53 הראי"ה קוק (ג)

  • הרב אוריאל עיטם
בשיעור שעבר עסקנו בפרק שבו הרב מציג לפנינו את שתי הגישות הראשיות כיצד פועלת התפילה – הגישה הרציונלית והגישה המיסטית. בכך הרב מתבונן על הזרמים הרוחניים המרכזיים בעם ישראל ומתאר את תפיסתם את התפילה: הפילוסופים היהודיים מסבירים את התפילה בגישה הרציונלית, והמקובלים -  בגישה המסטית.
כיצד מסביר הרב עצמו את התפילה, האם הוא הלך בדרכם של הפילוסופים היהודים או בדרכם של המקובלים? לא נופתע לגלות שהרב – שמלמד אותנו פעמים רבות בכתביו על "שלום הדעות" – מציג גרסה משלו לכל אחת מהדרכים הללו. בשיעור הזה נתבונן יותר בפירוט בשימוש שעושה הרב בשתי הגישות הללו, ובגוון המיוחד שהן מקבלות אצלו.
 

התפילה הרציונלית

נפתח בגישה הרציונלית, שמוצגת בפרקים רבים בכתבי הרב, בעיקר בספרים עין איה למסכת ברכות ועולת ראיה:
עיקר תכלית התפילה נברא לזה, כדי שיכירו הבריות יד ד' ויראו מלפניו וילכו בדרכיו לטוב להם, והב' נסתעף מזה שהתפילה מועלת להשיג המבוקש. והנה לו לא היה בא מתפילה התועלת המוסרי כי אם השגת המבוקש לבדו, ודאי היה קשה מה תכלית וטעם יש במציאות התפילה, הלא השי''ת לא יתכן שינוי רצון לפניו, ולמה לו לתפילתינו. אבל כיון שיש בתפילה תכלית מוסרי, כי ע''י ההכרה שהכל מידו יתברך, יוטב מצב המוסריות ותתרבה הצדקה והמשרים, כבר נמצא תועלת גדולה במציאות התפילה.
                                       (עין איה ברכות א, נו).
אם בשיעור שעבר דנו בשאלה כיצד פועלת התפילה, בהנחה שהיא כבר קיימת בעולם הדתי, הרב מוסיף שאלה קודמת: מדוע בכלל שתהיה בעולם מערכת של תפילה? מה העניין האלוקי בזה? מדוע הקדוש ברוך הוא צריך שנתפלל? שאלה זו נשאלת משתי זוויות: ראשית מצד הידיעה האלוקית, הרי הוא יודע את מצבינו ואת צרכינו ורצונותינו, ואינו זקוק שנפנה אליו. שנית, כפי שבררה הפילוסופיה, לא יתכן שהקדוש ברוך הוא נפעל ומשתנה בשל התחינות שלנו.
בכדי לענות על זאת, הרב מעמיק את הבנת התפילה. המטרה לסייע לנו לקבל את בקשותינו – היא המטרה המשנית של התפילה, ולא למענה נוסדה מערכת התפילה. מטרתה של התפילה היא להביא לכך שהאדם יידע את ה', יירא ממנו וילך בדרכיו. התפילה היא אחד המכשירים המרכזיים להפנים את ידיעת ה' בעולם, כפועל יוצא מהדו-שיח הקבוע של בני האדם איתו ומהכרתם בהיותם תלויים בו.
התועלת המוסרית שמעניקה התפילה, להעלאת מדרגתו הרוחנית והמוסרית של האדם המתפלל, היא גם המובילה לכך שתפילתו תתקבל ובקשתו תיענה. הקדוש ברוך הוא יכול היה לבדו לדעת ולהחליט מה לעשות באדם, ואין הוא זקוק לתפילתו של האדם; אך יצירת המערכת של התפילה, מערכת שבה האדם פונה בבקשה לקדוש ברוך הוא ונענה, משיגה את המטרה הראשית - קידום מצבו הרוחני של האדם, ומביאה עימה גם את התועלת המשנית – היענות לבקשתו.
בקטע הבא הרב מנסח גם את היחס בין שתי התוצאות:
פעולת תפלת כל אדם על עצמו נערכת היא כפי הערך שתפעול התפלה עליו להטבתו המוסרית, ככה יוכן יותר לקבל את מבוקשו.
(עולת ראיה, דרכי פעולת התפילה ליחיד ולציבור ד, עמ' כו).
יש יחס ישר בין שתי התוצאות של התפילה. כפי המידה שמצבו הרוחני והמוסרי של האדם יוטב בזכות התפילה, הוא גם יזכה שמבוקשו יתקבל. בהמשך הרב מוסיף עוד ממד של עומק:
ועל פי החכמה העליונה מכוון הוא תמיד הכרח המבוקש שמעוררו לתפלה, להוציא אל הפעל אותו ההרגש שהמתפלל צריך לו להטבת השלמתו האמתית.
                                                                       (שם).
לפי רובד נוסף זה, הקדוש ברוך הוא מכוון לא רק את תוצאותיה של התפילה בעקבות ההתקדמות המוסרית של האדם; גם השלב הקודם לתפילה, החיסרון שהביא את האדם להתפלל, הוא חיסרון מכוון בידי ההשגחה העליונה, על מנת לעורר את האדם לתפילה – ועל ידי זה לזכות את האדם באפשרות לצמיחה מוסרית.
לסיכום, הרב מציג מערכת שלמה שסביבה בנויה התפילה הרציונלית: החיסרון החיצוני מכוון בידי הקדוש ברוך הוא. חיסרון זה נועד להביא את האדם להתפלל. תפילה זו תעורר באדם צמיחה מוסרית ורוחנית. בזה הושגה המטרה העיקרית. בנוסף, החיסרון יוכל לעבור מן העולם, שכן הוא כבר שימש למטרתו והשיג אותה, ועל כן אין בו עוד צורך.
 

