62 סיכום (ג)

  • הרב אוריאל עיטם

62 סיכום (ג)

בתחילת עיוננו בשנה זו, ראינו את היסודות שהציב האר"י במוקד גישתו לתפילה – העלאת העולמות ובירור הניצוצות. נסכם עתה כיצד נתפסו יסודות אלו, בדרכים שונות ומגוונות, בקרב ההוגים שראינו מהאר"י ואילך עד הרב קוק.
 

יסודות התפילה של האר"י

המקובלים לוקחים את התפילה מהזירה האנושית - התמודדות קונקרטית מול הבעיות האישיות והלאומיות –  ומעבירים אותה אל הזירה האלוקית. המקובל מתפלל כאן על הארץ, ופועל בעולמות עליונים. במסגרת זו מצאנו בדברי האר"י על התפילה שני תהליכים שעומדים במרכז עבודת התפילה: עליית העולמות ובירור הניצוצות.
נפתח בראשון שבהם – עליית העולמות. לפי הקבלה, בנוי המרחב של ההופעה האלוקית מארבעה עולמות (שמסודרים כנגד ארבע אותיות שם הוי"ה): אצילות, בריאה, יצירה ועשייה (אבי''ע). מהלך התפילה, על פי האר"י, בנוי על תהליך של עליית העולמות מלמטה למעלה עד תפילת עמידה, וירידתם חזרה למקומם מלאחר עמידה ועד סוף התפילה.
מתחילת התפילה עד ברוך שאמר עולה עולם העשייה, מברוך שאמר ועד ברכות קריאת שמע עולה עולם היצירה, מברכת יוצר ועד תפילת עמידה עולה עולם הבריאה ותפילת עמידה היא בעולם האצילות. משם ואילך שבים העולמות למקומם בשלושה שלבים עד סוף התפילה. האר"י עוסק כאן במרחב אלקי שבו עסקו גם המקובלים שלפניו, ומחדש בו את פרטי התהליך שתיארנו.
התהליך השני – בירורי הניצוצות – נובע מחידוש גדול ויסודי של האר"י, שחורג ממרחב עולמות אבי"ע שתואר לעיל. על בסיס הפסוק בפרשת הבריאה 'והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים', מלמד האר"י כי בבריאת העולם נשברו הכלים שנועדו להכיל את ההארה האלוקית, ושבריהם נפלו אל עולם הטומאה כשבהם ניצוצות של קדושה. אחת העבודות המרכזיות של האדם היא להעלות את הניצוצות מעולם הטומאה ולתקן את הכלים שנשברו. התפילה היא אחת הזירות המרכזיות שבהן נעשית עבודה זו של האדם.
האר"י לוקח את התפילה לעבר מרחבי המציאות לכל היקפה וגובהה, ואפילו לתהומותיה. הוא מעביר את התפילה לפרספקטיבה הרחבה ביותר שיכולה להיות על המציאות – בירור הניצוצות כדי לתקן את הכלים שנשברו בשעת הבריאה וכך לתקן את העולם, והעלאת העולמות עד עולם האצילות.
שני התהליכים הללו, ועיסוק בבירור המשמעות שלהם, תפסו מקום מרכזי בהגות התפילה של הזרמים המרכזיים שבאו אחר האר"י. במהלך לימודנו עסקנו בהם, ועתה נסכם את העולה ממה שראינו.
 

הבעש"ט והמגיד ממזריטש: מעולמות עליונים לעולמות פנימיים, ומבירורי ניצוצות להעלאת מחשבות זרות

עליית העולמות:

