9 עולת בקר

  • פרופ' יונתן גרוסמן
"אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'. וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו. וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה' וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ. וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ. וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ. וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'"     (ויקרא א', ג-ט).
אופציית קורבן העולה הראשונה שהתורה מעלה היא בקר – ליתר דיוק 'בן בקר', פר צעיר. די בנתון שמדובר בבהמה הגדולה ביותר המוקרבת על המזבח בכדי להצדיק את פתיחת הדיון דווקא בה. לכן גם ברשימות אחרות הבקר נזכר לפני הצאן (ראו במיוחד בחנוכת המזבח בבמדבר ז'; ובמוספים בבמדבר כ"ח). עם זאת, בהמשך השיעורים נציע שיש הבדל מהותי יותר בין בעלי החיים המוקרבים, ולפי הצעה זו יעלה הסבר נוסף לפשר פתיחת האפשרויות דווקא בבן בקר.
בכל מקרה יש לציין שהכינוי 'בן בקר' רומז כנראה לשור צעיר דווקא, שהרי אחרת ניתן היה להסתפק בכינוי 'בקר'. ברוח זו כתב גם ר"י בכור שור: "'את בן הבקר' – משמע לשון בחרות, שלא יביא זקן יותר מדאי וחולה, משום 'הקריבהו נא לפחתך'" (ר"י בכור שור א', ה). מצד שני, הכתוב מכנהו 'בן בקר' ולא 'עגל' (כמו בויקרא ט', ב). מכאן עולה שאין מדובר בגור צעיר. לפיכך, קריאת חז"ל שפר בן בקר צריך להיות בשנתו השנייה (רבי יוסי) או השלישית (חכמים), נראית תואמת את פשטי המקראות.[1] ייתכן שבקר צעיר הוא בשר איכותי יותר ממבוגר (כך עולה מהכנת הסעודה של אברהם לאורחיו: "וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב" (בראשית י"ח, ז). אך גם ייתכן שבן בקר מייצג בעל חיים צעיר שחייו עוד לפניו, טרם הגיע להשלמתו, אך לא מדובר בגור תינוק, אלא בבהמה שהיא כבר בעל ערך ממוני-עצמאי.
יש לציין שאין זה מובן מאליו שיש צורך לקורבן בבקר צעיר דווקא ('בן בקר'), שהרי בזבח שלמים נאמר בכותרת 'בקר' ללא פירוט מאורח יותר של 'בן בקר': "וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב אִם זָכָר אִם נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי ה'" (ויקרא ג', א). היעדר 'בן בקר' בציווי של זבח שלמים כנראה איננו מקרי, שהרי גם באירועים שבהם מביאים גם עולות וגם זבחי שלמים, מובא 'בן בקר' לעולה, ואילו לזבח השלמים 'בקר' גרידא. כך בחנוכת המזבח של הנשיאים: "פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה. שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת. וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה" (במדבר ז', טו-יז וכן לאורך כל הפרשה גם בשאר הנשיאים). לא ניתן לפתוח שאלה זו באופן רחב טרם שעמדנו על אופי זבח השלמים, ברם לעת עתה מסתבר לומר שבהמה צעירה שלא הגיעה להשלמתה מתאימה לאווירה שמלווה את העולה הקשורה בחוויה של ריחוק ושל חוסר השלמה (ועל כן גם החטאת שבאה על חטא היא 'בן בקר'), כפי שביארנו בשיעור הקודם. עוד נראה בדיונים הבאים, שבניגוד לעולה, זבח השלמים מייצג הדדיות וברית שיש בהם שמחה ורעות, ומבחינה זו, מתאים להביא בקר בוגר ושלם.[2]
מלבד עצם הגדרת עולת הבקר, יש אלמנטים נוספים בפסוקים אלו שדורשים עיון, ובחלקם כבר דנו בשיעור קודם. כעת ברצוני לתת את הדעת במיוחד למשחק העדין שמתרחש בפסוקים בשאלה מי הוא זה שפועל בקורבן.
 

