60 תוספת לחמים בזבחי שלמים (המשך)

  • פרופ' יונתן גרוסמן
בשיעורנו הקודם הצעתי שבשונה ממדרשי ההלכה ומהפרשנות המקובלת, אפשר להציע שיש להוסיף את הלחמים לשני המודלים של זבח שלמים, ושההבדל בין שלמי תודה לשלמי נדר ונדבה מתמצה בזמן אכילתם בלבד.
לשם הוכחת קריאה זו הזכרנו את השלמים הבאים בימי המילואים – שאינם שלמי תודה אך גם בהם יש סל מצות – וכעת נפנה לדוגמה השנייה שגם בה מביא השלמים נדרש להוסיף סל מצות, אף על פי שאין מדובר בשלמי תודה.
 

שלמי נזיר

גם במקרה הנזיר קשה לראות את קורבן שלמיו שמביא בתום ימי נזירותו כשלמי תודה:
"וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַה' כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה / וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת / וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים / וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם.
"וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' וְעָשָׂה אֶת חַטָּאתוֹ וְאֶת עֹלָתוֹ.
"וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַה' עַל סַל הַמַּצּוֹת וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת מִנְחָתוֹ וְאֶת נִסְכּוֹ"
                                             (במדבר ו', יד-יז).
גם כאן הקשר בין סל המצות שנדרש הנזיר להביא ובין סל המצות שמלווה כל זבח שלמים ניכר לעין, גם אם לא זהה לחלוטין. יושם לב במיוחד לזיקה בין "וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן" שנאמר אצל הנזיר ובין "וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן" שיש לצרף לכל שלמים; כמו גם לחיוב "וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן" שנאמר באותה לשון בדיוק אצל הנזיר ובשלמים הכללי.
לענייננו חשוב להדגיש שסל המצות אינו מוקרב בפני עצמו אלא כחלק מזבח השלמים של הנזיר, לאחר הקרבת החטאת והעולה. כלומר, ברור שמדובר בסל שמלווה שלמים ולא בקורבן מנחה עצמאי. גם אין מדובר בנסכים המלווים את הזבח שהרי הם נזכרים בפני עצמם בסוף הפסוק: "וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם".[1] גם כאן, קשה יהיה לזהות את שלמי הנזיר כשלמי תודה ולטעון שבשל כך יש להוסיף סל מצות לזבח. נוח יותר להרחיב את דין המצות ולראות בתוספת הלחמים דין כללי שתקף בכל זבח השלמים ולא רק בשלמי תודה.
לשם ראיית התמונה המלאה הרי הזיקות בין שלושת סלי המצות הנזכרים:
המצות והלחם בשלמים
(ויקרא ז')
סל המצות באיל המילואים
(שמות כ"ט)
סל המצות בשלמי נזיר
(במדבר ו')
חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן
וְלֶחֶם מַצּוֹת
וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן
וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן
וְחַלֹּת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן
וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן
וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן
וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן
 
עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ
 
 
 