"בתפילה צריך לשום כל כוחו בהדיבורים, וילך כך מאות לאות עד שישכח מגופניות... וזהו עולם היצירה, ואחר כך יבוא לאותיות המחשבה ולא ישמע מה שהוא מדבר וזהו בא לעולם הבריאה, ואחר כך הוא בא למדת 'אין' שנתבטל אצלו כל כוחותיו הגשמיים, וזהו עולם האצילות..." (עמוד התפילה טז). התהליך שאצל האר"י היה ממוקד בעולמות האלקיים, הופך לתהליך עמוק שמתרחש בעולמו הפנימי של האדם. האדם עצמו עובר מעולם גשמי (עולם העשייה, שמציין גם את מובנם האנושי של המילים ומשפטי התפילה) לעולם רוחני יותר, שאבני הבניין שלו הן האותיות הבודדות שפורקו מהמשפטים והמילים (נוכל לדמות אותן לחלקיקים נושאי האנרגיה האטומית שבמציאות הפיזית). פירוק זה מאפשר יצירה חדשה ומציין את עולם היצירה. משם הוא עובר לעולם מופשט שמשוחרר מהחושים עצמם, ואינו שומע מה הוא אומר (עולם הבריאה – עולם המחשבה המופשטת לחלוטין), עד שלבסוף הוא נמצא "אצל" האלוקות – כלומר מתבטל לגמרי כלפיה (עולם האצילות).
בעליית העולמות האדם עובר תהליך נפשי עמוק מאוד, ומתחולל בו שינוי תודעתי, שעובר דרך שחרור ממושגי העולם הגשמי אל מרחבים רוחניים מופשטים ופחות מוגבלים. שיאו של התהליך בביטול גמור אל האלוקות, שהיא הנוכחות האמיתית שממלאת את המציאות.
 

בירורי הניצוצות והעלאת המחשבות הזרות:

את סוגיית בירור הניצוצות מקשר הבעש"ט למחשבות הזרות שבאות לאדם בעת התפילה. בעיה זו העסיקה את חכמי ישראל גם בדורות שלפני הבעש"ט, אלא שהבעל שם טוב חולל בה תפנית דרמטית: הוא חידש שהמחשבות הזרות שבאות לאדם בשעת התפילה – הן הניצוצות ושברי הכלים שאותם יש לברור ולהעלות, והם באים לאדם על מנת שיתקן אותם. כל מה שיש במציאות, שורשו בשבע המידות האלקיות – החסד, הגבורה, התפארת וכן הלאה; העלאת המחשבות הזרות (דוגמת מחשבות בעבודה זרה, בנשים, בגאווה וכדומה) נעשית על ידי מציאת השורש האלקי שלהן והידבקות בו, 'יכוין להעלותם ולדבקן בשורשן' (לדוגמה: מחשבת גאווה, שורשה בגאווה האלוקית שבספירת התפארת. לכן אדם שבאה לו מחשבת גאווה צריך לצאת מעצמו, לראות שהגאווה היא בעצם מידה עליונה של הקב''ה, להתבטל אליה ולהידבק בה. כך על ידי שהתעוררה בו מחשבה נמוכה של גאווה, הוא יכול מתוך תהליך פנימי לצאת מעצמו ולפגוש את הקב''ה, שעליו נאמר 'ה' מלך גאות לבש').
חידושו של הבעש"ט הכניס מרכיב נוסף לסוגיית התפילה מכאן ואילך: העלאת המחשבות הזרות. אצל חלק מההוגים הבאים (כגון בעל התניא) נידונו בירורי הניצוצות והעלאת המחשבות הזרות בנפרד.
 

האדמו"ר הזקן – חסידות חב"ד: מעולמות עליונים לעבודת התבוננות, ומהעלאת מחשבות זרות לדחייתן

עליית העולמות:

