55 הרב סולובייצ'יק (א)

  • הרב אוריאל עיטם
מהרב קוק, שאותו ראינו בשיעורים הקודמים, נעבור לדבריו של הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק על התפילה.
הרב סולובייצ'יק חי כמעט לכל אורך המאה ה-20 למניינם, תרס"ג-תשנ"ג (1903-1993). חייו התחלקו לשלוש תקופות, בשלושה אזורים שונים בעולם: הוא החל את דרכו במזרח אירופה, המשיך בברלין שבמערב אירופה, ואחר כך עד פטירתו התגורר בארה"ב. הייתה לו גיחה קצרה לארץ ישראל, אבל לביקור בלבד. לא מדובר רק בשלוש מדינות שונות, אלא אף בשלושה עולמות רוחניים שונים. בילדותו גדל הרב סולובייצ'יק על העולם הלמדני-ליטאי-בריסקאי. הוא עצמו היה נכדו של רבי חיים מבריסק, ולמד את רוב תורתו מאביו הרב משה סולובייצ'יק, שנחשב לממשיך שושלת בריסק. הוא הכיר גם את חסידות חב"ד שהשתרשה בקרבת מקומו.  בברלין פגש הרב סולובייצ'יק את העולם המערבי, ושם למד באוניברסיטה המקומית עד שקיבל דוקטורט. לאחר מכן הוא התמקם בארה"ב, התמנה לרב הקהילה האורתודוקסית בבוסטון, ובהמשך ירש את כסאו של אביו בתור ראש ישיבת יצחק אלחנן, המשויכת לישיבה יוניברסיטי. בשנים אלה הוא נעשה לאחד ממנהיגי הקהילה האורתודוקסית בארה"ב כולה. במהלך שנותיו בארה"ב עבר הרב סולובייצ'יק מהפך תפיסתי, ואחרי שהיה מזוהה עם אגודת ישראל, עבר לצד של תנועת המזרחי. הוא התמודד על תפקיד רבה של תל אביב ולא נבחר, ובהמשך הוצע לו להתמודד על תפקיד הרב הראשי לישראל, אך הוא סרב. מכל מקום, כיוון זה משקף את הזיקה של הרב סולובייצ'יק למדינת ישראל.
במישור הלימודי, כאמור, הרב סולובייצ'יק המשיך את שושלת בריסק. אפשר לומר, בקווים כלליים, שרבי חיים מבריסק הציג את שיטת הלימוד שלו בעיקר בסדרי נשים-נזיקין, הגרי"ז יישם את השיטה על סדר קדשים והרב סולובייצ'יק הרחיב אותה לזרעים-מועד. בין השיעורים שהעביר הרב סולובייצ'יק בימי השנה של אביו, המכונסים בספר "שיעורים לזכר אבא מרי", ניכר שרוב השיעורים הם במסכת ברכות וסדר מועד. מה שמייחד את המסכתות הללו, בין השאר, הוא הזיקה הבולטת שלהן למישור הרעיוני. הבחירה במסכתות אלו משקפת את הקשר של הרב סולובייצ'יק לעולם הרעיוני וההגותי.
השורשים הבריסקאים בולטים בתורתו ההלכתית של הרב סולובייצ'יק, ומתבטאים בניתוח אנליטי, המפרק כל סוגיה הלכתית ליסודות נפרדים ומובחנים. אותה שיטה בולטת גם בתפיסה ההגותית; באיש האמונה, למשל, הרב סולובייצ'יק מבדיל ומבחין בין שתי דמויות, איש האמונה ואיש ההדר, שהן למעשה שני צדדים באדם עצמו.
בסוגיית התפילה ניכרים כמה יסודות מרכזיים בשיטתו של הרב סולובייצ'יק.
 

