הגדול והגבור - מכתבו של ראש הישיבה בעקבות הקורונה

  • הרב משה ליכטנשטיין
לכבוד תלמידינו היקרים,
 
הרבה מחשבות עולות בראש בימים הללו. כמי שקרובים אלי, חשבתי לשתף אתכם בהרהורים ובמחשבות מסוימות אודות המציאות הנוכחית ותגובתנו אליה.
נמצאים אנו בזמנים טרופים. כל אחד מאתנו מרגיש תחושות קשות ואף מאיימות. נדמה שאין אלו רק החרדות "הרגילות" התוקפות אותנו בעתות משבר "כתיקונם" כדוגמת תחושות החרדה והפחד שבעת מלחמה, מתח בטחוני או ההתמודדות עם מחלות שהורגלנו אליהם כשיש לאדם חולה בתוך ביתו. מועקה שונה, עמומה אך מעיקה ולוחצת על עומק הנשמה בלחץ קבוע ומתמיד, מורגשת בימים אלו.
בחלקה, היא אכן פחד וחרדה מן המחלה והסכנה שבה שכן פוטנציאל הסכנה אמיתי וממשי. החשש שיתרחש במקומותינו אסון כפי שחזינו בארצות אחרות הוא ממשי אמיתי והיא מועצמת מפני הפחד מן הבלתי ידוע. הבלתי ידוע תמיד מאיים עלינו מעצם חוסר הידיעה לקראת מה אנו הולכים – הוא אחד המרכיבים המשמעותיים בפחד המוות המוכר לכולנו – וגם מאיים עלינו במקרה דידן מפאת חוסר היכולת לחזות את ממדי הסכנה ועוצמת האיום. כל אחד מאיתנו מרגיש מאויים כי איננו יודעים מה ילד יום מבחינת חומרת הסכנה ולכן כולנו תחת איום המגיפה.
ואולם, נדמה שיש כאן משהו נוסף בחרדה הנוכחית, מלבד הגורמים שהוזכרו. האדם המודרני, בניגוד לאדם בימי הבינים או בימי קדם, רואה בשיגרה המוכרת של חייו משענת ונחמה בעת צרה. כשהוא מרגיש מאויים, הוא אוחז בשיגרה כקרש הצלה נפשי. החברה המודרנית מעודדת את החולה להמשיך בשיגרת חייו גם בעת מחלתו, רואה חשיבות בהמשך החיים הרגילים בעת מלחמה או טרור וכיו"ב. תמונות שנחרטו בזכרון מתקופת פיגועי הטרור הגדולים באוטובוסים הן צוותי הניקוי המגיעים למקום הפיגוע מיד לאחר פינוי הנפגעים ושוטפים את הכביש בסילוני מים חזקים כדי להחזיר את הכביש והחיים לשיגרה תוך שעות בודדות. המשך השיגרה אינו רק מפני שהדברים הנעשים בה חשובים או כדי שלא להישבר בפני אויב אלא גם מפני שהיא מנחמת. האדם המודרני רואה את הטבע כגורם חיובי המיטיב עמו ואת החיים הרגילים המתנהלים בחסות טבע העולם הרגיל כחיים בטוחים. הוא למד לנצל את הטבע לצרכיו והוא רואה בו מקור מחייה ומקום בטוח. בכוח המדע הוא הצליח להבין את דרכי פעולתו של הטבע במידה לא מבוטלת והוא משתמש בטכנולוגיה שפיתח כדי לרתום את כוחות הטבע לטובתו. הם זמינים לו ונשמעים למרותו. חוקי הטבע ומהלך החיים הרגיל אינם נתפסים כמאיימים או מסכנים אותנו אלא כמסגרת המעניקה לנו בטחון אישי וכלכלי. החריגה מן הטבע, בין אם מדובר באסונות טבע ובין אם מדובר במלחמות או משברים כלכליים, היא הגורם המאיים על שלוותו של האדם בן-ימינו ולכן החזרה למוכר ולרגיל מנחמת ומחזקת את נפשו.
