68 חתימת "תורת הקורבנות" (רשימת הקורבנות השנייה)

  • פרופ' יונתן גרוסמן
בארבעת הפסוקים החותמים את פרשת הקורבנות שבפרשת צו משולבות למעשה שתי חתימות (ז', לה-לח):
א. "זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו מֵאִשֵּׁי ה' בְּיוֹם הִקְרִיב אֹתָם לְכַהֵן לַה'. אֲשֶׁר צִוָּה ה' לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם מָשְׁחוֹ אֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם".
ב. "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים. אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַה' בְּמִדְבַּר סִינָי".
עוד לפני ניתוח מדויק של חתימות אלו והכרעה במה הן עוסקות, ניכרת לעין הכתיבה המקבילה שלהן. שתיהן פותחות במילת ההכרזה "זאת" (אנאפורה), ושתיהן ממשיכות עם הצירוף "אשר צוה ה'... ביום...".
לפיכך האתגר בניתוח הפסוקים הללו הוא כפול: יש להבין את מה בדיוק הם חותמים, אך גם להבין מה התרומה של העיצוב הדומה שלהם.
לשם יציאה למסע ניתוח פסוקים אלו יש להזכיר את מה שהראה רד"צ הופמן, שחתימה זו מתייחסת לרשימת הקורבנות השנייה (זו שבפרשת צו), כפי שעולה מסדר הקורבנות הנזכרים בה המותאם לסדר הקורבנות שבפרשה זו (עולה – מנחה – חטאת – אשם – זבח שלמים), וכפי שמוכח מהגדרת הפרשיות "זֹאת הַתּוֹרָה", שהוא המונח שמלווה את הקורא לאורך הרשימה השנייה: "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה" (ו', ב); "וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה" (ו', ז); "זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת" (ו', יח); "וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם" (ז', א); "וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים" (ז', יא). מאחר שפתיחה כזו לא משולבת ולו פעם אחת ברשימת הקורבנות הראשונה, ברור שהחתימה שעוסקת ב'תורה' של הקורבנות השונים מתייחסת לרשימה זו.[1]
מאחר שבחתימה זו נזכר שהתורות הללו נאמרו למשה בעודו בהר סיני ("אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה בְּהַר סִינָי"), למד רד"צ הופמן שרשימת הקורבנות השנייה נאמרה למשה עוד לפני הרשימה שבאה בספר ויקרא ראשונה ושנאמרה למשה לאחר שכבר הוקדם המשכן (ויקרא א', א).
בהמשך דברינו נשוב לתרומה נוספת שיש להגדרת מקום הציווי – הר סיני. הדבר קשור בהשוואת שתי החתימות ונדון בכך להלן. לעת עתה נשוב לחתימה הראשונה, שפרשנותה מאתגרת באופן מיוחד.
הניסוח הרומז – "זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו מֵאִשֵּׁי ה'" מניח שהקורא יודע למה הרמיזה 'זאת' מתייחסת. אולם למעשה יש שתי אפשרויות שקשה להכריע ביניהם. האם פסוק זה חותם את מתנת הכוהנים (=משחת אהרן) מכל הקורבנות שהוזכרו לאורך הפרשה, או שחתימה זו עדיין מצויה בתחומי הציווי על זבח השלמים והיא מתייחסת לפסוק שנזכר לפניה, ובכך חותמת רק את מתנת החזה והשוק שאהרן ובניו מקבלים מזבחי שלמי ישראל?
יש בדבר מחלוקת ראשונים. רשב"ם הוא נציג בולט לסבורים שהחתימה מוסבת על הקורבנות כולם:
"'זאת משחת אהרן ובניו' – שכר משחת אהרן ובניו כמו שנא' בצו את אהרן: עור העולה, בשר חטאת ואשם, לחמי תודה, וחזה ושוק של שלמים, והנותרת מן המנחה" (פירושו לז', לה).[2]
יש שתי סיבות טובות לקרוא כמו רשב"ם (וכרוב הפרשנים): ראשית, לשון הרבים שבפסוק מלמדת שלא מדובר רק בקורבן אחד ספציפי: "זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו מֵאִשֵּׁי ה'".[3] שנית, קשה להבין מה פשר החתימה החגיגית הזו שמחזירה את הקורא ליום הקדשת הכוהנים – "בְּיוֹם הִקְרִיב אֹתָם לְכַהֵן לַה', אֲשֶׁר צִוָּה ה' לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם מָשְׁחוֹ אֹתָם" (ז', לו) – אם מדובר רק במתנת החזה והשוק מזבח שלמים. חתימה חגיגית כזו מתאימה יותר לחתימת הדיון כולו, בקורבנות כולם.
