59 הרב יהודה ליאון אשכנזי – מניטו (ב)

  • הרב אוריאל עיטם
התחלנו בשיעור שעבר להיכנס לשיטתו של מניטו בעניין התפילה, שיונקת מתפיסת העולם הכללית שלו. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם חסר בכוונה, על מנת שהאדם ישלים את הבריאה, עד שתהיה תואמת את מחשבת הבריאה. ברמת העיקרון כל מה שנדרש לאדם לשם השלמת המציאות כבר מצוי בעולם, הן המשאבים הפיזיים והן הכוחות הנפשיים, ולכן האדם אמור לחפש בתוך המציאות את מה שנחוץ לו להשלמת ייעודו. התפילה, וליתר דיוק תפילת הרשות, מיועדת למצבים שבהם האדם רואה צורך בעזרה מיוחדת, מעבר למה שמצוי במציאות, כדי שיוכל למלא את ייעודו.
עם ישראל קיבל משימה ייחודית, שדורשת לצאת מעבר למציאות כדי להניע את כל המציאות קדימה. לכן יש לנו זכות להתפלל ולבקש עזרה החורגת מהמציאות הרגילה, כדי למלא את ייעודנו. זו התפילה "כנגד אבות" – האבות החלו במשימה זו, ואנו בתור בניהם יכולים להתפלל לתוספת ברכה, כדי להשלים את המשימה.
 

תפילת החובה

נוסף על תפילת הרשות, עומדת גם תפילת החובה. תפילת הרשות שייכת יותר לעולמו של היחיד, ותפילת החובה שייכת בעיקר לציבור. את תפילת הרשות אדם יכול להתפלל בכל זמן ובכל נוסח, ולתפילת החובה יש זמן מוגדר ונוסח מוגדר. תפילת הרשות קדמה לתפילת החובה; האבות התפללו תפילת רשות, בתור יחידים, וגם בבית המקדש היחידים היו מתפללים בכוחות עצמם. עבודת החובה של בית המקדש הייתה נעשית דרך הקרבנות. האמירה שהתפילה היא "כנגד קרבנות" אין משמעותה שכל עוד היו קרבנות לא הייתה תפילה, אלא שהייתה תפילה מסוג שונה. התפילה איננה תחליף לקרבנות, הקרבנות לא היו מנהג פגאני שהוחלף בתפילה מעודנת ונעלית יותר, אלא מלכתחילה היו שני ערוצים שונים של עבודה – תפילת הרשות וקרבנות החובה. לאחר חורבן המקדש, התפילה החלה למלא גם את מקום עבודת הקרבנות, ושתי המערכות התמזגו למערכת אחת.
ודאי שיש קשר בין שתי המערכות הללו, אחרת לא היה אפשר למזג ביניהן. לא סתם הועתקה עבודת המקדש למערכת קיימת של התפילה, עבודת הכפרה שייכת לתפילה באופן מהותי. כפי שראינו בשיעור שעבר, אחד התנאים לקבלת התפילה הוא שהמתפלל יהיה צדיק, כלומר אדם שפועל להשלמת ייעודו. כשאדם כזה מבקש תוספת ברכה כדי להשלים את ייעודו, הוא מקבל; אבל אם הוא כלל אינו עסוק במילוי תפקידו, אין הצדקה שתפילתו תתקבל. לכן, בזמן שבית המקדש היה קיים, עבודת הקרבנות הייתה נחוצה בשביל תפילת הרשות: כדי להיות צדיק, האדם נדרש תחילה לכפר על העוונות שבידו, ואת הכפרה הוא השיג באמצעות הקרבנות. עבודת החובה היא תנאי לעבודת הרשות. משחרב בית המקדש, ותפילת הרשות התאחדה עם עבודת החובה, נכנס לתפילה גם ממד הכפרה.
כיצד הכפרה מתבטאת בתפילה? אפשר לזהות בתפילה כמה מרכיבים של כפרה. תפילת עמידה נפתחת בפסוק "ה' שפתי תפתח", שמשמש כתפילה לחידוש הקשר עם הקדוש ברוך הוא. בהמשך, ברכות הבקשה שבתפילת העמידה נפתחות בבקשות על דעת, תשובה וסליחה. שלוש הברכות הללו משמשות בתפקיד עבודת הכפרה, ורק אחריהן עוברים לבקשות על משאבים, כגון רפואה ופרנסה. אחר כך באות הבקשות על כלל ישראל. גם בקשות אלו הן תנאי לתפילה.
עניין זה מתקשר לתפילה במניין. חשיבותה של התפילה במניין מצריכה עיון, כיוון שבהלכה לא נתבררה עד תום רמת החיוב שלה, ורק מעטים הסבירו אותה מבחינה רעיונית. הכוזרי, למשל, מציין כמה תועלות שמביאה התפילה במניין. לפי מניטו, ההצטרפות לציבור היא אחד מהתנאים המאפשרים את התפילה: זכותו של האדם להתפלל תלויה בהשתתפותו בתפילת הכלל, כדי שיוכל להיחשב צדיק. מצד עצמו, כאמור, יש שאלה אם האדם ראוי שתתקבל תפילתו; אבל יחד עם הציבור הוא צדיק, "ועמך כולם צדיקים".
 

