82 הוויכוח (המפתיע) על אכילת החטאת ביום השמיני

  • פרופ' יונתן גרוסמן
היום השמיני למילואים דורש ניתוח מדוקדק של כל חלקיו, ורק שילובם של הפרטים השונים מעניק למכלול את פשרו המלא. למרות זאת, לא נוכל במסגרת זו לרדת לעומקם של הפרטים השונים שמשולבים בו. לפיכך, נדלג בניתוחנו על איסור טומאת אהרן ובניו (שכולם נידונים בו ככוהנים גדולים שאסורים להיטמא גם לקרוביהם), ואף על 'כתב המינוי' המחודש שניתן לאהרן, ובו זכה אהרן לדיבור ישיר אליו מבלי תיווכו של משה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר. וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד משֶׁה" (י', ח-יא).
ברצוני להתמקד בקורות החלק השני של היום השמיני, המוקדש לאכילת הקורבנות על ידי הכוהנים. וגם שם, בפעם השנייה ביום זה, מופר צו ה'. ההתמקדות הגדולה בחלקו השני של הפרק במצוות אכילת הקורבנות איננה מפתיעה. כפי שראינו לאורך כל פרשת צו, אכילת הכוהנים נתפסת כהמשך תהליך ההקרבה, וכפי שראינו בימי המילואים, לכך מולאו ידיהם. אך מתאים למצוא אפוא את הכוהנים מממשים את תפקידם כאוכלי הקורבן. הרעיון פורץ באופן גלוי בדברי משה על אודות חשיבות אכילת החטאת: "כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'" (י', יז). נדון בפסוק זה להלן, אך כבר כעת ניכר ממנו שבאכילת הכוהנים – מתכפרים הבעלים, וזהו המשך תהליך הכפרה על עוון העדה.
משה עובר קורבן אחר קורבן, מאלו שהוקרבו ביום השמיני, ומוסר לכוהנים את הלכות אכילתם. תחילה מתייחס משה למנחה ומצווה את אהרן ואת אלעזר ואיתמר – "בָּנָיו הַנּוֹתָרִים" – לאכול את המנחה, וליתר דיוק, לקחת את "הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה'" ולאכול אותה לצד המזבח (י', יב-יג).
לאחר הציווי על המנחה מובאים דברי משה ביחס לחלק שכוהנים מקבלים מזבח השלמים שהעם הקריב. עליהם לאכול במקום טהור את חזה התנופה ואת שוק התרומה: "כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ נִתְּנוּ מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (י', יד-טו).
והנה מגיע הסיפור לדיווח על אודות החטאת, ומתברר שאהרן ובניו שרפו את החטאת ולא אכלו את חלקם. סביר שלולא הייתה מתגלית בעיה מיוחדת בחטאת היא הייתה נזכרת עוד לפני זבח השלמים, אך דחה הכתוב את הדיון בחטאת בגלל הסיבוך שנלווה לה.[1] תחילה מובאים דברי  משה, באריכות יתירה:
"וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרשׁ דָּרַשׁ משֶׁה וְהִנֵּה שׂרָף
וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר.
מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ
כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'.
הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה
אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי"
                                             (ויקרא י', טז-יח).
על איזו חטאת מדובר כאן? רש"י – בעקבות חז"ל – מבאר שהכוונה לחטאת שלא נזכרה עד כה בפרשתנו – חטאת הבאה בראש חודש. כזכור, לפי רש"י היום השמיני חל בראש חודש ניסן, ושעיר החטאת הוא חלק ממערכת שלמה של קורבנות מוסף שמובאת בכל ראש חודש (במדבר כ"ח, טו). גם בראשי חודשים הבהמה המובאת לחטאת היא "שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד", וזהו "שְׂעִיר הַחַטָּאת" שדרש משה וגילה שהוא נשרף. אף שפרשנות זו אפשרית – היא קשה בפשטי המקראות. קשה להניח שהכתוב יתייחס אל "החטאת" כאל קורבן מיודע ומובן מאליו מבלי להזכירו לפני כן. צודק גם חזקוני, שהלשון הנאמרת ביחס לחטאת שדרש משה – "וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'" (י, יז) מתאימה אף היא להגדרת קורבנות העם שהובאו ביום השמיני: "וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'" (ט, ז), ובלשונו: "'ואת שעיר החטאת' – לפי הפשט הוא שנאמר בו 'קחו שעיר עזים וכו'', שכאן וכאן נאמר בו כפרה" (פירושו לויקרא י, טז). זאת ועוד: כלל לא ברור שהיום השמיני חל בראש חודש (כדעת ראב"ע ועוד), כך שאין עוד חטאות ביום זה מלבד החטאות המיוחדות שהובאו לכבוד היום השמיני למילואים.