לפי קריאה זו, לפנינו שתי חתימות לפרשה כולה: החתימה הראשונה מתרכזת במתנות הכוהנים מהקורבנות והחתימה השנייה מתמקדת בתורות הקורבנות שהצטווה משה ללמד את ישראל כולם.
עם זאת, מילגרום טען שעדיף לקרוא את החתימה הראשונה שבפרשתנו כמוסבת על זבח השלמים בלבד.[4] לדעתו, מאחר שמדובר בהקטרת חלבים של זבח שלמים מתאים לכנות אותם בלשון רבים – "מאשי ה'", בהתאמה ללשון פרשתנו העוסקת בזבח שלמים: "יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי ה'" (ז', ל).
שתי הוכחות מעניינות מביא מילגרום לשיטתו: ראשית, לטענתו יש קורבן אחד ברשימת הקורבנות שבפרשה שלא ניתן להגדירו כ"אשי ה'", הלוא הוא קורבן החטאת שאיננו מוגדר בשום מקום "אשה לה'". ממילא מסתבר שהחתימה שעוסקת בקורבנות שהם אשי ה' אינה רואה מול עיניה את החטאת (אלא את זבח השלמים בלבד).
שנית, הפסוק עוסק במתנות הכהונה שמקבלים הכוהנים מישראל – "מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם". ניסוח זה מתאים במיוחד לחזה והשוק שמקבלים הכוהנים מזבח השלמים, שהוא מתנת ישראל להם. מוזר לכנות את בשר החטאת והאשם כמתנה מישראל; זוהי מתנה שה' נתן להם. יש גם לזכור שהצירוף "מאת בני ישראל" אכן נזכר לפני שלושה פסוקים (ז', לד) בהקשר של מתנת החזה והשוק מזבחי שלמי בני ישראל.
אני מבקש להציע ששתי העמדות צודקות, אך ביחס לחלקים שונים בפסוק. נפתח בהוכחות של מילגרום, שאחת מהן באמת חזקה ביותר. העובדה שהחטאת אינה מוגדרת "אשה לה'" אכן מלמדת הרבה על אופייה ועל תפקיד הקרבת דמה כדם חיטוי ולא כדם מוקטר. אולם אין זה אומר שלא ניתן להגדיר גם את החטאת כאשה לה', עת מתמקדים בהקטרת החלבים. בהקשר זה, החטאת מוקטרת כשאר הקורבנות, והיא מיועדת לאש גבוה. לפיכך, בחתימה כללית כזו אינני סבור שזו בעיה לכלול גם את החטאת בתוכה.
אולם צודק מילגרום, שמוזר לכנות את מתנות הכוהנים מהקורבנות כולם כמתנה מאת ישראל. ודאי קשה הדבר להיאמר ביחס למנחה, שבפסוקים מודגש כמה פעמים שהיא ניתנת לכוהנים כמתנה מאש המזבח: "וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה'" (ב', ג, ובדומה: ב', י; ו', י-יא). ישראל מביא את מנחתו למזבח, והכוהנים אינם מקבלים מידו מאומה.
עם זאת, תחילתו של הפסוק דווקא מתאימה מאד לאווירה זו של קורבן המנחה – "זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו מֵאִשֵּׁי ה'". הצירוף "מאשי ה'" הוא הרי אותו הצירוף שמוזכר ביחס למתנת הכוהנים מהמנחה – "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה'". כיצד אפשר אפוא לשלב את שני ההיגדים יחדו ולראות את מתנת הכוהנים שבאה להם גם 'מאשי ה' ושהיא גם 'מאת בני ישראל'?
