61 סיכום (ב)

  • הרב אוריאל עיטם
כאמור בשיעור הקודם, אנו חותמים את הסדרה במבט מסכם על לימודנו השנה, ועל הכיוונים המרכזיים שעלו בו. בשיעור שעבר סקרנו את התפילה אצל האר"י ואצל ההוגים שאחריו – הבעל שם טוב, המגיד ממזריטש, בעל התניא ונפש החיים. נשלים את הסקירה בשיעור זה.
 

התפילה לפי רבי נחמן מברסלב – התפילה כפשוטה

אצל רבי נחמן התפילה היא קודם כל דיבור של אמת בין האדם לקב''ה. דיבור אמתי מהלב, מהמקום שבו האדם נמצא. האמת היא גם הדבר שבכוחו לפתוח שערי תפילה. כשאדם פונה אל ה' ואומר שהוא אינו יכול לדבר, שהוא שקוע בחטאים, שהוא מרגיש רחוק מקרבת ה' עד כדי כך שאפילו את הגעגוע הוא בקושי מרגיש – הדיבורים האלה עצמם פורצים את תקרת הזכוכית שחוסמת בעד התפילות. דיבורים כאלה יכולים להאיר כל חושך.
התפילה היא המענה לכל מצב של חיסרון. כשיש לאדם בעיה כלשהי, הוא אמור להתפלל עליה; אם אינו מצליח להתפלל עליה, הוא צריך להתפלל על קושי זה בעצמו. עליו לבקש שיוכל להתפלל, עליו לשאת תפילה על התפילה. את הביטוי "צהר תעשה לתיבה", שהבעל שם טוב לקח לגבהי מרומים, רבי נחמן מוריד לתפילה הפשוטה, האותנטית והכנה ביותר.
במובן הזה, רבי נחמן חוזר אל המובן הפשוט ביותר של התפילה: לא תהליך של התבוננות שכלית, וגם לא חריגה אל עולמות רוחניים שמעבר למילים כפי שראינו בשיטות הקודמות, אלא דיבור אל הקדוש ברוך הוא. דיבור כמו שיחה בין אדם לחברו, שמתנהלת בכנות ומתוך קשר עמוק.
בזה התפילה עצמה היא גאולה. כשאדם מצליח לנהל שיחה מול הקדוש ברוך הוא – הוא נגאל. המצב שבו אדם אינו מסוגל לפנות אל הקדוש ברוך הוא בדיבור – הוא גלות, הוא המצוקה והחיסרון של האדם, והגאולה היא יציאה ממצב זה אל היכולת להתפלל.
רבי נחמן מדריך לפנות אל הקב''ה על כל בעיה שיש לאדם, אפילו הארצית ביותר. ההדרכה להתפלל על בעיות החיים אינה מפני שבעיות אלו חשובות; להפך, התפילה היא החשובה. הוא מסביר כי יש הבדל בין קבלת שפע מהקדוש ברוך הוא מתוך תפילה, ובין קבלתו ללא תפילה. כשאדם מבקש פרנסה ומקבל – הפרנסה הופכת להיות חלק מהדו-שיח שלו עם הקדוש ברוך הוא. התפילה איננה אמצעי כדי להשיג מטרות אחרות, אלא החסרונות והצרכים שבחיים מובילים אל התפילה. התפילה לזכות לקרבת אלוקים נענית בעצם בתפילה בעצמה, העובדה שהאדם מתפלל על העניין משיגה את מטרת התפילה.
בשל כך, התפילה הפרטית האישית נתפסת כגבוהה מזו הכללית שאינה באה מהמקום האישי. גדול ספרי התפילה, ספר תהלים, מקורו בתפילות האישיות של דוד – ומכאן כוחו. מכאן באה גם הדרכתו המפורסמת של רבי נחמן לקיים מדי יום התבודדות; ההתבודדות מביאה את הממד האישי של התפילה לשיא ביטויו. ההדרכות המפורטות שהוא נותן להתבודדות משכללות את הממד האישי של התפילה. ההתרחשות הרצויה בהתבודדות היא לפרש שיחה לפני הקדוש ברוך הוא, ולעשות זאת דווקא בשפת אם וכדבר איש אל רעהו. התפילה צריכה לכלול דברי חן וריצוי ופיוס, תוך שימוש ב'טענות ואמתלאות'. אם כן, בתפילה אמתית צריך האדם לפנות אל ה' בצורה הישירה הכנה והפשוטה ביותר, ממש כפי שמדברים אל בן אדם.
בשולי הדברים נוסיף: תורת התפילה של רבי נחמן מביאה לידי ביטוי שתי תחושות חזקות שונות בו זמנית: קירבה בלתי אמצעית, ולצידה ריחוק והסתר גדולים. הן מבטאות גם את תורתו של רבי נחמן על הגילוי וההסתר, ששיאה בדבריו על ההסתר שבשל החלל הפנוי, וגם את חוויתו האישית של רבי נחמן שהיו בה רגעי הארה גדולים ורגעי הסתר. הריחוק גם הוא חלק בלתי נפרד מהווית העולם, ובו עצמו יש נוכחות בתוך ההסתרה.
 