התפילה המיסטית

עתה נעבור אל התפילה המיסטית, ונראה את הגוון המרכזי שהרב קוק נותן לה בכתביו.
ודאי הוא שתכונת התפילה שהיא פועלת, היא מפני התעמקות הרצון. ורצונו של אדם הוא שביב מהרצון העליון הכללי, רצון היוצר אשר נעשה בחפצו כל. אבל זאת הסגולה של הרצון היצירתי, לא תופע כי אם לפי אותה ההשתקעות שהרצון הפרטי משתקע בשרשו. על כן אותו החפץ העמוק של השגת המבוקש המובע בתפילה, המתלקח ביותר על ידי רגשי הלב והסתערות הנפש, על ידי התפרצות החפץ וההעתרה, מצד עצמם לא היו יכולים לפעול, כי אם מצד שמקרבים את הרצון אל הבורא, אל יוצר כל, בזה הם מתגלים בטבעם, ופרטי החפצים חוזרים לכלליהם, והכל נעשה בסגולה העצמית להם, מתעצמים אז בתכונתם היסודית שהוא החפץ האלהי, שכחו הוא כח פועל כל הפעלים, מהוה כל ההויות, יוצר כל היצירות, ממלא כל החפצים. כל אשר חפץ ד' עשה בשמים ובארץ, והוא מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים, ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור.
                     (קובץ ז, נד; אורות הקודש ג, פרק ל).
בפסקה זו (ובעוד פסקאות רבות דומות לה, שרבות מהן כונסו בספר אורות הקודש כרך ג), מבאר הרב את התפילה המיסטית באופן ייחודי משלו – ומעמיד במרכז ביאורו את כוח הרצון של האדם.
הפרק פותח בקביעה העקרונית כי כוחה של התפילה לפעול קשור לכוח הרצון של האדם, שמתעמק באמצעות התפילה – "ודאי הוא שתכונת התפילה שהיא פועלת, היא מפני התעמקות הרצון". המשמעות הפשוטה של הדברים היא שרצונו של האדם הוא כח פועל, והתעצמותו בתפילה גורמת שכוח פעולתו גדל. ככל שכוחו של הרצון גדול יות,ר כך גם השפעתו על המציאות גדלה.
שתי שאלות נשאלות על עיקרון זה: ראשית, מניין כוחו של הרצון לפעול על המציאות? שנית, לפי זה אלוקים איננו מעורב בתפילה ובתוצאותיה, ורק כוח הרצון של האדם הוא הפועל על המציאות. האמנם התפילה איננה קשורה לאלוקים, והיא רק טכניקה להעצים את הרצון האנושי?
דבריו של הרב בהמשך הפרק נותנים תשובה לשתי השאלות הללו, ומחזירות את אלוקים ל"תמונה", אך במובן שונה מהתפיסה הרגילה של הצד הנגלה שבתורה. תחילה מסביר הרב את ייחודו של כוח הרצון האנושי: "רצונו של אדם הוא שביב מהרצון העליון הכללי, רצון היוצר אשר נעשה בחפצו כל". רצונו של האדם, שהוא תופעה ייחודית בכל המציאות (שכפופה כולה לחוקי הטבע ואין בה חופש), איננו כוח נפרד, כי אם הופעה חלקית של הרצון האלוקי, ענף ושביב שלו. כוח הפעולה של רצון האדם נובע מכוח הפעולה של שורש הרצון – הרצון האלוקי. הרצון האלוקי פועל באופן ישיר מעצם מהותו, ואינו נזקק לדבר לשם כך: "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור". פסוק זה נתבאר כבר בידי הרמב''ן בתור גילוי של הרצון האלקי – "וירצה אלקים". ברצון האדם, שהוא ענף של הרצון האלוקי, קיימת אותה סגולה – הרצון כשלעצמו יש בכוחו לפעול ישירות במציאות (דוגמה פשוטה לזה: רצונו של האדם להרים את ידו גורם לידו לעלות, באופן שמנוגד לחוקי המשיכה).
אבל זאת הסגולה של הרצון היצירתי, לא תופע כי אם לפי אותה ההשתקעות שהרצון הפרטי משתקע בשרשו.