על פניו, הקריאה כאן פשוטה: את חטאת הכוהנים שהובאה ביום השמיני שרף אהרן מחוץ למחנה בהיתר (ט', י), כך שהחטאת שעליה נסוב כאן הדיון הוא שעיר העזים שהביאו העם כחטאת ביום השמיני. משה מגלה לתדהמתו שהכוהנים שרפו גם את החטאת הזו מחוץ למחנה, והוא 'קוצף' על אחייניו. בזכות הציטוט הארוך של דבריו, נקל לראות מדוע משה כה כועס: "כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'". חששו של משה הוא מפני פגיעה בכפרת ישראל. כאמור לעיל, גם באכילת הכוהנים תלויה כפרת הבעלים.
רקע זה חשוב להבנה כדי להבין את תשובת הכוהנים. יש לשים לב שמשה – ברגישותו – מפנה את כעסו אל הבנים: "וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם" (י', טז). אולם, תוכן כעסו מוסב באותה המידה גם כלפי אביהם, ואכן אהרן עצמו הוא המגיב ומתרץ את מעשיהם:
"וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל משֶׁה
הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה
וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'.
וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו"                  (י', יט-כ).
פרשנויות מגוונות הוצעו בהבנת הצטדקות אהרן, וראב"ע אף הוסיף על דבריו המפורשים של אהרן שהוא אכל מעט מן החטאת וכך יצא ידי חובה לפני ששרפה:
"ותקראנה אותי כאלה – פירוש צרות או דאגות על מות הבנים, ובעבור זה לא יכולתי לאכול כל חטאת, רק אכלתי ממנה מה שייטב בעיני השם, והטעם מה שיוציאני לידי חובה"
                                              (פירושו לי', יט).
כידוע, ראב"ע היה רודף פשט, אך הנה הגיע גם פרשן דגול זה לגבול שהצליח להכיל. באמת הקושי גדול: האומנם רק בגלל סברה אישית, שינה אהרן את הצו ולא אכל מהקורבן? ועוד מתברר מיד שסברה זו נראית טובה בעיני משה! אין זאת – טוען ראב"ע – אלא שאהרן יצא ידי חובת אכילת קורבן, אלא שהרגיש שהוא לא יכול לאכול את כולו בשל דאגות לבו ביום זה שקבר בו את שני בניו הגדולים.
אולם אם ברצוננו לקרוא את הפסוקים כפי שהם לפנינו, אין לנו אלא עדות הכתוב שמשה דרש את שעיר החטאת וראה שהוא נשרף, כלומר, נשרף טרם שנאכל.
האם באמת – כפי שעולה מדברי ראב"ע – אהרן תלה את אי אכילתו בצערו הגדול? קשה להסתפק בכך שהרי את חלק הכוהנים מן המנחה ומזבח השלמים אכלו בני אהרן. יש להבין מדוע הסברו של אהרן קשור לאכילת חטאת דווקא.
רשב"ם בפירושו הלך בדרכו של ראב"ע אך הוסיף נימה אחרת הפותחת צוהר לקריאה שונה: "ותקראנה אותי כאלה, והיאך אוכל חטאת של קדשי קדשים ביום הזה שנתקלקל ונתערבה שמחתנו? דוגמת 'עלובה כלה שזינתה תוך חופתה'" (פירושו לי', יט).