הפועלים בקרבן: בין הבעלים לכוהן

יש חשיבות מרכזית לשאלה מי פועל בקורבן בכל שלב. מאחר שיש לקורבן בעלים ובכל זאת חלק מהפעולות נעשות על ידי הכוהנים, יש בבירור היחס ביניהם בכדי להגדיר את מקומו של הכוהן ואת תפקידו. המעקב אחר הפעולות פשוט, מאחר שהציוויים על הקרבנות בפרשת ויקרא נמסרו לאדם מישראל – "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'" (א', ב) – לפיכך הגוף היחיד הסתמי מתייחס אליו. כלומר, כשכתוב למשל "'וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה", ברור שהסומך הוא הבעלים, מביא הקורבן. נעקוב אם כן אחר עולת הבקר מתוך תשומת לב לדמות הפועלת בכל שלב (פעולות הכהן מובאות בהטייה):
"אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ
אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'.
וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו.
וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה'
וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם
וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד
וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה
וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ.
וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ
וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ.
וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים
אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ.
וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם
וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה".
מתברר שהבעלים והכוהנים פועלים בקורבן לסירוגין, ויש מקום לעבודת הבעלים גם לאחר שהכוהנים נכנסו לפעולה. אני מדגיש זאת כי לפעמים נדמה שהבעלים שהביאו את הקורבן פועלים רק עד שחיטת הבהמה, ומשם ואילך רק הכוהנים עובדים. אין מדובר במסירת הבהמה לידי הכוהן ופינוי האזור לעבודת הכוהן. פיצול הפעולות כדלקמן:
הבעלים
הכהן
יקריב לרצונו
 
סמיכת ידיים
זריקת הדם על המזבח
שחיטה
נתינת אש ועצים על המזבח
הפשטת העולה
עריכת הנתחים על המזבח
ניתוח העולה
הקטרת הבהמה על המזבח
רחיצת הקרב והכרעיים
 
 
 