בדומה לאר"י, בעל התניא מסביר את מהלך התפילה על פי עליית העולמות. בדומה לבעש"ט, הוא מסב את העולמות אל עולמו של האדם; את ארבעת העולמות הוא מפענח כשיקוף של ארבעת כוחות הנפש היסודיים באדם. עולם העשייה, שמקביל לברכות השחר שמברכים על מעשי האדם בבוקר, מקביל לכח העשייה של האדם; בפסוקי דזמרא עוברים לעולם היצירה, שבעולם הפנימי של האדם מקביל לכוח הרגשי שלו, המתבטא בשירה ובזמרה; בקריאת שמע וברכותיה מגיעים לעולם הבריאה, שמקביל לפי בעל התניא לשכל ולהתבוננות; תפילת העמידה מתרחשת בעולם האצילות, שמקביל לביטול.
עם כל ההקבלה לדברי הבעש''ט, אצל בעל התניא מקבלת עליית העולמות צורה בעלת פוטנציאל להיות שווה לכל נפש. המעשה, הרגש והשכל הם כוחות שמצויים ופעילים אצל כל אדם. זאת לעומת הבעל שם טוב, שתיאר כאמור את העלייה בארבעת העולמות כהעפלה לתודעות עליונות, למעלה מכל המוכר לנו, ושיחרר את המילים והמשפטים ממובנם הרגיל אל מרחבים תודעתיים אינסופיים.
מדברי בעל התניא עולה שארבעה עולמות אלו שבתפילה מקבילים גם לארבע מדרגות של עבודת ה' בכלל. יש מי שעובד את ה' רק במעשים (ועל כך יש לבעל התניא ביקורת); יש מי שעובד את העבודה הטבעית-המידותית – עבודת האהבה והיראה, שעומדת במוקד עבודת הבינוניים שהם רוב ישראל; יש מי שעובד בהתבוננות שכלית – אלה הצדיקים; אלה  שעובדים במדרגת הביטול הם הצדיקים העליונים, כמו האבות שהם הם המרכבה.
 

העלאת המחשבות הזרות:

היסוד הראשי של ספר התניא הוא החילוק בין הצדיק, שנפשו מתוקנת ויצרו חלל בקרבו, ובין הבינוני שמצוי במאבק קבוע בין הנפש האלוקית לבהמית. יש לזה השלכה מרחיקת לכת על סוגיית המחשבות הזרות. בעל התניא שולל את העיסוק בהעלאת המחשבות הזרות מהבינוני (פרק כח). הוא טוען כי הדרכה זו מיועדת לצדיק בלבד, אליו מגיעות מחשבות זרות שאינן שלו על מנת שהוא יעלה אותן. לעומת זאת אצל הבינוני, שתמיד נתון במאבק פנימי מול הנפש הבהמית, המחשבות הזרות באות מתוך עצמו, ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. דברי התניא הם השלכה של תפיסת הנפש שלו: אם הנפש כולה אלוקית – לכל מחשבה שעולה בה יש מקור למעלה, אולם אם האדם מורכב בשני נפשות – המחשבות הזרות הן חלק מהקרב ביניהן. לאור זאת, ההדרכה של בעל התניא לבינוני היא לדחות את המחשבות הזרות ולהתעלם מהן.

 

בירור הניצוצות:

אף שהעלאת המחשבות הזרות איננה עבודה המיועדת לבינוני, עבודת בירור ניצוצות קיימת גם אצלו, באופנים אחרים: "לכן היא עיקר העבודה בעקבות משיחא לברר ניצוצות כו' שהוא בחי' אתהפכא או אתכפי' של נפש החיונית לנפש האלוקית" (קונטרס אחרון, עמ' 324). למלא באהבת ה' את הנפש החיונית הבהמית שנטייתה הטבעית פונה אל היצר – זו עבודת הבירורים. העלאת הפוטנציאל שבנפש, הניצוץ הפנימי, היא בירור הניצוצות. מתברר כאן שהעבודה הראשית שבעל התניא מתווה לאורך כל הספר, עבודת ה"אתכפיא" (או ה"אתהפכא" אצל הצדיקים) של הנפש הבהמית כלפי הנפש האלוקית, היא בעצם עבודת העלאת הניצוצות שעליה דיבר האר"י.
מהיכן צריך להוציא את הניצוצות? לא מעולם האיסור אלא מעולם הרשות – כלומר מעולם החול כשאין בו קדושה. כשאדם אוכל ואחר כך מתפלל מכוח האכילה, המאכל הגשמי מוביל לאהבת ה'. גם הלבוש שאדם לובש בעת התפילה, חומרי הבניין שמהם מורכב בית הכנסת וכל עולם החומר שהאדם משתמש בו בתפילה,  הופכים להיות חלק מאהבת ה'. כך הניצוצות מתבררים, כשעולם הטבע והחול משרת את הקדושה.
 