התפילה בהגותו של הראי"ה – תפילה רציונלית, תפילה מיסטית ותפילת הנשמה

הראי"ה עוסק בתפילה מצדדיה הרבים והשונים. בכך באה לידי ביטוי מגמתו העקרונית, לעורר את בית המדרש לכנס גם בסוגיות הרוחניות את הצדדים השונים שעלו בבירוריהם של חכמי ישראל לאורך הדורות.
בפסקה מרכזית שראינו, הרב חוזר אל השאלה שהעסיקה חלק מהראשונים, כיצד פועלת התפילה, והאם אלוקים משתנה ח"ו בעקבות התפילה. הרב מסכם את שתי הגישות המרכזיות ביחס לפעולתה של התפילה: זו המיסטית מיסודם של המקובלים, וזו הרציונלית שנוסחה לראשונה בבהירות בספר העיקרים. השיטה המיסטית בנויה על השפעתו הישירה של האדם על העולם בהיותו קשור אל כל חלקיו; לעומתה, השיטה הרציונלית בנויה על כך שהתפילה משפיעה על האדם מבחינה מוסרית. עלייתו המוסרית על ידי התפילה הופכת אותו לראוי לכך שתפילתו תתקבל, או לקרוב יותר אל ההארה האלוקית וממילא למקבל שפע גדול יותר.
הרב לא רק סיכם את שתי הגישות העיקריות אלא גם פיתח אותן. את המהלך הרציונלי הרב מפתח בספר עין איה. לפי הסברו מערכת התפילה כולה, שתוארה בידי בעל העיקרים, נועדה מלכתחילה להביא למצב שכל צורך אנושי של האדם יביא אותו לשפר את מדרגתו הרוחנית-מוסרית על מנת להתקרב אל הקב''ה. הצרכים והתפילה עליהם הם בגדר אמצעי לבניית מדרגת קרבת האלוקים של האדם. כיוון זה מתקשר גם לדברים שראינו בספר מוסר אביך, על תפקיד התפילה בעיצוב האישיות הרוחנית של המתפלל.
את המהלך המיסטי מפתח הרב באורות הקודש ג, וקושר אותו באופן מיוחד לכח הרצון של האדם. הרב מסביר שהרצון האנושי הוא ניצוץ מהרצון האלוקי, וככל שהרצון מחובר יותר אל מקורו – כוחו האלוקי להשפיע על העולם רב יותר. התפילה היא הערוץ המרכזי לקישורו של הרצון האנושי אל מקורו האלוקי ומתוך כך להשפעה על המציאות.
לפי כיוון שלישי שהוסיף הרב לכיוון הרציונלי והמיסטי, התפילה כלל איננה צריכה לתת דין וחשבון שכלי על אופן פעולתה, והלב המאמין מוצא בה בעצמה את המענה.
בדברי הרב פגשנו גם ממד נוסף של התפילה - התפילה כביטוי טבעי של הנשמה. מלבד פסקאות שבהם הרב כתב על כך, הרי שפירושו לסידור עולת ראיה הפגיש אותנו באופן ייחודי עם תפילתו שלו, החווה את מילות התפילה כביטוי הנאמן של נשמתו. פגשנו אצל הרב גם התייחסות למדרגות יוצאות דופן שאינן מלמדות על הכלל. מחד הרב עוסק בצדיקים שאינם צריכים להתפלל בקביעות, ומאידך מדבר על צדיקים שמתפללים כל היום.
 