פעולת התפילה וקיום התפילה

הנקודה הראשונה שמאפיינת את הרב סולובייצ'יק בסוגיית התפילה היא ההתבססות על ההלכות. ההלכה היא החומר שעל בסיסו בונה הרב סולובייצ'יק את גישתו הרעיונית לתפילה.
הרב סולובייצ'יק אומר שהרמב"ם גאל את התפילה. אין הכוונה לדברי הרמב"ם בספריו ההגותיים, כגון מורה נבוכים, אלא דווקא בהלכות תפילה. שני יסודות מרכזיים מזהה הרב סולובייצ'יק בהלכות תפילה לרמב"ם: הגדרת התפילה כמצווה מן התורה, והקביעה שעבודה שבלב היא תפילה. הרמב"ם לא היה הראשון שאמר כי התפילה היא חובה, וגם את המושג "עבודה שבלב" לא הוא חידש; אף על פי כן, לדברי הרב סולובייצ'יק, הוא היה הדמות המרכזית שהכריעה כי התפילה היא חובה דאורייתא. בזאת הוא אולי לא שינה את כמות האנשים שבאים לתפילה, אבל הוא שינה את מקומה של התפילה בעולם הרוחני, והציב אותה בלב ההלכה. נוסף על זאת, לאור הקביעה של הרמב"ם כי עבודה שבלב היא תפילה, הרב סולובייצ'יק הציב את התפילה בתור ליבה של עבודת ה'.
בדברים אלה הסתמך הרב סולובייצ'יק על ההגדרה הכללית של התפילה בדברי הרמב"ם, ועתה נראה כיצד הוא משתמש בהגדרות הלכתיות ממש:
פעולת התפילה היא פורמאלית, קריאת טופס ידוע וקבוע, בעוד שקיום התפילה הוא סובייקטיבי, עבודה שבלב. הכוונה בתפילה אינה דומה לכוונה שבשאר המצוות. בשאר המצוות הכוונה איננה הדבר היותר-חשוב; החשוב ביותר הוא המעשה, הפעולה הממשית היא העיקר, והכוונה מלווה את הפעולה. [לפי דעת הרבה מחכמי התלמוד והפוסקים, צריכה היא ללוות, ומעכבת את קיום הדבר. ולדעת הרבה פוסקים אין הכוונה מעכבת כלל וכלל, אבל אפילו אם הכוונה מעכבת הרי היא דבר חיצוני ואינה חלק מפעולת המצווה.] בשעה שבתפילה הכוונה היא מהותה ועצמותה של התפילה - התפילה בלא כוונה איננה כלום. בשאר מצוות הכוונה היא תופעת לווי, אף-על-פי שלדעת הרבה מעכבת היא, כפי שהדגשתי.
                  (איש ההלכה, רעיונות על התפילה א, ז).
הרב סולובייצ'יק מבחין בדבריו בין שני מושגים: פעולת התפילה וקיום התפילה. מושגים אלה נשמעים דומים למדי, אך יש הבדל בין פעולת המצווה ובין קיומה. פעולת התפילה היא המעשה שצריך לעשות לשם המצווה, אבל קיום המצווה הוא הכוונה. פעולת התפילה היא אובייקטיבית, כולם אומרים את אותן מילים, אבל קיום התפילה הוא סובייקטיבי, מהלך פנימי שכל אחד עובר אישית. עוד לפניו, רבי חיים מבריסק חידש שקיום התפילה הוא בכוונה לעמוד לפני ה'. מעבר לחובה לכוון במילים מסוימות לתכנים מסוימים, המתפלל חייב לכוון שהוא עומד ומדבר לפני ה' בתפילה. כהמשך לזה, בא הרב סולובייצ'יק ועורך את ההבחנה המושגית בין פעולת התפילה לקיום התפילה.
רוב המצוות אינן כוללות את שני המרכיבים הללו, הפעולה והקיום, אלא רק אחד מהם. בדרך כלל המצווה מתקיימת על ידי אחת משתיים – מעשה או כוונה. המצווה לאכול מצה, למשל, מתקיימת על ידי מעשה של אכילה, ומצוות יראת ה' מתקיימת על ידי כוונה פנימית. התפילה יוצאת דופן: הפעולה שלה מעשית, אבל קיום המצווה הוא בכוונה הפנימית. יש לזה עוד דוגמאות, כגון נטילת לולב. הרמב"ם מגדיר שנוטלים לולב ושמחים עמו לפני ה'; לפי הרב סולובייצ'יק, פעולת המצווה היא הנטילה הפיזית של ארבעת המינים, ואילו קיום המצווה הוא השמחה. דוגמה אחרת היא אבלות ביום טוב – יום טוב מפסיק את האבלות, אף שאין סתירה בפועל בין המעשים הנדרשים ביום טוב למעשי האבלות, בגלל הסתירה מצד הקיום של שתי המצוות. חובת האבלות וחובת יום טוב מתקיימות על ידי מצבים נפשיים מנוגדים. גם בנוגע למצוות אכילת מצה יש דיון: "כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא... פסח, מצה ומרור". מי שלא אמר מדוע אוכלים מצה – ידי איזו חובה הוא לא יצא? ידי סיפור יציאת מצרים או ידי אכילת מצה? לפי אפשרות השנייה, גם במצוות מצה יש הבחנה בין מושגים. הפעולה היא לאכול מצה, והקיום הוא לזכור את יציאת מצרים.
הזכרנו את הדגש של הרב סולובייצ'יק על מסכת ברכות וסדר המועד. אכן, מתברר כי בתוך העולם ההלכתי בחלקים אלה של הש"ס, מצויים מטענים נפשיים-רעיוניים שהם חלק בלתי נפרד מההלכה. ההלכה מחייבת אותנו לפעול על פי עולמות רגשיים, שנושאים עמם תכנים רעיוניים.