ייתכן שהתשובה פשוטה למדי. המסקנה המתבקשת היא שבחתימה הראשונה (פסוק לה-לו) משולבים שני תיאורים שונים של מתנות כוהנים מהקורבנות, בהתאמה לחלוקה המרכזית של פרשתנו – קודשי קודשים מכאן וזבח שלמים מכאן. נקל להשוות בין שני ההיגדים הללו:
"זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו מֵאִשֵּׁי ה' בְּיוֹם הִקְרִיב אֹתָם לְכַהֵן לַה'"   (לה).
"אֲשֶׁר צִוָּה ה' לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם מָשְׁחוֹ אֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"       (לו).
שני ההיגדים מתארים את הזכויות שיש לכוהנים מאז אותו יום שבו הם התקדשו לתפקידם. ההיגד הראשון מתאר מתנות "מאשי ה'", ואילו ההיגד השני מתאר את מתנותיהם "מאת בני ישראל". הבדל זה, כאמור, נתן את אותותיו לאורך הפרשה כולה: את בשר הקורבנות שמקבלים הכוהנים מקודשי קודשים הם מקבלים כמתנת גבוה ואוכלים אותו כבאי כוחו של המזבח. הבעלים מביא קורבן למקדש והוא יוצא מרשותו ועובר לרשות גבוה: חלקו הולך למזבח וחלקו הולך לכוהנים. לעומת זאת, בזבח השלמים, הקורבן נותר ברשותו. חלק הולך למזבח אך שאר הבשר נותר אצלו והוא האוכל אותו. לפיכך גם החזה והשוק שמעביר הבעלים לכוהן הם מתנות משלו (גם אם החזה עובר במזבח בדרכו לכוהן, עדיין ברמה העקרונית זו מתנה שמגיעה מהבעלים). יושם לב לדיוק הלשון בפסוק: את המתנות הללו ציווה ה' לתת להם. הוא לא 'הנותן' (כפי שנאמר לפני כן, ז', לד), אלא 'המצווה' את ישראל לתת לכוהנים את חלקם.
מסקנת הדברים היא שצודק אפוא רשב"ם בטענה שהחלק הראשון בפסוק חותם את חלק הכוהנים מהקורבנות כולם, או אם נדייק, מקודשי הקודשים כולם. צודק גם מילגרום שהחלק השני שבפסוק רואה מול עיניו דווקא את זבח השלמים. אך לא מטעמו של מילגרום הסבור שזה חלק אורגני מפרשת זבח השלמים, אלא מפני שהחלוקה בין רמת קדושת הקורבנות כה משמעותית בפרשה זו, שהיא נותנת את אותותיה גם בפסוקי החתימה. אלו מסעות שונים של מתנות כהונה.
יש לשים לב, שמאחר שאנחנו מאמצים את קריאת רשב"ם, מסתבר שאחד מנושאי הפרשה המרכזיים הוא חלק הכוהנים בקורבן. כך בחרה התורה לחתום את הפרשה (חתימה ראשונה) והדבר מלמד הרבה על חשיבות העניין. כפי שכבר שיערנו, אכילת הכוהנים את הקורבנות בפרשייה זו איננה רק שכר עבודה, אלא המשך אכילת המזבח, ועל כן אכילתם מפוענחת כדבר מהותי בעולם הקורבנות שבפרשה זו. באכילת הכוהנים ממשיך הקורבן את מסע הקרבתו.
 

מילואים וסיני

על רקע דברים אלו ניתן לדון בזיקה בין שתי החתימות של פרשתנו. כאמור לעיל, שילוב שתי חתימות זו לצד זו כבר מזמין השוואה ביניהן, אך הסגנון הזהה של שתיהן מעודד עוד את ההשוואה. ברצוני להסב את תשומת הלב במיוחד להשוואת שני המקומות הרמוזים בשתי החתימות. החתימה הראשונה מזכירה שוב ושוב את ימי המילואים – את ימי משיחת אהרן ובניו אשר 'הוקרבו לְכַהֵן לה'': "זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו מֵאִשֵּׁי ה' בְּיוֹם הִקְרִיב אֹתָם לְכַהֵן לַה'. אֲשֶׁר צִוָּה ה' לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם מָשְׁחוֹ אֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם" (לה-לו). לא מיותר להזכיר שהפרשה הבאה העומדת בפתחנו, שמשולבת מיד לאחר פסוקי חתימה אלו, היא פרשת ימי המילואים, ויש באזכורם האינטנסיבי כאן מעין שרשור של הפרשיות זו לזו.