תחילה הוא מזכיר את השמחה ש'התערבה' ובדבר זה דומה פירושו לדברי ראב"ע, אולם המשל שהוא מביא בסוף פירושו מעניק נימה חדשה לדברי אהרן. המשל על הכלה שזינתה תוך חופתה מובא בספרות חז"ל ביחס לחטא העגל שבעוד משה בהר סיני מקבל את התורה, הם כבר סרו מן הדרך. בנטילת רשב"ם משל זה הוא רומז לאחריות המוסרית שחש אהרן, אשר בעטיה הוא לא יכול לאכול מהחטאת. אין מדובר רק בצער אלא בשאלה מוסרית.
דומני שזו אכן הקריאה המתבקשת לפסוקנו. אכילת הכוהנים נתפסת כהמשך אכילת מזבח, ומדובר בחטאת שכפרת בעליה תלויה גם באכילת הכוהנים; על כן חש אהרן שביום בו דחה המזבח אותו ואת בניו מהיות כוהנים לה', הוא אינו יכול לכפר באכילתו על אחרים. אין מדובר רק בצער אישי – שבאמת לא היה יכול לעמוד מול דרישת החוק לאכילת החטאת. אהרן מעלה טיעון שקשור מהותית בעצם תפיסת האכילה ובתפקידה. אחרי מה שקרה למשפחת הכוהנים ביום זה, האומנם ראוי שהיא תעמוד כנציגה של המזבח ותכפר על בני ישראל?
מבחינה זו, שיתוף הפועל – 'לאכול' – בהתגלות כבוד ה' על המזבח ובהריגת בני אהרן (וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ" – "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם") מקבלת את משמעותה המלאה. אש ה' שבאה לאכול את הקורבנות שרפה את אלו שניסו למנוע ממנה להתגלות, ומשום כך הכוהנים נמנעים מלאכול את הקורבנות כנציגיה.
בזהירות אוסיף שזיקה לשונית ממשיכה להדהד את העימות הזה שקשור בטבורו לאכילת הקורבנות. רמזתי כבר לעיל שבניסוח דברי משה נעשה שימוש כפול במילה 'נותר': "וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה' וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ" (י', יב). גם כאן, נוצר קשר מפתיע בין אכילת אש המזבח את המנחה ובין אכילתה את בני אהרן. אולם באכילת המנחה הנותרת אין ממד של כפרה על אחרים ועל כן אהרן ובניו אכלו ממנה. כינוי אלעזר ואיתמר כבניו 'הנותרים' של אהרן, מופיע גם בדברי הכעס משה על בני אהרן ביחס לחטאת: "וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם" (י', טז). כינוי זה ממשיך וקושר בין בני אהרן שנותרו מהשריפה אשר שרף ה', ובין חלק הקורבנות שנותר מאש המזבח, שאותו עליהם לאכול. אולם זיקה זו היא גם הבסיס להסבר אהרן – מאחר שהאש אוכלת הקורבנות אכלה גם את בניו, הם אינם יכולים לאכול את החטאת שכפרת ישראל תלויה באכילתם. ביום זה הם מרכינים את ראשם כזקוקים לכפרה, ולא יכולים לכפר על אחרים.
תשובה זו מניחה גם את דעתו של משה. אהרן שאל: "הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'", ומיד נאמר: "וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו" (י', יט-כ). לשון אחר, אין הכרעה גלויה האם ביאור אהרן טוב בעיני ה', אך אנו יודעים שבעיני משה – שליחו הנאמן של ה' – תשובת אהרן הייתה טובה.
 

עבירה לשם עצמו ועבירה לשמה

בדבר זה אנו מגיעים להפרת הצו הכפולה שהתרחשה ביום השמיני על ידי הכוהנים. הפרת החוק הדתי – גם כשנעשה 'לשם שמים' – הוא פצצה בלב החשיבה הדתית הנורמטיבית, שמבוססת על היעתרות לצו ה'.[2] הדבר נכון שבעתיים בעולם המשכן וקודשיו, ובוודאי כשבוחנים את היום השמיני, שבו המשכן התחיל לפעול כששכינה בתוכו. והנה, דווקא ביום זה פרצו שני הפרות חוק, על ידי הכוהנים, עַם קְדוֹשֶׁךָ; בשני חלקי הפרק מתוארים בני אהרן שלא עשו כאשר נצטווו, אך שיפוט מעשיהם שונה. נדב ואביהוא שהקטירו אש וקטורת זרה נשרפו בחטאם, ואילו אלעזר ואיתמר שלא אכלו מן החטאת הצליחו להבהיר את מעשיהם ותשובתם התקבלה. מה ההבדל בין שתי הפרות חוק אלו?