תחושה זו, שהפכה לטבע שני עבורנו, היא זו שהתערערה במשבר הנוכחי. לפתע, הטבע אינו מנחם אלא מאיים ודווקא המשך השיגרה הוא המהלך העלול להמיט עלינו אסון. המשענת הפכה להיות מקל חובלים והגורם המנחם הפך להיות הגורם המאיים. במציאות החדשה, רק צעדים קיצוניים שמטרתם שבירה טוטלית של השיגרה והמלחמה כנגד הטבע אמורים להושיע אותנו. כשור הרתום למחרשה או סוס לעגלה המנתק את המוסרות ותוקף את אדונו, כך הטבע ואורח החיים המודרני הפכו את פניהם כלפינו ונלחמים בנו. עולמנו התהפך עלינו. המפגש עם עולם הפוך מוציא אותנו מן האיזון הנפשי ומערער את עולמנו. האדם מרגיש שניתק מן העוגן שלו וכבר אינו יודע לנווט את העולם. תכנית העבודה שלו נשמטה מידו והוראות ההפעלה כבר אינן רלבנטיות.
לדבר הזה יש השלכות רוחניות משמעותיות. הפניקה ואבדן העשתונות מאיימות על האדם. הוא מרגיש כילד שהלך לאיבוד בקניון – מפת הדרכים או הוויז (waze) שלו שעליהם בטח הלכו לאיבוד והוא אובד עצה. פתאום, וולא התראה, מקום הבילוי הנחמד שלו על כל השאון שבו, הפך להיות מאיים ומפחיד והוא מתחיל להיות היסטרי. במבטו הוא תר אחרי פנים מוכרות, חנות או שלט שיחזירו לו את המסגרת המוכרת והוא אינו מוצא. הוא נושא עיניו למושיע שאיננו רואה. הוא צועק לאביו ואמו מתוך מצוקה ופחד, זועק ומתחנן שישמעו אותו ויחברו אליו. לפתע, מופיע מבוגר ונותן לו יד – הוא נאחז בו ונדבק אליו. אם, ח"ו, המבוגר אינו דמות ראויה אלא מזיקה והוא ילך אחריו במקום אחרי אביו ואמו, תתרחש טרגדיה. ואולם, במקרה הטוב והרגיל, הילד יסתכל על המבוגר ויראה שזהו אביו או אמו המושיטים לו יד אוהבת ומגוננת. לולא היה הולך לאיבוד, לא היה נאחז בהם כל כך אלא היה מעדיף את עצמאותו, היה רץ קדימה לבדו ולא נצמד להוריו. כמובן שאם הוא היה בדרך המוכר המוליכה מן הגן או בית הספר הביתה, לא היה אוחז בכלל ביד הוריו. ואולם, בעולם הזר ומנוכר שהוא עכשיו נמצא בו, הוא נדבק להורה המבוגר המושיט את היד ומציל אותו.[1]
הילד הזה הוא אנחנו. במציאות הנוכחית, אנחנו מאויימים מסכנות המגיפה ומבוהלים מהמצאותינו בעולם בלתי מוכר. כילד בקניון, אנו מרגישים אבודים במרחב החדש שנוצר ומגששים באפילה הבלתי-מוכרת. גם פחד מן הסכנה וגם בהלה מן העולם המנוכר ואבדן השיגרה. המבוגר שאנו צועקים אליו שיתן לנו יד ויחלץ אותנו מן המציאות המאיימת ומבהילה הוא אבינו שבשמים. אם בימים כתיקונם אנו מדגישים את גדלות האדם והאוטונומיה שניתנה לו ע"י הבורא לעבוד את העולם ולהיות השומר שלה, הרי בימים הללו אנו חשים לא רק את חולשתינו כלפי הטבע אלא גם את עויינות הטבע כלפינו. אין זה העולם מאיר הפנים של "נחמד העץ להשכיל" אלא העולם הבלתי מוכר המתואר בספר דברים לגבי הליכת ישראל במדבר: "במדבר הגדל והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים המוציא לך מים מצור החלמיש. המאכלך מן במדבר אשר לא ידעון אבתיך". לא רק סכנת נחש ועקרב אלא עולם "אשר לא ידעון אבתיך". חלק מנסיון ההליכה במדבר של עם ישראל הוא ההתמודדות הזו עם עולם אשר לא ידעון אבתיך והקושי של חיים בתוך עולם אשר לא ידעון אבתיך הוא המוליד מדי פעם את הרצון לחזור למצרים. אמנם ארץ של דיכוי ושעבוד אך בכל זאת עולם אשר ידעון אבתיך.