התפילה בכתבי הגרי"ד סולובייצ'יק – הגות הלכתית והגות קיומית

בשני אופנים ייחודיים העשיר הרב סולובייצ'יק את עיוננו בסוגית התפילה. אופנים אלה משקפים שני ממדים המאפיינים את הגותו בכלל. ממד אחד הוא הממד ההלכתי: הרב סולובייצ'יק חוצב תובנות רעיוניות ומעמיקות מהמושגים ומהגדרים ההלכתיים של התפילה. הממד השני הוא הממד הפילוסופי-קיומי. ממד זה, שנשאב מן הפילוסופיה הכללית, תופס מקום משמעותי בהגותו של הרב סולובייצ'יק (אל ממד זה מתחברים המבט הדיאלקטי של הרב, שמחדד את הסתירות והניגודים שאינם מתיישבים – לפחות לא בקלות, וצורת התיאור הטיפולוגית – שמציגה את הרעיונות דרך דמויות של טיפוסים אידיאליים).
הממד ההלכתי משקף תנועה פנימה – חזרה אל המקורות היהודיים המובהקים ביותר של תופעת התפילה הממשית. הפנייה אל הפילוסופיה הכללית היא כמובן תנועה כלפי חוץ, שמרחיבה את השאיבה הרעיונית אל מקורות לא יהודיים. אצל הרב סולובייצ'יק דרות שתי תנועות מנוגדות אלו בכפיפה אחת.
בממד ההלכתי עסקנו בשני רעיונות מרכזיים: בראשון, הרב סולובייצי'ק מציע את ההבחנה בין פעולת התפילה ובין קיום התפילה (יסוד זה מלווה את הגותו בעוד מצוות בעלות ממד רעיוני מובהק). לדבריו, אף שחיובה הבסיסי של התפילה מוגדר כאמירה של מילים בנוסח מסוים ובזמנים מסוימים, הרי שמהותה של התפילה היא תודעת העמידה לפני ה'. ללא תודעה כזאת אין באמירת מילות התפילה קיום של תפילה.
מושג הלכתי נוסף, שתופס גם הוא מקום בבירור הרעיוני של הרב, הוא מושג ה'מתיר'. בכדי להסביר זאת, נקדים תחילה שהרב רואה דווקא בברכות הבקשה, את הממד המרכזי של התפילה (אף שהבקשה עוסקת בצרכיו של האדם, לעומת השבח וההודאה שעוסקים במעלתו של הקב''ה). דבר זה קשור לתודעת המוגבלות המהותית של האדם ביחס לקב''ה, שהרב מחדד. על רקע זה הרב מציג את התפילה כמצויה במתח כמעט בלתי אפשרי, בין התודעה שאין לאדם כלל זכות דיבור לפני הקב''ה, ובין התודעה המנוגדת שלא ייתכן שלא תהיה לאדם אפשרות לפנות ולהתפלל אל ה'. את המתח הזה הוא פותר על ידי המושג ההלכתי של ה'מתיר', פעולה הלכתית שרק היא מתירה את האיסור ומאפשרת את התפילה. דברי חז"ל 'לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל' הם דוגמה לכך, והם יובנו באופן זה – שסידור שבחו של הקב''ה הוא המתיר לאדם לאחר מכן להתפלל ולבקש.
בממד הקיומי עסקנו בחיבור איש האמונה, שמבטא את הקושי של איש האמונה בעולם המודרני. עולם זה מדגיש את כוחו ואת הדרו של האדם, את יכולותיו, פיתוחיו הטכנולוגיים ושליטתו בעולם. זהות כזו הופכת את התפילה למיותרת כמעט. איש האמונה אינו מרוכז בגדולתו ויכולותיו אלא בתהיותיו אל מול היקום. הוא אינו מחפש את השותפות הפונקציונלית, שבאה למעשה להעצים את כוחו וכיבושיו, אלא את הברית שתפיג את הבדידות ותחולל דו־שיח. דו־השיח של איש האמונה עם הקב"ה מתחיל בתופעת הנבואה; התפילה משמשת המשך לנבואה המסתלקת, וכך היא ממשיכה את דו־השיח שבין האדם לקב''ה. דו­־שיח זה מאפשר גם את דו־השיח האמיתי עלי אדמות, זה שבין האדם לאישה (כפי שמתברר בפרשת גן עדן) וזה שבין אדם לאדם בכלל.
 