בשתי הפעולות פעלו בני אהרן בהקשר ישיר למעמדם ככוהנים, אך פעלו בצורה הפוכה. נדב ואביהוא ביקשו להגן על מעמדם המיוחד כמי שזכו לראות את כבוד ה' ואילו אלעזר ואיתמר חשו שהם אינם ראויים לתפקד ככוהנים המכפרים על אחרים. מדובר בתנועה נפשית הפוכה; האחת משיגה דבר מה עקב הפרת החוק (הקטרת הקטורת שתסתיר את ההתגלות מהמון העם) והשנייה מוותרת על דבר מה עקב הפרתו (אי אכילת החטאת).
על פי קריאה זו, אין מדובר בשני 'חטאים' שבמקרה התרחשו ביום השמיני; שניהם עוסקים באותו הנושא שמתאים לשלהי שבעת ימי המילואים. הכוהנים קיבלו את מנויים במשך שבוע זה, וביום השמיני הוא ממשיך ומלובן. מתוך צניעותם של אהרן ובניו בחתימת הסיפור נמצאנו למדים דבר מה עקרוני ביחס לאכילת הכוהנים: אכן, באכילתם מתכפרים הבעלים, אך דווקא משום כך הם צריכים להיות ראויים לכך. אין מדובר בפעילות מאגית-טכנית, אלא בידו הארוכה של אש ה' האוכלת במזבח, ולכן חשוב שהכוהנים יראו עצמם כשליחים; לא כנמענים המרכזיים של הקורבן ולא כגיבורי הסיפור של המשכן.
באכילת הכוהנים את הקורבנות מתח זה ניכר במיוחד. גם בשל ההנאה הפשוטה שבאכילת בשר והחשש שכוהנים יתחילו לחזר אחר חטאות ואשמות, וגם בשל תפיסתם, כאמור, כממשיכי אכילת המזבח. די להיזכר בבני עלי שמוקד חטאם בא לידי ביטוי באכילת הקורבנות:
"וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל לֹא יָדְעוּ אֶת ה'.
וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים אֶת הָעָם כָּל אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר וְהַמַּזְלֵג שְׁלשׁ הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ. וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה. גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת הַחֵלֶב וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן וְלֹא יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל כִּי אִם חָי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאִישׁ קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם הַחֵלֶב וְקַח לְךָ כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וְאָמַר לו [קרי: לֹא] כִּי עַתָּה תִתֵּן וְאִם לֹא לָקַחְתִּי בְחָזְקָה.
וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי ה' כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים אֵת מִנְחַת ה'"      (שמ"א ב', יב-יז).
תאוות אכילתם מוגדרת בפסוקים אלו בחריפות יתירה, ומסגרת תיאור החטא מבליטה את המרי שיש בכך כלפי ה': "לֹא יָדְעוּ אֶת ה'" – "כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים אֵת מִנְחַת ה'". שם, הדגש הוא על זמן לקיחת חלק הכוהנים, שהרי אם הכוהנים לוקחים עוד לפני שהוקטרו החלבים, נראה הדבר שהמזבח הוא בא כוחם של הכוהנים שמקבל את השאריות ממה שהותירו הם. אך גם אם כך ברור שהשילוב המסוכן של תאוות האכילה לצד קדושת הקורבן הוא העומד למבחן.
כזכור, בדיוננו בפרק א' התברר שהכתוב מציג את הבעלים שמביא את הקורבן כגיבור הסיפור, והכוהנים אינם אלא שלוחיו. שיערנו גם שבשל כך הוקדמה פרשת ויקרא לפרשת צו, למרות שהיא כנראה נמסרה למשה לאחר הציוויים הבאים בפרשת צו. כעת, עם חתימת היום השמיני, ואתו חתימת חטיבת הקורבנות כולה, אנו שבים ונזכרים בתמה מרכזית זו.