דווקא מכיוון שרצון האדם הוא ענף מתופעת הרצון האלוקי, ענף אחד שמסתעף מהרצון האלקי המקיף, הרי שככל שהענף יתקשר יותר אל שורשו האלקי – יופיע בו יותר הכח הייחודי של הרצון האלוקי, וככל שהוא יתנתק מהקדוש ברוך הוא – הוא יהיה כענף שניתק מן העץ וכוחו יאבד לו.
על כן אותו החפץ העמוק של השגת המבוקש המובע בתפילה, המתלקח ביותר על ידי רגשי הלב והסתערות הנפש, על ידי התפרצות החפץ וההעתרה, מצד עצמם לא היו יכולים לפעול, כי אם מצד שמקרבים את הרצון אל הבורא, אל יוצר כל, בזה הם מתגלים בטבעם,
כלומר, אילו היה הרצון נותר רק בין האדם לעצמו, לא היה הדבר יכול לפעול במציאות.
ופרטי החפצים חוזרים לכלליהם.
בדרך זו הרצון האלוקי והרצון האנושי מתקרבים ונפגשים. האם הכוונה באמירה ש"הפרטים חוזרים לכלליהם "היא שכל רצונותיו הייחודיים של האדם נמחקים ונעלמים, ובמקומם נכנס הרצון האלוקי? נראה שכוונת הרב אחרת. כשאדם היוצא מתוך הרצון הייחודי שלו מתקשר אל הקדוש ברוך הוא בתפילה, רצונו מקבל מרחבים וגוונים חדשים, מתוך ההתחברות אל הרצון האלוקי שהוא מקור הכל וחפץ בטובת כולם ("טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו"). הרצון של האדם שומר על הנושא והמיקוד שלו, אבל מקבל גוונים חדשים, אגוצנטריים פחות ורחבים יותר, וממילא יש לו מקום בתוך הרצון האלוקי.
והכל נעשה בסגולה העצמית להם, מתעצמים אז בתכונתם היסודית שהוא החפץ האלהי, שכחו הוא כח פועל כל הפעלים, מהוה כל ההויות, יוצר כל היצירות, ממלא כל החפצים. כל אשר חפץ ד' עשה בשמים ובארץ, והוא מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים, ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור.
בכך שרצון האדם חוזר להיות גילוי של הרצון האלוקי, ענף שיונק מהעץ, הוא מקבל גם את הכוח של הרצון האלוקי לחולל שינוי במציאות. כמידת העוצמה של חיבור האדם אל המקור האלוקי שחפץ בטובתו של העולם כולו, כך מידת הכוח של האדם להשפיע על העולם. לעומת זאת, רצון צר, שפרטיותו מנוגדת לטובתם של המעגלים הרחבים יותר ופוגעת בהם, לא יוכל למצוא את הרצון האלוקי כמקור לשאוב ממנו כוח.
בקטע הבא מתאר הרב בתמצית את היסודות שהתבארו יותר לעיל.
יסוד התפלה היא התרוממות הרצון והתגלותו (=פעולת התפילה בנויה על התעלות כח הרצון של האדם). כשהמבוקש, הממלא את רצונו של אדם, מובע בקשר הרעיון והחפץ בא-להים (=אמירת התפילה, שהיא הבעת הרצון אל הקב''ה), עולה הרצון למרומי ערכו, מתאחד הוא עם הרצון הכללי, הרצון העולמי, אור חי העולמים, שבו כלולים כל המאויים (=הרצון האנושי מתקשר אל האלוקי כענף שמחובר לשורשו).
                                (אורות הקודש ג, לו, עמ' נ).
הרב חותם את הפסקה בקביעה: החיבור שבין הרצון הפרטי האישי של האדם אל הרצון האלוקי הכללי איננו מוחק את תוכנו המקורי, אלא מאפשר לרצון האלוקי הכללי להופיע גם דרך רצון ייחודי זה:
וכשהרצון הפרטי מצייר את מבוקשו בדבר הפרטי, חיי הרצון פועלים את המבוקש, על ידי מה שהרצון הכללי כולו מצייר את הפרט המתבקש, על פי פרטיותו היותר מבוררת.
 