ההתמודדות עם מציאות שאינה מוכרת מוצאת לה מקום בתפילותינו. מדי יום, אנו פותחים את התפילת העמידה בפניה לא-ל הגדול, הגבור והנורא ומקדישים ברכה מיוחדת לכל אחת מן הפניות הללו. אם נתמקד בשני התארים הראשונים – "הגדול והגבור" – אזי נראה כי מדובר בשתי מדות שונות של הנהגת הקב"ה את עולמו. מידת הגדול היא השפעת השפע האלוקי במסגרת העולם הטבעי. כפי שהרמב"ם הדגיש בכל כוחו, יש ערך דתי גדול לקיום חוקי הטבע ולהנהגת הקב"ה את העולם במסגרת החוקיות המדעית. זהו דרך המלך בהנהגת העולם והשגחת הקב"ה דרך חוקי הטבע היא יסוד מוסד בבריאה. במסגרת זאת, הקב"ה הוא "גומל חסדים טובים...וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם". ההטבות הללו המוזכרות בברכה הראשונה ניתנות לאדם באמצעות פעולותיו יתברך בתוככי העולם השגרתי והמוכר. הוא מטיב עמנו ודואג לנו בתוך העולם הרגיל והשגרתי הפועל בתוככי הטבע. כאמור, זהו מידת ההנהגה הרגילה והרצויה בעולם הנוהג כמנהגו.
ברכת אתה גבור מניחה הנהגה הפוכה – הנהגה המתעמתת עם הטבע ומכריעה אותה. הגבורה שהברכה עוסקת בה היא הגבורה של הכנעת הטבע, המחייבת את הקב"ה לכבוש את רצונו בקיום חקי הטבע ולהכניע את הכללים שהוא עצמו עיצב לעולמו. לכן היא פותחת וחותמת בתחיית המתים – "אתה גבור לעולם ה', מחיה מתים אתה רב להושיע...ונאמן אתה להחיות מתים" – כי אין לך דבר הנוגד את הטבע וחוקיו כתחיית המתים. הקב"ה מטיב עם בריאותיו בברכה זו כאשר הוא פועל כנגד חוקי הטבע. והנה, יש בעייתיות מובנית במידה זו של הכנעת הטבע שכן היא מציבה את הקב"ה בתפקידו כטוב ומטיב עם האדם אל מול תפקידו כבורא העולם החפץ בקיום החוקים שהוא קבע לעולם. אכן, הבעייתיות קיימת אך חז"ל הסמיכו אותנו לפנות דרך מידת הגבורה לקב"ה והציבו את המידה הזו כחלק מפתיחת התפילה. אין זה נחשב חוצפה לבקש מהקב"ה שישעה את חוקי הטבע ויפעל נגדם עבורנו ואין זו העזת פנים לפנות לבורא שיכניע את הטבע עבור האדם. הכתובים מכנים את קודש אבריך הוא כא-ל גבור והגבורה האמורה היא בראש ובראשונה גבורה זו של התגברות על מידה אלקית אחרת. אמור מעתה, הפנייה לא-ל הגבור היא כפנייה לשליט רחום שיש לו את היכולת והרצון לכופף את חוקיו מפאת חמלתו וקרבתו לברואיו וההכרה בכך שהוא נאמן לעשות זאת כאשר לא ניתן לסמוך על הטבע הרגיל.
שניות זו של גדולה וגבורה בנוגע לתפילה ועמידתנו לפני ה' מוצאת את ביטויה ההלכתי המובהק בחלוקה שבין מסכתות ברכות לתענית. שתיהן עוסקות בתפילה אך האחת עוסקת בתפילה הרגילה והיום-יומית ואילו האחרת עוסקת בתפילה בעת צרה. ברם, ההבדל ביניהם אינו רק בתחושת המצוקה ובמיידות הסכנה אלא בהנהגה האלוקית שהיא פונה אליה. מסכת ברכות ותפילתה הרגילה פונה לקב"ה כמנהיג את העולם על פי כלליו ומטיב עמנו דרכם ואילו מסכת תענית עוסקת במידת הגבורה - תפילה על גבורות הגשמים בפרט[2] ותפילה המניחה את מידת הגבורה בהנהגת העולם בכלל. בעולם של בצורת, דבר, מגיפה ועצירת גשמים, האדם פונה לקב"ה שיכניע את הטבע. אין הוא מבקש את הטובה בתוך הטבע שהרי הטבע מאיים ומסכן אותו אלא הוא פונה במצוקתו להכניע את הטבע. הוא נאלץ לצאת מחוץ לתחום הנוחות הרגיל שלו ולפנות לקב"ה מתוך זניחת המסגרת הרגילה והמוכרת של טבע מטיב ושיגרה מנחמת. הוא עוזב את הבית ומתפלל ברחוב, כביטוי לכך שהוא צריך לצאת מחוץ לאיצגטנינות שלו שהיא אורח חייו הרגיל והמוכר וזועק לרחמי שמים כמוצא אחרון כלפי הטבע העויין.