לעומת זאת, החתימה השנייה מעתיקה את הקורא מעולם המשכן, משיחתו ומשיחת הכוהנים העובדים בו ומציבה אותו בעבר – למרגלות הר סיני: "זֹאת הַתּוֹרָה... אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַה' בְּמִדְבַּר סִינָי" (ז', לה-לח). אכן, הציווי על ימי המילואים נאמר בהר סיני ועל כן אין בדבר זה סתירה כלל. אולם, אין זה מקרי ששתי החתימות מבליטות שני מקומות שונים ויוצרות ביניהם קשר. מאחר שכבוד ה' התגלה לעיני בני ישראל בהר סיני כאש אוכלת, הרי שייצוג מתמיד להתגלות זו הוא האש האוכלת על המזבח. רשימת הקורבנות השנייה הנחתמת כאן מזכירה לקורא את שני המקומות הגיאוגרפיים הללו שהקשר ביניהם מספר את סיפור התגלות ה' בתוך מחנה ישראל ורצונו לגור בתוך המחנה. המשכן הנרמז בחתימה השנייה הוא המשכו או שיקופו של הר סיני הנרמז בחתימה השנייה. הכוהנים המקבלים את חלקם ואוכלים את הקורבנות הם נציגיה של אש ה' האוכלת בראש ההר ובראש המזבח. כזכור, כבר במעמד הר סיני נדרשו הכוהנים להתקדש ולעלות (עלייה חלקית) בהר המקודש: "וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם ה'" (שמות י"ט, כב); "וְאֶל משֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק" (שמות כ"ד, א).[5]
גם במעמד הר סיני, תפקידם של הכוהנים (ושל הזקנים שהצטרפו אליהם) התמקד באכילת הקורבנות: "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (שמות כ"ד, יא). לפיכך, אכילת הכוהנים מהקורבנות המפורטת בפרשתנו נחתמת באזכור הר סיני דווקא, ובכך היא מהווה המשך לראיית האש האוכלת בראש ההר.
הכוהנים מקבלים את חלקם מאשי ה' (קודשי קודשים) או בצו ה' (קודשים קלים); ביך כך ובין כך, אכילתם היא "חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם", כמו אש ה' האוכלת על המזבח תמיד.
 
 

[1]     ראו גם: א' שמאע, "שתי מגמות בחנוכת המשכן והשתקפותן בתורת הקורבנות", מגדים ב (תשמ"ז), עמ' 44-32; מילגרום, ויקרא א, עמ' 437-436.
[2]     מעניין סדר הקורבנות שרשב"ם אימץ כאן, שלא כסדר הפסוקים. יש הגיון בדחיית קורבן המנחה לסוף הרשימה – ואף הרמב"ם ביד החזקה נהג כך – שהרי היא קורבן מן הצומח בשונה מהזבחים. למרות הגיון זה, בשתי רשימותיה בחרה התורה בארגון אחר.
[3]     אני מניח שהצירוף 'אשי ה' מכוון ללשון רבים, וכך תרגמו כאן כמעט כל המתרגמים. עם זאת, יש תרגומים שבהם לשון הרבים הודחקה, וייתכן שבמכוון, כמו: "Such was the portion of Aaron and his descendants in the food burnt for the LORD" (New Jerusalem Bible).
[4]     מילגרום, ויקרא, חלק א, עמ' 433­-434.
[5]     על יחס הציוויים הללו (שהראשון שבהם נזכר לפני עשרת הדברים והשני בחתימת פרשת משפטים), ראו במיוחד את הצעתו של הרב איתמר אלדר, שטען שיש לקרוא אותם יחדו: "מעמד הר סיני והגבלותיו", מגדים לו (תשס"ג), עמ' 9­-23.