"האמונה יודעת להתפלל"

לצד שני מסלולי ההסברה כיצד יכולה התפילה לפעול, מציג הרב לעיתים גם גישה שלישית, שונה באופן עקרוני. לפי גישה זו, הצורך בהסבר כפוף לשכל האנושי, אלא ששכל זה מוגבל מעצם טיבו מלהשיג תופעות רוחניות שלמעלה ממנו. הרב מציע, לצד שני ההסברים הרווחים בדרך כלל בכתביו, גם את האפשרות להשתחרר מהצורך בהסבר, ולפנות באמונה שלמה לקדוש ברוך הוא – אמונה שיודעת שיש בתפילה מפגש עם הממד האינסופי, ממד שהשכל האנושי אינו יכול לתפוס בכליו המגדירים. זו אמנם פסקה נדירה יחסית בנוף הפסקאות של סוגיית התפילה בכתבי הרב, אך יש לה חשיבות לתמונה הרחבה.
האמונה השלמה המאירה את כל חשכת היקום איננה יראה כלל מהקשי השכל האנושי. היא יודעת שהשכל הוא הקנין היותר מוגבל של המין האנושי. הוא נועד רק להיות משתמשים בו באותו התפקיד שהוא ראוי לו, אבל אין לו כל זכות להאפיל על מאורים אחרים שהם חוץ ממנו, כמו הרגש והאמונה בכלל.
האמונה יודעת להתפלל. מבקשת מאלהים את כל החסר לאדם, ויודעת את גודל ערכה של התפילה ופעולתה העצומה להוציא אל הפועל את כל מאויי הלב הטובים והישרים, ואינה נזקקת כלל לתן דין וחשבון לפני השכל האנושי איך הדברים הללו נעשים, באיזה אופן הם פועלים. האמונה שבלב ותמימות הרצון להיות יודע שיש לו אלוה, שיש לו אב בשמים, בכל מלא השלמות והקדושה שציורה של האלהות המוחלטה עומד הוא ברעיונו ועומק חייו, רק תמימות אמונה זו תוציא את התפילה מן הכח אל הפועל ותשלים את כל מגמותיה.
                                 (פנקס עם אדר היקר, ח-ט).
כנספח חותם לשיעור, אביא שני פרקים המשלימים זה את זה, ששניהם עסוקים במדרגות יוצאות דופן של התפילה. זאת בכדי לטעום, בזהירות ובחרדת קודש, מהיכלו הפנימי של הרב.
ישנם צדיקים כאלה שהם מרגישים צמאון פנימי להיות מעוטרים בתפילין כל היום, ואין מספיק להם התפילין שבשעת התפילה. והם צדיקים כאלה שהדבקות הא-להית בהתגלות הנפש היא מדתם הקבועה, ולא רק מזמן לזמן. וכל היום הנם בפנימיות רוחם מתפללים...
                                             (קובץ א, תשנא).
ישנם צדיקים כאלה, שאינם צריכים לא ללמוד ולא להתפלל כי אם לפרקים, ואסור להם לשבר את מדותיהם, אלא הם מניחים את רצונותיהם וכל נטיותיהם להתרחב ולהתפשט, וכל חפצם נעשה, ויגזרו אומר ויקם להם, וכל העולם כולו חי בכחם וניזון בזכותם. והם הם הנשמות המצויינות, שאור הסגולי העליון מאיר בקרבם, וכל חמדת הקודש שמתנוצץ עליהם מבחוץ אינו אלא בבואה דבבואה מהאור הטוב הגנוז בתוכם פנימה.
                                                  (קובץ ב, לד).