התפילה בהגותו של מניטו – התפילה ה'ציונית'

בפתח דבריו על התפילה, מניטו מביא את הגדרתו של המבי"ט למהות התפילה: "בקשת האדם מהא-ל דבר צורך שאינו ברשותו".
הגדרה זו משתלבת היטב בתפיסתו היסודית של מניטו, שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם חסר במכוון, על מנת שהאדם ישלים את הבריאה, עד שתהיה תואמת את מחשבת הבריאה. ברמת העיקרון, כל מה שנדרש לאדם לשם השלמת המציאות כבר מצוי בעולם, הן המשאבים הפיזיים והן הכוחות הנפשיים, ולכן האדם אמור לחפש בתוך המציאות את מה שנחוץ לו להשלמת ייעודו.
לפי תפיסה זו דבר שבאמת נצרך לאדם למימוש ייעודו יהיה, על פי רוב, מצוי ברשותו או לפחות בהישג ידו. אחריותו היסודית של האדם היא לעשות את ההשתדלות המירבית, על מנת שיוכל להשיג בכוחות עצמו את הדרוש לו. תפיסה זו משתלבת היטב בהזדהותו של מניטו עם התנועה הציונית, אשר חתרה לגאול את עם ישראל מתוך השתדלות ארצית, ולא להסתפק בתפילה לגאולה. התפילה, וליתר דיוק תפילת הרשות, מיועדת למצבים שבהם האדם רואה בכל זאת צורך בעזרה מיוחדת, מעבר למה שמצוי במציאות, על מנת שיוכל למלא את ייעודו.
ישראל קיבלו משימה ייחודית – להוביל את העולם לכיוון המיועד שלו, למימוש מחשבת הבריאה. על כן יש להם זכות להתפלל ולבקש עזרה החורגת מהמציאות הרגילה, כדי למלא את הייעוד. זו התפילה "כנגד אבות" – האבות החלו במשימה זו, ובניהם יכולים להתפלל לתוספת ברכה, כדי להשלים את המשימה. זו תפילת הרשות השייכת יותר לעולמו של היחיד, שיכול להתפלל אותה בכל זמן ובכל נוסח.
תפילת הרשות קדמה בזמן לתפילת החובה שבאה כנגד הקרבנות. האבות התפללו תפילת רשות, בתור יחידים, וגם בבית המקדש היחידים היו מתפללים בכוחות עצמם. לצד זה עבודת החובה של בית המקדש הייתה נעשית דרך הקרבנות. מלכתחילה היו שני ערוצים שונים של עבודה – תפילת הרשות וקרבנות החובה. לאחר חורבן המקדש, נוספה תפילת החובה שכמו הקרבנות נוגעת יותר לציבור, ויש לה נוסח וזמנים קבועים.
החלפת הקרבנות בתפילה אינה מקרית. עבודת הכפרה של הקרבנות שייכת גם לתפילה באופן מהותי. כשאדם צדיק מבקש תוספת ברכה כדי להשלים את ייעודו, הוא מקבל; אבל מי שאינו עסוק במילוי תפקידו, אין צידוק שתפילתו תתקבל. לכן, בזמן שבית המקדש היה קיים, עבודת הכפרה של הקרבנות הייתה נחוצה בשביל תפילת הרשות: כדי להיות צדיק, האדם נדרש תחילה לכפר על העוונות שבידו, ואת הכפרה הוא השיג באמצעות הקרבנות. עבודת החובה היא תנאי לעבודת הרשות. משחרב בית המקדש, ותפילת הרשות התאחדה עם עבודת החובה, נכנס לתפילה גם ממד הכפרה (שמתבטא למשל בבקשת "ה'' שפתי תפתח הפותחת את התפילה, ובבקשת התשובה שמופיעה בתחילת הבקשות המפורטות למשאבים).
כך מבטאות תפילת הרשות ותפילת החובה את תפקיד התפילה הפונה אל הקב"ה, בעולם שבו עיקר האחריות והשליחות מוטל על האדם עצמו.