עבודת הכפרה

נרחיב יותר בהבנת עניין הכפרה. ראינו שלפי תפיסת העולם של מניטו, האדם אמור להשלים את הבריאה כך שתתאים למצב האידיאלי שלה, למחשבת הבריאה. אין הכוונה רק לתיקון החיצוני של העולם, אלא גם לתיקון הזהות הפנימית, ובכלל זה תיקון האדם עצמו בתור חלק מהעולם. האדם אמור לבנות את הזהות שלו בעצמו. היסוד הזה מופיע כבר אצל הרמח"ל, שמדבר במסילת ישרים על הצורך שהאדם יתקן את עצמו בעצמו, אלא שברמח"ל נראה שהדגש הוא על העמל והזכות – האדם צריך לעבוד כדי לתקן את עצמו. אצל מניטו הדגש הוא יותר על בניית הזהות, העמל נועד כדי שהאדם יבנה את זהותו בעצמו. בניית הזהות נעשית בשלושה צירים – דרך מצוות בין אדם למקום, בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו (את החלוקה הזו עושה מניטו בעקבות המהר"ל – דרך חיים א, ב ועוד). האיסורים שנכללים בספר הקדושה בחלוקה של הרמב"ם, כגון מאכלות אסורות וענייני אישות, באופן פשוט אינם מבטאים כפירה במקום וגם אינם פוגעות בזולת, כך שהם אינם בין אדם למקום וגם לא בין אדם לחברו. הם כלולים במישור שבו האדם בונה את עצמו.
הכפרה נוגעת לבניין העצמי. כל חטא שאדם עושה יוצר סדק בזהות הפנימית. אחרי שהאדם איבד חלק מעצמו, הקרבן בא לבנות מחדש את החלק החסר. בעבודת הקרבנות זה בא לידי ביטוי באופן מוחשי, בגוף הקרבן, וכשאין קרבנות – עבודה זו נעשית בתפילה. גם עבודת התפילה באה לשנות את האדם, להביא את האדם עם החיסרון שלו לפני ה', כדי שיבקש כפרה וישלים אותו.
 

לפני מי אתה עומד

תנאי נוסף לתפילה, בהקשר זה: דע לפני מי אתה עומד. לכאורה זה פשוט, אנחנו עומדים לפני הקדוש ברוך הוא, אבל מניטו רואה זאת כשאלה עמוקה מאוד. איננו יכולים להשיג ולתפוס את מי שלפניו אנו עומדים. זה מפני שאיננו במצב האידיאלי, בתפילה ללא בית המקדש. בזמן בית המקדש, כולם ידעו למי הם מתפללים. אמנם גם הם לא הגיעו לעומק ההשגה האלוקית, אבל הם ידעו שהם מתפללים למי שהכהן הגדול עובד לפניו. יש מי שהכהן עומד מולו, מקריב לפניו קרבנות, יודע את שמו המפורש – ואליו גם אנחנו מתפללים. התפילה פונה אל מי ששיכן את שמו בבית הזה. כשאין כהן ואין שכינה, איננו יודעים באמת למי לפנות.
מה עושים במצב כזה? בדתות ובתרבויות אחרות יש דרכים להתפלל ללא שכינה. מניטו מחלק אותן לשני כיוונים: תפילה דתית ותפילה פילוסופית. בשני הכיוונים האלה יש חסרונות. אנשי כנסת הגדולה, מתקני התפילות, לא בחרו באף אחת מהאפשרויות הללו – אלא באפשרות ההיסטורית. אנחנו מתפללים למי שהוציא את אבותינו ממצרים. אנחנו פונים אליו ישירות, אנחנו קוראים אליו בשם, יש לנו הכרות מוקדמת איתו. לכן אנחנו מקפידים על שני דברים: סמיכת גאולה לתפילה, ופתיחת התפילה בביטוי "ברוך אתה ה' – אלוקינו ואלוקי אבותינו". זה ניסוח מיוחד, בשאר הברכות אומרים "אלוקינו מלך העולם". בתפילה אנו פונים לקדוש ברוך הוא כפי שהתגלה לאבות. אלה האבות שלנו, הקשר בינינו הוא כביכול משפחתי. הקדוש ברוך הוא גילה את שמו לאבות, לאחר מכן גילה רבדים נוספים של שמו למשה ולבני ישראל, ודרך זה אנו מכירים אותו. אליו אנו פונים בתפילה.
כל אלה הם מרכיבים של התפילה הפשוטה, הם מצויים בתפילה המוכרת לנו, אבל מניטו מאיר אותם באור חדש.