 

תנועת ההתנגדות – רבי חיים מוולוז'ין: עליית העולמות כתנועה של תשובה, והתעלמות מסוגיית בירורי הניצוצות

עליית העולמות:

ראינו שתנועת החסידות ביארה את התהליך חובק העולם של עליית העולמות, מצד התרחשותו בעולם הנפש של היחיד. נפש החיים - ספר היסוד של המתנגדים - מבאר את התהליך כנוגע לזירה הכללית של עם ישראל. הוא מסביר את תהליך עליית העולמות על רקע דברי חז"ל שהתפילות הן כנגד קרבנות התמיד שבמקדש. עובדה זו כבר מעבירה אותנו מעולמו של היחיד אל העולם הציבורי – המקדש, וקרבנות הציבור שבו. נפש החיים מסביר שהמקדש היה בנוי כנגד מכלול העולמות העליונים, ועבודת הקרבנות שבו הייתה מקשרת את העולמות זה בזה; על כן גם עבודת התפילה שכנגד עבודת הקרבנות מחוללת את אותו תהליך. ביטוי נוסף לכך שנפש החיים מפענח את התהליך כתהליך ציבורי, שמבטא את התהליכים העוברים מכוח כלל ישראל, מצוי בעובדה שנפש החיים מקביל את הגבוה שבעולמות - עולם האצילות – ל"שורש הנשמה ושורש הכנסיה של כלל נשמות ישראל יחד".

 

בירורי הניצוצות:

אף שספר נפש החיים מלא וגדוש בהפניות לדברי האר"י, ואף שהוא עוסק באריכות בסוגית התפילה, הוא אינו מזכיר אפילו פעם אחת את דבריו על ניצוצות הקדושה שנפלו בשבירה ואת עבודת בירורי הניצוצות. ממילא הוא אינו עוסק כלל בממד זה של עבודת התפילה שבדברי האר"י, ואינו שופך עליו אור.
מאגרת של בעל התניא עולה כי שתיקה זו היא ככל הנראה שתיקה רועמת. היא ממשיכה את הסתייגותו של הגר"א מהעיסוק בתחום הרשות (קליפת נגה) כתחום שיש בו פוטנציאל של קדושה, יסוד שתופס מקום מרכזי בספר התניא. בעל התניא מציג את הגר"א כחלוק על יסוד זה של האר"י שאינו מופיע בזוהר, ומתנגד לו. הגר"א ונפש החיים רואים במצוות, ובמיוחד בתורה, את זירת עבודת ה' היחידה שיש בה שייכות לעולם הקדושה (דבר שמתבטא במבנה הספר נפש החיים, שחותר אל השער האחרון שלו – השער ששם במרכז עבודת ה' של האדם את לימוד התורה).

המחשבות הזרות:

כיצד מציע נפש החיים להתמודד עם בעיית המחשבות הזרות? לאור ההתעלמות מדברי האר"י על בירורי הניצוצות, הוא ודאי אינו מקבל את הצעת הבעל שם טוב להעלות את המחשבות הזרות, ודוגל באופן עקרוני בדרך שקדמה לחסידות – לדחות את המחשבות הללו. ר' חיים מוסיף ממד משלו לעבודת הדחייה הזו (ג, יג): "ליזהר מלחשוב בשעת תפילה בשום מחשבה אפילו של תורה ומצות, כי אם בתיבות התפילה עצמם... שבעת שהאדם מוציא מפיו כל תיבה מהתפלה, יצייר לו אז במחשבתו אותו התיבה באותיותיה כצורתה..." ר' חיים מציע הצעה מרחיקת לכת - להתרכז במילים ובאותיות במקום בכוונות המפורטות שלימד האר"י. הוא טוען שבדרך זו אדם משתלב בתוך הכוונות העמוקות ביותר שטמנו אנשי כנסת הגדולה בתפילה, וכך הן פועלות את פעולתן בעולמות האלקיים. בנוסף, הוא רואה בצורת התפילה הזו סגולה בדוקה להצלה ממחשבות זרות.
 