ההבדל הבולט הוא שמספר המאפים שמצטרפים הולך ופוחת: בזבח שלמים רגיל יש ארבעה; לאיל המילואים הצטרפו רק שלושה, ולאיל הנזיר נוספו רק שתי תוספות. המשנה עמדה על דבר זה: "הַמִּלּוּאִים הָיוּ בָאִים כְּמַצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה: חַלּוֹת וּרְקִיקִים וּרְבוּכָה. הַנְּזִירוּת הָיְתָה בָאָה שְׁתֵּי יָדוֹת בְּמַצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה: חַלּוֹת וּרְקִיקִים, וְאֵין בָּהּ רְבוּכָה" (מנחות פ"ז מ"ב). לענייננו במיוחד יש להדגיש שלחמי החמץ נזכרים רק בלחמי זבח השלמים שבציווי הכללי ונעדרים מהשלמים הייחודיים של המילואים ושל הנזיר. ככל הנראה בשל כך בזבח שלמים רגיל הכתוב אינו מכנה את תוספת הלחמים 'סל מצות', מפני שיש בהם גם לחם חמץ.
חיסרון לחמי החמץ יובן מאליו אם נזכור שבימי המילואים מצות אלו הוקרבו על גבי המזבח. מאחר שחמץ אינו יכול לעלות על גבי המזבח – אי אפשר להביא גם סוג לחם זה באיל המילואים. מתוך כך נמצאנו למדים גם מדוע לחמים אלו חסרים באיל הנזיר. לא נוכל להרחיב בכך כעת, אך תהליך הקרבת הקורבנות שמביא הנזיר בימי מלאת ימי נזירותו משקף את ימי המילואים של הכוהנים ומנתב אותם אל ראש הנזיר. הנזיר מתקדש בקדושת כוהנים לתקופת זמן מוגדרת, אלא שהוא עושה כן רק בתום ימי נזירותו ולא בפתיחתם. לפיכך, קורבנות הנזיר זהים לקורבנות שהיו בימי המילואים וגם אצלו אין חלות חמץ.
מעניין, שאף על פי שאין לחם חמץ בימי המילואים – ובעקבותיהם גם בנזיר – יש ייצוג מרומז ללחמים אלו, במישור הלשוני. הסל בציווי על ימי המילואים מכונה: "לֶחֶם מַצּוֹת" (שמות כ"ט, ב), ובתיאור ימי המילואים המובא בויקרא ח' הוא אף מכונה 'חלת לחם': "וּמִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' לָקַח חַלַּת מַצָּה אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד" (ויקרא ח', כו). צירופים אלו מהדהדים את כינוי חלת החמץ בזבח השלמים הכללי: "חַלֹּת לֶחֶם חמץ" (ויקרא ז', יד). בכך נרמז בימי המילואים גם סוג הלחמים הרביעי החסר, שאומנם לא בא ביום זה כי איננו יכול לעלות על גבי המזבח, אך מוזכר ברמז לשוני.[2]
אם אומנם יש לצרף סל מצות ולחמים בכל זבח שלמים, יש לבאר מדוע צירוף הלחמים מוזכר רק בשלמי תודה ולא בשלמי נדר ונדבה. אולם למעשה מודל כתיבה זה מתקיים בכל הקורבנות ומדובר בסגנון כתיבה מקראי מקובל. בדרך כלל התורה מפרטת את דיני ההקרבה בסוג הראשון המוזכר של הקורבן והיא איננה חוזרת על פרטי ההקרבה כולם גם בסוגים האחרים, אלא מבליטה במיוחד את השינויים או את הדברים הדורשים התמקדות. ראינו כבר תופעה זו בציווי על קורבן העולה בויקרא א'. דינים שונים שיש לעשות בקורבן הוזכרו רק באופציה הראשונה – עולת בקר – ולא הוזכרו שוב בעולת הצאן שבאה אחריה. למרות זאת, מוסכם על הכול, שעל הבעלים לסמוך ידיו על ראש קורבנו גם בעולת הצאן, אף שדין הסמיכה מוזכר רק באופציה הראשונה – עולת הבקר (א', ד). כך גם אף לא אחד מעלה בדעתו שרק את עור עולת הבקר יש להפשיט ואין לעשות זאת לעולת הצאן, אף על פי שהדין מוזכר רק ביחס לעולת הבקר המוזכרת ראשונה בסוגי העולות (א', ו). ברור שם שהתורה מקצרת בדינים שתקפים בכל הווריאציות של הקרבן, ויש מן הדינים שיוזכרו רק באופציה הראשונה הנזכרת בכתוב.
מודל כתיבה זה תקף גם מחוץ לחטיבת הקורבנות. לשם דוגמה מייצגת נפנה לדין טומאת יולדת (ויקרא י"ב, ב-ו):
"אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר
"וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ.
"וּשְׁלשִׁים יוֹם וּשְׁלשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה
"בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ.
"וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד
"וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ
"וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה.
"וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת...".
תחילה מובא דין יולדת זכר שיש בו שני רכיבים: משך הטומאה (ארבעים יום) ודיניה (האיסור לגעת בקודש ולבוא אל המקדש). לאחר מכן מובא דין יולדת נקבה, וכאן התורה מתמקדת רק במשך הטומאה (שמונים יום) ואין כלל אזכור של האיסור לגעת בקודש ולבוא אל המקדש. האומנם יש להסיק מכך שליולדת נקבה מותר לבוא אל המקדש גם בזמן טומאתה מאחר שהאיסור לא נזכר באפשרות זו? ברור שבפיסקה השנייה מתמקד החוק במה שמשתנה, אבל הנחת היסוד היא שיש להעתיק את שאר הדינים מהאפשרות שנזכרה בתחילה לאפשרות שנכרת לאחריה.
נדמה שמודל כתיבה זהה מתרחש גם בזבח שלמים: תוספת הלחמים הוזכרה באופציה הראשונה – בשלמי תודה, והכתוב אינו משלבה שוב באופציה השנייה – בשלמי נדר או נדבה – מפני שהדין תקף כמובן מאליו ולא חל בו כל שינוי.[3]
                                                                              
