעי הצילני ומכל אויבי פדני, הושיעה נא, הושיעה נא, אב רחום וחנון על כל המעשים. לד' הישועה, על עמך ברכתך סלה
                                          (פנקס לג אות יח).[2]
בשיעור הבא נבין מעט יותר את הכיוון המיסטי, על פי פרקים מספר אורות הקודש ג.
 
 
 
 
[1] נדפס בקובץ המאמרים "עקבי הצאן" שבסוף ספר אדר היקר.
[2] נדפס בקבצים מכתב יד קדשו א, וכן בפנקסי הראי''ה א.