רבי נחמן מברסלב: דרכים רבות למלחמה במחשבות הזרות

לא מצאנו בדברי רבי נחמן דיון מפורט בעליית העולמות בתפילה. גם בעבודת העלאת הניצוצות בתפילה לא עסקנו. הסוגיה המרכזית שבה מצאנו דיון רחב היא כיצד להתמודד עם המחשבות הזרות. את הדרך שהתווה הבעל שם טוב, להעלות את המחשבות הזרות, רואה ר' נחמן בדומה לבעל התניא כדרך לצדיקים ולא כדרך שפתוחה לפני הציבור הרחב. במקום זאת מדריך ר' נחמן להתמודד כנגד המחשבות בדרכים רבות ומגוונות.
ר' נחמן מציע להתעלם מהמחשבות הזרות, וכדרכו הוא עושה זאת תוך שימוש מגוון בכח הדמיון. בשפתו הדימויית העשירה הוא מתאר זאת כמעבר של לוחם שנחוש להגיע למטרתו: הוא מצוי בין המוני אויבים, ומפיל אותם תוך כדי תנועה קדימה. כך הוא מדריך את האדם להשתחרר מהנטייה להקשיב לקולות הפנימיים של המחשבות הזרות שמתרוצצים בתוכו, ולמקד את עצמו בקול העיקרי שבו הוא חפץ – התפילה. בנוסף, בהדרכה בעלת אופי דומה בייחודו, הוא מלמד כי מחיאת כפיים בכוחה לפזר את המחשבות הזרות. רבי נחמן מציג גם קשר בין קלקול המשפט למחשבות הזרות; כוונתו לתפקיד שנוטלים השקר וחוסר הישרות הפנימית והחיצונית במחשבות הזרות, ובכוחה של האמיתיות והכנות הפנימית לשחרר מהם. סוג מיוחד של מחשבות זרות, שבו עוסק ר' נחמן, הוא מחשבות כפירה וספקנות שעולות לאדם בעת התפילה. כאן מציע ר' נחמן עצה בדרכו הייחודית העוקפת – "אזי צריך לצעוק לאביו שבשמיים בקול חזק מעמקי הלב", וכך לדלג ממחשבות הספק על הקב''ה אל הקשר עצמו שביניהם.
ר' נחמן גם מעודד את האדם מצדדים שונים שלא תיפול רוחו מהופעת המחשבות הזרות. הוא קובע כי הן מגינות מהקטרוג שיכול להיות על התפילה, ומרגיע את האדם שהקב''ה יודע שהפנימיות שלו פונה לה', גם כשמציפות אותו מחשבות זרות. עצה זו מחברת את האדם אל זהותו הפנימית, נותנת לו אמון בעצמו ועוזרת לו לשחרר את עצמו מהזדהות עם המחשבות הזרות שצפות בו.
 
 

הראי"ה קוק: הניצוצות שבתנועות החיים והתרבות, והקושיות האמוניות שמאחורי המחשבות הזרות

במהלך לימודנו את משנת התפילה של הרב, לא עסקנו בסוגיות עליית העולמות, בירורי הניצוצות והעלאת המחשבות הזרות, והשארנו את הסוגיות הללו לשלב הסיכום שאנו מצויים בו כעת. לכן נרחיב בזה מעט יותר.

 

עליית העולמות:

בדברי הראי"ה לא מצאנו ביאור שלם במקום אחד לתהליך עליית העולמות, אלא רק ביאורים חלקיים בפרקים מפוזרים (שמונה קבצים א, תשנג (עשייה); א, תשפב (יצירה ובריאה); א, תרפ (קדיש שבין יצירה לבריאה)). מכולם יחד נראה שהרב קושר את שלושת עולמות בי"ע לגוף, לדמיון ולמחשבה הרוחנית. עולם האצילות שייך לפי זה לעולם האלקי שלמעלה מהגדרת המחשבה.
ייתכן שהרב רומז במקור נוסף לארבעת העולמות:
לפעמים מתחילים מהציור הדמיוני (פסוקי דזמרא - 'עולם היצירה האמנותית השירית, ההרגשית, של הדמיון העשיר'), והדברים הולכים עד השכל היותר טהור (קריאת שמע - 'עולם המחשבה והרוחניות העליונה'), ועוד הגבה למעלה יותר מהשכל ושרשיו (תפילת עמידה 'שהוא מתנשא ומתרומם, מתקדש ומתעלה, מכל גבול'), והאושר האלהי מתמלא בכל החיים של כל שרשי הנשמה, באדם ובעולם.
                                               (קובץ א, שעה).
באשר לשלושת עולמות בי"ע, הרב הולך בפרקים הללו בדרך דומה לבעל התניא, שביאר אותם כמתייחסים לכוחות הנפש של האדם: המעשה, כוח הרגש וכוח ההתבוננות. אלא שהרב מעמיד במוקד עולם היצירה את כוח הדמיון, שהוא השרש של היצירה, וככל הנראה רואה את הרגש רק כנלווה אליו. הבדל נוסף בא לידי ביטוי בעולם האצילות: במקום הביטול הנפשי החסידי, מסמן הרב את המרחבים הרעיוניים האינסופיים שמעל למרחב השכלי-רוחני, כמבטאים את עולם האצילות.
 