אם אומנם נוספים הלחמים לכל זבחי השלמים, יש לפתוח מחדש את שאלת משמעות תוספת המצות והלחם: לא צריך לבאר מדוע בשלמי תודה יש להוסיף לחמים אלא מדוע עם כל קרבן זבח שלמים יש להוסיף לחמים (מעבר לנסכים הרגילים)?
בראש ובראשונה יש לחזור על מה שנאמר לעיל – תוספת המצה והלחם לבשר הופכת את הסעודה לסעודה קבועה של ממש, וככל הנראה כוונת התורה שבזבח שלמים תהיה סעודת ברית, על כל מרכיביה, ושתהיה זו סעודה מפוארת, כראוי למי שאוכל על שולחנו של המלך. צריך גם לזכור שהלחם במקרא נקשר עם בריתות שלום,[4] כך שמתאים למצוא אותו בזבח שלמים שמבטא ידידות ורעות בין המקריב לקונו. 
אך בכך לא די. לפי היגיון זה אפשר היה להסתפק במצות שאינן חמץ. יש לזכור שהכתוב הדגיש את העובדה שסוג אחד מהלחמים צריך שיהיה חמץ: "עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ" (ז', יג). אם יש להביא לחמי חמץ בכל שלמים, לא ניתן לנמק זאת בכך שהאומר תודה מביט לאחור על התהליך שהסתיים בכי טוב. דבר זה נכון בשלמי תודה, אך בשלמי נדבה אין כל תהליך שהסתיים. יכול אדם להביא שלמי נדבה דווקא בשל רצונו לכונן מערכת יחסים של שלום וברית מכאן ואילך.
ייתכן שהסמל שנלווה לחמץ כאן הוא כסמל שנלווה לחמץ בשתי הלחם המובאים עם כבשי עצרת – קורבן השלמים הייחודי של שבועות. גם שם מדגישה התורה שיש להביא דווקא לחמי חמץ: "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'" (ויקרא כ"ג, יז). לא נוכל במסגרת זו להאריך בניתוח תפקיד קורבן זה ובתפקיד שתי לחמי התנופה שיש להביא עם הכבשים ביום החמישים לספירת העומר. ברצוני רק להעיר על כך שהבלטת הכתוב את העובדה שמדובר בלחמי חמץ קשורה שם בכך שמדובר בלחם הבא "ממושבותיכם".[5] לחם המזבח, לחם המקדש, הוא מצות. יש איסור גורף על העלאת חמץ על המזבח (וחז"ל למדו שגם לחם הפנים שבתוך אוהל מועד היה מצות ולא חמץ). תהא הסיבה אשר תהא (וכבר דנו בכך בדיוננו באיסור החמץ המובא בפרק ב'), החמץ מופקע מהקודש, הוא שייך לתחום האנושי, לתחום החול, למושבותיכם. ביום החמישים להנפת העומר יש להביא דווקא לחם 'אנושי', מחיטה שצמחה במושבות ישראל ושנאפה כלחם של האדם. ביום זה מתרחש מפגש ייחודי בין לחם הארץ – שמכאן ואילך מותר להביאו אל הקודש – ובין המקדש. לשם ייצוג מלא של מפגש זה על האדם להביא את לחמו שלו. לפיכך עליו להביא ממושבותיו לחם שאותו יניף ויקדש בבית ה', אך הלחם צריך שיהיה חמץ, כדי שיהיה ברור שמדובר בלחמו שלו ולא בלחם ה'.
סמל זה מתממש גם בלחמים הנוספים לזבח שלמים. גם בקורבן זה על האדם להביא את לחמו שלו לצד הקורבן שהוא מגיש לקונו. דבר זה קשור במפגש הייחודי שמתרחש סביב סעודת שלום זו: האדם מביא את הפרספקטיבה שלו למפגש עם אלוהיו, מביא את מזונו שלו לצד הבשר שהולך לאש המזבח. הסעודה היא סעודת שלום, סעודה משותפת, כלומר יש בה לחם מן השמים ולחם מן הארץ.
שילוב שתי פרספקטיבות אלו קשור במהותו גם בסוגיית זמן האכילה. בדבר זה ודאי יש הבחנה בין שלמי תודה לשלמי נדר או נדבה, ועל כן נדחה את הדיון בהבחנה בין שני שלמים אלו לאחר דיוננו בזמן אכילת הקורבן.
 