פיצול זה חורג מתחומי פשטי מקראות והוא תקף גם להלכה. כך סיכם את הדברים רמב"ן:
"ואמר 'והפשיט', 'ונתח', כי בבעל הקרבן ידבר, כאשר אמר 'וסמך' ו'שחט'. כי ההפשט והנתוח אינן עבודות וכשרות בזר. ולכך חזר אחר כך ואמר 'ונתנו בני אהרן' (פסוק ז). וכן רחיצת הקרבים כשרה בזר, ולכך אמר 'וקרבו וכרעיו ירחץ במים' (פסוק ט) – בעל הקרבן, ואחרי כן 'והקטיר הכהן'"    (רמב"ן א', ו).[3]
מתוך ניסוח דבריו נראה שהפסוקים מחלקים בין מה שנחשב 'עבודה' שהיא חייבת להיעשות על ידי כוהנים, ובין מלאכה שאיננה 'עבודה' והיא יכולה להיעשות גם על ידי הבעלים. יש להעיר שהלשון 'כשרה בזר' מבטאת את הנחת היסוד שבדברי רמב"ן, שהבעלים רשאים לעשות את הפעולות המדוברות, אבל מובן שגם הכוהן יכול לעשות את עבודות אלה. אולם בפשטי המקראות ייתכן שהפסוקים מדייקים ומכוונים: יש פעולות שדווקא הכוהן צריך לעשות ויש פעולות המוטלות דווקא על הבעלים!
תפיסה כזו עולה בזוהר הקדוש ביחס לשחיטה:
"הא כתיב 'ושחט את בן הבקר' – ושחט אחרא ולאו כהנא, דכהנא אסיר ליה בדינא, בגין דלא יפגים ההוא אתר דאחיד ביה"
                (זוהר, פרשת נשא, חלק ג, דף קכ"ד ע"א).[4]
לפי הזוהר אין מדובר ברשות שיש לזר לשחוט, אלא 'לכהן אסורה השחיטה'. כאמור, גם מבלי לאמץ סמנטיקה קבלית, בהחלט ייתכן שהתורה מעדיפה שמביא הקורבן יתעסק בקורבנו, אלא שכמה פעולות הוא מנוע מלעשות, ואותן עושה הכוהן. דומה שיש להגדיר את הפעולות שעושים הכוהנים או ישראל באופן ספציפי יותר מעצם הגדרת 'עבודה'. מסתבר שהבעלים עושים כל מה שקשור בגוף הקורבן (שחיטה, הפשטה, ניתוח ורחיצה), והכוהנים נכנסים לפעולה בכל עת שיש לגשת אל המזבח. אם צריך לקחת דם למזבח או להבעיר אש על המזבח, יש צורך בכהן. זוהי אבחנה יסודית שמגלמת את הפונקציה שהכוהנים ממלאים בעולם הקרבנות. ישראל מנוע מלגשת אל המזבח שהרי "וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ" (שמות כ"ט, לז). עוד נדון בהרחבה במשמעות ההגדרה של 'קדש קדשים' (בדיוננו בפרשת צו ובקדושה המדבקת), אך ברור מפסוק זה שרק מי שמוגדר בעצמו כקדוש (=כוהנים) יכול לגשת אל המזבח שהוא 'קדש קדשים'. לפיכך נראה שהבעלים נותרים בעלי הקורבן לאורך התהליך כולו ובכל עת שיש לעשות דבר מה בקורבן עצמו, יעשה זאת בעל הקורבן. הכוהנים הם שלוחו של בעל הקורבן שנזקק לתיווכם בכדי לגשת את המזבח ולהקריב את קורבנו.
לדבר זה השלכה דרמטית על הבנת מגמת הפרשה כולה. כפי שכבר עלה בשיעורי המבוא, בעצם הקדמת פרשת ויקרא לפרשת צו נעוצה גם אמירה תיאולוגית, שעולם המשכן נועד לאדם מישראל ולא לכוהנים, ועל כן נדחתה פרשת צו הפונה אל הכוהנים והיא מופיעה רק לאחר פרשת ויקרא. בהקדמת הפרשה הישראלית לפרשה הכוהנית ניכר שהתורה פונה בפרשיות הקורבנות לאדם מישראל ומזמינה אותו להביא את קרבנו ולעמוד מול א-לוהיו. עיקר סיפורו של המשכן רלוונטי לאדם מישראל והכוהנים הם אמנם שלוחיו ועוזריו, אך אין לראות בהם את גיבורי הסיפור. בניסוח ההתלבטות הידועה של הגמרא, האם הכוהנים הם 'שלוחי דידן' או 'שלוחי דרחמנא' (נדרים דף ל"ה ע"ב), ניכר בפרשה שלנו שהכוהנים הם שליחי האדם מישראל המבקש להקריב קורבן אך מנוע מלגשת אל המזבח. כל עוד הדבר אפשרי, מביא הקורבן יפעל בעצמו, ורק משום שהוא מנוע מלגשת אל המזבח נכנס גם הכוהן לפעולה.
קביעה זו צריכה להוביל למסקנה שיש להרחיב את דברי הזוהר המצוטטים לעיל, וליישם אותם בכל הפעולות המוסבות על הבעלים. כלומר, אין מדובר רק ברשות שיש לאדם מישראל לפעול (כניסוח רמב"ן – 'כשרה בזר'); יש חשיבות שהבעלים יעשו את הפעולות שביכולתם ויפעלו בקורבן שלהם. אכן, לפחות לגבי השחיטה עולה מדברי הזוהר, שקיימת עדיפות לשחיטה על ידי הבעלים דווקא: "ושחט את בן הבקר – ושחט אחרא ולא כהנא, דכהנא אסיר ליה בדינא, בגין דלא יפגים ההוא אתר דאחיד ביה" (נשא, דף קכד ע"א). במרחב החשיבה הזוהרי, הדבר קשור לכך שהכוהן מייצג חסד, בעוד פעולת השחיטה קשורה לעולם של דין.[5]
 