כאמור לעיל, תחושה זו של טבע עויין הזקוק להכנעה והפעלת גבורה נגדו היא זרה לאדם המודרני וקשה לו. במתח התמידי שבין חוקי טבע קבועים להשגחה הדואגת לאדם, האדם בן-ימינו  מורגל בפניה לאלוקיו שייטב עמו וידאג לבריאותו ופרנסתו באמצעות הטבע והעולם הרגיל. עובד ה' המודרני מתפלל ומתחנן לקב"ה באינטנסיביות ובלהט אך תפילתו היא בקשה ותחינה שמבין האפשרויות הטבעיות השונות הנוגעות למצבו האישי, יבחר הקב"ה בתסריט המטיב עמו. אין הוא רוצה להתפלל על הכנעת הטבע אלא על הנחיית והובלת הטבע למצב רצוי ועל כך הוא פונה לאלקיו.
כל זה השתנה בשבועות האחרונים. המציאות השתנתה, התחושות השתנו וגם התפילה והחוויה הדתית אמורה להשתנות. האדם אינו עוד "אדם הראשון" וגם לא "אדם השני" הבוטח בכוח הטבע לספק את צרכיו, גם כאשר הבטחון הזה מוליד את הבדידות הקיומית המתוארת ב"איש האמונה הבודד". תמונת המצב ותפיסת העולם של "איש האמונה הבודד", מסה המושתת על התפיסות המודרניות הבוטחות בטבע היא רחוקה מאד ממצבו הנוכחי של איש האמונה המבודד בימים אלו. הגרי"ד מתאר את כיבוש הטבע בידי האדם ועבודת ה' המתייחסת לעולם שבו הטכנולוגיה נותנת לאדם שליטה על היקום ואילו אנו זקוקים כעת לתפילה הפונה למידת הגבורה בכדי להילחם בטבע. עלינו להכיר שבעת הזאת אנו עומדים בפני מציאות קיומית חדשה ולהתפלל לרופא חולים תוך הכרה במצב החדש.
תפילה כזו אמורה להיות מושתתת על התפילות המובהקות של מסכת תענית המבטאות את התפיסה הזו. מסכת תענית מציגה בפנינו כמה וכמה תפילות משמעותיות אך לענייננו, נדמה שהתפילה המרכזית שחדרה לסידור שלנו ממסכת תענית ומצאה מקום במסורת התפילה היא תפילת אבינו מלכנו (ולאחריה "מי שענה ל... הוא יעננו") ובמידה פחותה תפילת "מי שענה" ועל כן נראה לי שבהחלט מן הראוי לומר בעת הזאת אבינו מלכנו כל יום ובתענית הנוכחית להוסיף גם את עננו, עשה למען אמיתך ומי שענה שכן כולן תפילות בעלות זיקה עמוקה לעולם תפילת התעניות.
בהקשר זה מן הראוי שהתפילות הללו של מסכת תענית מושתתות גם על תחושת סכנה אקוטית המלווה את האיום הנשקף מן הטבע. טבע מנוכר הוא לרוב איום חמור. אמנם, האיום הוא לפעמים הדרגתי והופך להיות מוחשי רק בחלוף זמן (למשל, עצירת גשמים) אך אין זה מפחית מחומרתו. במציאות הנוכחית שלנו, שגם בה האיום החל בצורה הדרגתית, נדמה שלא כל הציבור חש בסכנה ממשית כלפי עצמו ומרגיש רגשות אמורפיים למדי בנוגע למידת האיום. תחושת החרדה העמומה לעומת האקוטית, במידה והיא קיימת (כמובן שהתיאור הנ"ל נכון לגבי חלק מן הציבור בלבד ואף היא משתנית ככל שחומרת האיום הולכת ומתבהרת), מקשה על אמירות התפילות הללו אך הפתרון לכך הוא הפנמת הסכנה בעת שהטבע מאיים ועל האדם והציבור ולא זניחת התפילה.