בירורי הניצוצות:

הרב עוסק בסוגיית העלאת הניצוצות במקומות רבים בכתביו, אך בדרך כלל לא בהקשר של עבודת התפילה. בפרק שלפנינו הנושא נידון בהקשר לעבודת התפילה:
כל רעיון, כל עובדא, כל נטיה שמתעוררת באדם, כשהוא בונה אותה לטובה, הוא מתקן חלק מאוצר החיים הפרטיים והכלליים. הסכום של הפרטים הוא גדול מאד. כזרם מים הם שוטפים. ומכל מקום כל מה שנתקן והוברר, עומד וקיים הוא, יתגלה בעתו במילואו, ופועל גם כן לפני זמנו באורח סגולי והארה, לפי הערך ורוב המעשה וההכשר. לפני כל תפילה יש לצייר שסכום רגשות שהם ראויים להזדכך על ידי התפילה, מחיבור הרעיון והדבור, ויתר הענינים הפועלים בעומק הנפש, הם חלק משדי העבודה שלפניו, שבגורלו לשפרה ולשכללה. על כן בשמחת לבב יקבלה.
                                 (פנקס ראשון ליפו, סעיף ז).
הרב רואה את עבודת בירור ותיקון הניצוצות בתפילה, לא כפעולה 'טכנית' רוחנית, שבה האדם עושה כאן בעולם מעשה שמלווה בכוונה, ומעשה זה משפיע בעולמות עליונים אחרים לגמרי. לפי הרב העבודה נוגעת באופן ישיר לעולמו הנפשי של האדם, ולהתרחשויות שעוברות עליו בחייו.
אם נפרט יותר, הרב רואה את הרעיונות שבהם דעתו של האדם עוסקת, העובדות שבתוכן מתרחשים חייו והנטיות המתעוררות בו מכל סוג שהוא (מחשבות, תחושות, רגשות, מידות, התמודדויות, שאיפות וכדומה), כחומרי הגלם שאותם צריך לעבד כדי לתקן את העולם, וכניצוצות שאותם צריך לתקן. התפילה היא זירה מרכזית שבה מתרחשת מלאכת עיבוד ותיקון זו. האדם מגיע אל התפילה עם כל מה שעבר עליו בעולמו הפנימי ובחיים הממשיים, ובעמידה לפני ה' שבתפילה הם עוברים העלאה וזיכוך ונתקנים.
כך חוזרת עבודת העלאת הניצוצות שבתפילה להיות קשורה אל החיים הממשיים של האדם והחברה. כל מה שעובר על האדם בחייו הפנימיים והחיצוניים מפגיש אותו עם ניצוצות חיים פוטנציאלים, שהעיבוד שלהם בתפילה יכול לזככם ולתקנם. כל סיטואציה כזו היא ייחודית ובלתי חוזרת, ובתפילה כזו היא כביכול נתקנת לתמיד.
 