עריכת האש על המזבח

הדיון במרכזיות מקומו של האדם מישראל בתהליך הקרבת הקורבן, יכול לסייע בהסבר עניין תמוה נוסף – הציווי על נתינת האש על המזבח. כזכור, בין תיאור הבעלים המפשיט את קורבנו ובין הכוהנים שמנתחים את בן הבקר ומעלים אותו על המזבח, משולב ציווי נוסף שמופנה לכוהנים: "וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ" (א', ז). לפי ציווי זה, על הכוהנים לתת אש על המזבח ולהוסיף עצים – כנראה כדי שהאש תתקיים ולא תכבה. הנחת היסוד של ציווי זה מפתיעה ביותר, מפני שנראה שלולא יתנו הכוהנים אש על המזבח לא ניתן יהיה להקטיר את עולתו של המקריב מפני שאין אש על המזבח. אולם, ב'תורת העולה' שבפרשת צו מתברר שהייתה אש תמידית על המזבח, ואף יש איסור לכבותה (ו', ב-ו). אם יש אש קבועה על המזבח, לשם מה צריך הכהן להדליק כעת אש נוכח האדם מביא העולה? מדוע עליו להוסיף עצים אם כבר יש אש במזבח?
להלכה ביארו חז"ל שהפסוק בפרק א' מצווה להוסיף אש למערכה הקיימת ("אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה ליתן אש מן ההדיוט" – ספרא, דבורא דנדבה, פר' ה', י'). כפי שנראה להלן, ייתכן שבקריאה של חז"ל יש שילוב שאכן מתבקש נוכח הפרשיות, אך עצם הסתירה עדיין דורשת פשר. מתוך הפסוקים בפרק א' נראה שעד שלא בא אדם להקריב את עולתו לא היה אש על המזבח.
הרב אברהם שמאע הציע לבאר את העניין באמצעות הבנת היחס בין פרשת ויקרא – הפונה לאדם מישראל ורואה את תפקיד הקרבנות כהבעה דתית פרטית, ובין פרשת צו – הפונה אל הכוהנים ורואה את תפקיד הקרבנות לשם קיום שכינה בישראל, וכפי שכבר נזכר במבוא בהרחבה. פרשת ויקרא נותנת במכוון תחושה שאין אש על המזבח תמיד, כי כאשר המקריב מביא קורבן הוא חש שעכשיו מדליקים את האש במיוחד בשבילו. כביכול כבוד ה' יורד כעת אל המזבח לכבודו, רק כדי לפגוש אותו. נראה הדבר כאילו כבוד ה' איננו נוכח כל הזמן, והמפגש הוא מפגש אינטימי שנוצר באופן חד פעמי ברגע נתון לשם האדם הספציפי שהביא עמו קורבן לה'. בפועל, יש גם מערכה שלמה של תפעול המשכן – כעולה מפרשת צו – ובהקשר זה ברור שיש אש תמידית שמייצגת את השראת השכינה בישראל. ברם פרשת ויקרא מתעלמת מכך.[6] ההכרעה ההלכתית היא הכרעה מתבקשת: יש להוסיף אש במיוחד לכבודו של המקריב ובכך לסמל שהתגלות כבוד ה' גדולה יותר בזכותו של המקריב ולמענו. העולם ההלכתי מממש את שתי הפרשיות, אך בתורה הדברים מובאים בשתי פרשות שונות ובכל אחת מהן מובלט הדין שמותאם למגמה הייחודית שלה, כשיטתו הידועה של הרב ברויאר.
בכך תמה קריאתנו בעולת הבקר. על מנת להבין האם יש הבדל בין עולת הבקר ועולת הצאן, והאם נלוות אליהן חוויות דתיות שונות, יש לבחון את עולת הצאן ולהשוות אותו לעולת הבקר. בכך נעסוק בשיעור הבא.
 
"זִבְחֵי אֱ-לֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה / לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱ-לֹהִים לֹא תִבְזֶה.
הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן / תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָםִ.
אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל / אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים"
                                                     (תהלים נ"א, יט-כא).
 
 
[1]     דעת רבי מאיר בנוגע לגילו של 'פר' המובא לקורבן מסגירה את התפיסה שבהמה זקנה מדי אינה כבוד המזבח: "רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף בְּנֵי אַרְבַּע וּבְנֵי חָמֵשׁ, כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁאֵין מְבִיאִים זְקֵנִים, מִפְּנֵי הַכָּבוֹד" (משנה פרה, פ"א, מ"ב).
[2]     עם זאת יש להסתייג ולומר שלא תמיד התורה מקפידה על החלוקה הזו, ולעתים יש לשון כללית שמוסבת על שני הקורבנות גם יחד, כמו: "וְכִי תַעֲשֶׂה בֶן בָּקָר עֹלָה אוֹ זָבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ שְׁלָמִים לַה'. וְהִקְרִיב עַל בֶּן הַבָּקָר מִנְחָה סֹלֶת שְׁלשָׁה עֶשְׂרֹנִים בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן חֲצִי הַהִין" (במדבר ט"ו, ח-ט).
[3]     אינני מבין מדוע ראב"ע כתב שגם את השחיטה עושה הכוהן (ראב"ע א', ה).
[4]     דיון בדברי הזוהר הללו מצוי אצל הרב מ"מ כשר, תורה שלמה, ירושלים תשנ"ב, חלק יב, עמ' קמז-קמח.
[5]     דיון בזוהר זה מצוי אצל הרב מ"מ כשר, תורה שלמה, ירושלים תשנ"ב, חלק יב, עמ' קמז-קמח.
[6]     שמאע, שתי מגמות, עמ' 43.