 

[1]     מילגרום טען שהכתוב צריך להבליט את תוספת הנסכים המתלווים לשלמי נזיר, מפני שבשלמי תודה רגילים – שגם בהם יש להביא סל מצות – אין צורך להוסיף נסכים (מילגרום, בפירושו לבמדבר שבסדרת JPS, עמ' 48). על הבעיות שמלוות את אזכור הנסכים בפסוק – הציווי על נסכים נאמר רק בבמדבר ט"ו ומדוע הם מוסבים על קורבנות בלשון רבים ולא רק ביחס לשלמים – ראו את הדיון של טימותי אשלי בפירושו לבמדבר שבסדרת NICOT, עמ' 146­-148.
[2]     כבר הערתי שייתכן שבכל שלמים יש רק שלושה סוגים, וש"חלות חמץ" מגדיר למעשה את 'חלת השמן', ואם כך, לא חסר מאומה ואין זה אלא קיצור הלשון.
[3]     בזהירות רבה אצביע על אפשרות (מסופקת) שתפיסה כזו מתועדת במגילת 'מקצת מעשה התורה', שנמצאה במערה 4 בקומראן (מגילה זו נחשבת לאחת הקדומות מבין מגילות ים המלח, ונוטים לתארך אותה למאה השנייה לפנה"ס). באחת מההלכות הקטועות שם נאמר (הציטוט לאור השלמות המהדירים): "[ואף על מנחת זבח] השלמים שמניחים אותה מיום ליום, ואף כתוב שהמנחה נאכלת על החלבים והבשר ביום זבחכם, כי לבני הכוהנים ראוי להזהיר בדבר הזה שלא יהיו מסיאים את העם עוון" (מקצת מעשה התורה, B:9-13).
      לפי השלמת המהדירים, הלכה זו עוסקת במנחת הנסכים שמתלווה לזבח שלמים. בעל המגילה מזהיר לא לשמור את מנחה זו ליום המחרת אלא לאוכלה ביום הקורבן עצמו. אולם השלמה זו בעייתית. כפי שהראה איל רגב, לו היה קטע זה מתייחס למנחת הנסכים, היה בעל המגילה מתפלמס עם הלכת חז"ל הבסיסית יותר – שהרי לפי חז"ל מנחת נסכים מוקטרת כליל ואיננה נאכלת כלל. לפי לשון המגילה נראה שהפולמוס מצוי רק בזמן אכילת מנחה זו, ולא בעצם אכילתה. בשל כך, ובשל סיבות נוספות הציע רגב שקטע המגילה עוסק בלחמי תודה, שנאכלים הן לפי חז"ל והן לפי המגילה. בעל המגילה מזהיר את ההמון לבל ישאירו מהלחם ליום המחרת ואף מעודד את הכוהנים להקפיד על כך. זו אזהרה שגם חז"ל יסמכו ידיהם עליה (א' רגב, "המחלוקות על אכילת מנחת זבח השלמים ולחמי התודה על-פי 'מגילת מקצת מעשה התורה',  'מגילת המקדש' והסכוליון ל'מגילת תענית'", תרביץ סה (תשנ"ו), עמ' 375­-388).
      אולם, שֵם הקורבן המתועד (גם הוא בחלקו בלבד) הוא 'שלמים', ועל כן ייתכן שהלכה זו עוסקת בזבח השלמים הכללי, והנה, לפי בעל מגילה זו, באה מנחת לחמים שנאכלת עם זבח זה (ולפי דבריו יש לאכול גם אותו ב'יום זבחכם' בלבד).
[4]     כפי שהראתה ל' מזור, "הלחם במקרא בחיי הפרט והכלל", עת מקרא 3 (תשע"ה).
[5]     הרוצה להרחיב עוד מוזמן לעיין במאמר שהקדשתי לעניין זה ("המוציא לחם מן הארץ – יום החמישים בויקרא כ"ג"), אשר עתיד לראות אור בקרוב בספר שמוציאה מכללת הרצוג לחג השבועות.