 
***
 
עם היום השמיני והתגלות כבוד ה' לעיני כל העם נחתמת החטיבה הראשונה בספר ויקרא, ועמה גם שיעורינו. אני מבקש להודות לאלו מכם שהחזיקו מעמד במשך השנתיים האחרונות בדיונים שירדו לעתים לפרטי פרטים. יש בחטיבה זו מתח מובנה בין העיסוק האינטנסיבי של הכתוב בפרטי הלכות ובין הרעיון הכללי שנובע דרכם. חוויית לימוד ספר ויקרא מזכירה לא פעם את דבריו הנוקבים והישרים של הרב קוק:
"כמה גדולה היא מלחמתי הפנימית: לבבי מלא עריגה רוחנית גבוהה ורחבה, חפץ אני שהנועם האלהי יתפשט תמיד בכל קרבי... והנני תמיד הומה, שואג בעצמיותי הפנימית, בקול גדול אור אלהים הבו לי, תענוג אל חי ושעשועו, גודל יפעת בקרת היכל מלך עולם, אל אלהי אבי, אשר בכל לבי הנני נתון לאהבתו...
"והנה שטף חיובים בא, לימודים ודקדוקים לאין תכלית, סיבוכי רעיונות, והוצאת פלפולים מדייקנות של אותיות ותיבות, באה וסובבת את נשמתי הצחה, החפשית, הקלה ככרוב, הטהורה כעצם השמים, השוטפת כים של אור.
"ואני עוד לא באתי לזאת המדרגה, לסכות מראשית עד אחרית, להבין נועם שמועה, להרגיש מתק כל דקדוק, להיות צופה באור שבמחשכי עולם. והנני מלא מכאובים, ומצפה אני לישועה ואורה, לרוממות עליונה, להופעת דעה ונהרה ולהזלת טל של חיים, גם בתוך אלה הצנורות הצרים, אשר מהם אינק ואשבע. אתענג בנועם ד'. אכיר טוהר הרצון האידיאלי, רום חביון עז עליון, הממלא כל אות וקוץ, כל הויה ופלפול, ואשתעשע במצותיך אשר אהבתי, ואשיחה בחקיך".[3]
אם הרב קוק מקונן על הקושי שבהארת פרטי הלימוד באור הכלל הגדול, גם לנו כנראה מותר לחוש בפער מתסכל זה. אכן פרטי הלכות ניצבים בתשתית חטיבה זו בויקרא "והוצאת פלפולים מדייקנות של אותיות ותיבות" היא האתגר הגדול הרובץ לפתחנו, אולם בסופו של דבר, מבקשת חטיבת הקורבנות להציע דרכים לעמידת האדם מול קונו באופן החשוף ביותר. האדם מצדו מביע את עולמו הפנימי במחוות הקורבן, וה' מצדו מתגלה לעיני העם כולו באש המזבח שיוקדת תמיד.
 
"מֶלֶךְ רַחֲמָן רַחֵם עָלֵינוּ. טוֹב וּמֵטִיב הִדָּרֶשׁ לָנוּ.
שׁוּבָה אֵלֵינוּ בַּהֲמוֹן רַחֲמֶיךָ. בִּגְלַל אָבוֹת שֶׁעָשֹוּ רְצוֹנֶךָ.
בְּנֵה בֵיתְךָ כְּבַתְּחִלָּה וְכוֹנֵן מִקְדָּשְׁךָ עַל מְכוֹנוֹ.
וְהַרְאֵנוּ בְּבִנְיָנוֹ וְשַֹמְּחֵנוּ בְּתִקּוּנוֹ.
וְהָשֵׁב כֹּהֲנִים לַעֲבוֹדָתָם וּלְוִיִּם לְשִׁירָם וּלְזִמְרָם וְהָשֵׁב יִשְֹרָאֵל לִנְוֵיהֶם".
 
 

[1]     לעצם מודל כתיבה זה, השוו: בראשית ל"א, לג-לה.
[2]     ראו על כך בהרחבה אצל מו"ר הרב א' ליכטנשטיין, "עבירה לשמה – הרהורים בהלכה ובמחשבה", בתוך: ח' דויטש ומ' בן-ששון (עורכים), האחר: בין אדם לעצמו ולזולתו (לזכר דודי דויטש ז"ל), עמ' 99­-125.
[3]     הרב קוק, אורות הקודש ד', ירושלים תש"ן, עמ' תב.