המחשבות הזרות שבתפילה:

הרב מוסיף נדבך חדש וייחודי לסוגיית המחשבות הזרות, שאופייני להגותו הכללית. לדברי הרב, לא רק מחשבות זרות שעולות על דעתו של אדם יחידי דורשות עבודה של העלאה; גם עם 'המחשבות הנהוגות בדור' יש להתמודד בתהליך כזה. בכל תקופה יש תפיסות עולם רעיוניות, זרמים הגותיים, אידיאולוגיות ותנועות רוח וחברה, שפועלים במרחב התרבותי האנושי, ומתעמתים עם תורת ה' וההולכים בדרכיה. דרכו של העולם היהודי היא להתעלם, לדחות או להילחם מלחמה גמורה בדעות אלו. במקום זה מציע הרב להחיל את תהליך 'העלאת המחשבות הזרות' גם עליהן:
המחשבות הנהוגות בדור צריכים הם להתרומם ולהתקדש, כשם שהרעיון הפרטי צריך הוא להתרומם. וכשם שהמחשבות הזרות הפרטיות, כשאדם מסתכל כלפי מעלה מוצא הוא את מקור נטיותיהן שהן נובעות מטבע הישר ומנטיות הטוב שבנפש האדם, ומעלה אותם לשרשם, כן המחשבות הכוללות שהן עומדות במצב מחשבות זרות, הן צריכות להיות מתעלות לשרשן ויהיו פועלות לטוב אל כלל האומה והאדם ואל הפרט. (מאמרי הראי''ה, עמ' 297)
במקומות רבים בכתביו, הרב עצמו עסוק בעבודה כזו של העלאת מחשבות זרות, ביחס לתנועות ולהוגים במרחב התרבותי של הדור. בדבריו אלה הרב אינו מדבר על עבודת התפילה, אך הם יסייעו בידינו להבין גם פרק שבו מסביר הרב את המחשבות הזרות שבתפילה:
המחשבות הזרות שבתפילה, הן באות מפני הקושיא הכללית שיש על ענין התפילה, שלכאורה אין לה מקום, מפני שאין שייך לומר לגבי הקב"ה שינוי רצון בכלל, ובפרט על ידי פיוס ותפילה, ואינן מסתלקות כי אם על פי אותן התשובות שעל ידן התפילה מתישבת, שכללותן הן שתי אלו הידיעות. האחת, שהתפילה היא בנויה על הרגשת הנפש, ולא על השכל, וכל הגדרים הללו וגזירותיהם, וכל השלילות שלגבי האלהות, הכל בא מצד השכל, ואין התפילה מקושרת עם כל פרטיהם. והשנית, שבאמת כל היחוש שבין האדם לקונו, הוא מצד גזירה ושפע של המצאה אלהית, וההמצאה הזאת גוזרת היא למלאות את כל התפקידים של האדם בההנהגה האלהית בעולם, ואחד מהתפקידים החשובים הוא נתינת מקום לתפילה, שעל כן יש באמת מקום גדול לתפילה, והיא עומדת ברומו של עולם. וכל הסעיפים של כונות התפילה מסתעפים מאלה השרשים, וכפי הרחבתם והעמקתם, הם שוללים את המחשבות הזרות, ועושים את התפילה לתפילה זכה. (קובץ א, שד)
הרב מצביע על סוג של מחשבות זרות שרוב חכמי ישראל לא טיפלו בו (למעט רבי נחמן בדרכו שלו). לא כאלו שנובעות מצד היצר של האדם, או מצד עיסוקיו בעולם החול, אלא כאלו שנובעות מעולם הרוח שלו, ומשאלות הגותיות שאיתן הוא מתמודד. הדרך להעלות את המחשבות הזרות הללו היא על ידי הסברת העולם הרוחני בצורה מעמיקה יותר, שכן התפיסה הפשטנית והשטחית של התפילה, למשל, היא המביאה לקושיות ולמחשבות זרות, ומקשה לשלב את התפילה בתוך עולמו הרוחני של דור שמושגיו כבר התבגרו והתעמקו.
 

לסיום

במהלך השנה עברנו כברת דרך משמעותית, עיינו בעולמות הגות עמוקים ונפגשנו עם כמה גוונים של עבודת ה'. זכינו לעבור דרך שערים רבים ומיוחדים של תפילה, ובעזרת ה' הם יעמדו לזכותנו, ויעשירו את הדרכים הפתוחות לפנינו לעמוד לפני ה' בתפילה.