לאור הניתוח הזה, נראה לי שיש לבחון גם את השלכותיה על מדיניות של פסיקה. אחת הגישות המרכזיות הנשמעות במקומותינו לגבי השאלות ההלכתיות המתעוררות בעת הזאת מנסה לאפשר את השיגרה המוכרת עד כמה שניתן ומוכנה אף להקל במקרה הצורך להשיג מטרה זו. כמובן שיש לדון בכל פסק לגופו ואין כאן המקום לכך, אך יש להציב שאלה עקרונית יותר והיא האם זה נכון לשאוף להחזרת השיגרה? האין זה נכון יותר להבהיר ליחיד ולציבור שהזמנים אינם כתיקונם ושאנו ניצבים בפני עולם חדש ומציאות קיומית חדשה, עד יעבור זעם, ועל כן אין הגיון רוחני או קיומי בנסיון לידבק בשיגרה שהתאימה לעולם אחר? כאמור, השיגרה המוכרת מנחמת ומרגיעה אך בהתהפך סדרי עולם, המטרה אינה אמורה להיות הרגעה או נחמה אלא הצבת ראי לאדם כלפי המציאות כדי שיבין שזיקתו לטבע ולעולם השתנתה ועליו להשתנות בהתאם. לא ניתן להפטיר כדאשתקד אלא יש להכיר במשבר שנוצר ולהיערך מבחינה רוחנית בהתאם. אין להיאחז בקרנות העבר אלא להיישר מבט להווה השונה. סיכומו של דבר, הרצון להנהיג מדיניות של פסיקה החותרת להשבת השיגרה אינה רק שאלה הלכתית פרטנית לגבי מקרה זה או אחר וגם אינה רק שאלה כללית של מדיניות מקילה או מחמירה אלא היא מעלה שאלה בסיסית יותר והיא האם לא נכון יותר להכיר במשבר ולזנוח את הרצון לחזור למוכר ושגרתי כי העולם השתנה ועל האדם להכיר בכך.
בסיום, ברצוני להדגיש שהדברים הללו אינם באים לטעון את הטענה המובנת מאליה שהפחד ממגיפה ומחלה מגבירים את תחושת התלות של האדם בקב"ה. זה ודאי נכון ונקודה חשובה ביותר בחיים הדתיים, אך זה תקף גם בימים כתיקונם בהתמודדויות בתוך העולם הרגיל של שיגרה מנחמת וטבע מחייך. מה ששונה כעת איננו הרגשת התלות כשלעצמה אלא התחושה שהתלות הזו איננה עוברת דרך הסיוע בתוך העולם המוכר והשגרתי אלא במלחמה והתגברות עליו והאדם צריך לפנות לקב"ה כגבור המכניע את הטבע עבורו. זו הנהגה אחרת וכדי לזכות לה, האדם צריך להכיר בה וגם להשליך את יהבו על הקב"ה תוך כדי שחרור מתחושת הבטחון שהוא מקבל בדרך כלל מן העולם שמסביבו.
 
 

[1] כמובן, שהשאלה הגורלית היא מי יהיה המבוגר הזה – האם יהיה אביו או אמו או שמא, ח"ו, מבוגר שינצל את מצוקתו ויפגע בו. אם נקדים את המאוחר ונתיחס לנמשל, זהו מה שקרה לישראל במדבר בחטא העגל – הם נאחזו בגורם הראשון שחשבו שיגן עליהם מפני הסביבה המנוכרת ובלתי מוכרת אך מאבדן עשתונות ופניקה לא השכילו להבין שהגורם הזה אינו הפתרון אלא הבעיה.
 
[2] אין כאן המקום לדון מדוע היא רואה בגשם מרכיב הקשור לגבורה המתגברת על הטבע ולא כוח הפועל בתוככי הטבע.