פרוסה ושלמה

א. פתיחה

בשיעור זה נתחיל בסדרת עיונים בנושא "ברכת הפת". נפתח את הסדרה בלימוד הדיון במקרה בו מונחים לפני המברך כמה מיני פת, על איזו פת ראוי לברך ברכת המוציא. מדיון זה מסתעף נושא נוסף והוא האם עדיף לברך על פת שלימה או על פרוסה.

נעיר על יסוד הדיון ועל מקום הסוגיה במסגרת "ברכות הסעודה" תוך שנצביע על הדיון המקביל במסגרת "ברכות הפירות". הסוגיה עוסקת במקרה בו מונחים לפני המברך כמה מיני לחם. ברכת כל הלחמים זהה, והסוגיה דנה על איזה מהם עדיף לברך. המקבילה של סוגיה זו במסגרת "ברכות הפירות" היא מחלוקת התנאים במשנה ברכות ו', ד, המביאה מחלוקת תנאים על איזה פרי לברך במקרה שמונחים לפניו מינים הרבה. בשיעור הנוכחי נלבן את יסודות הקדימה בברכה על פת. לכשנלבן את סוגית קדימה בברכות ב"ברכות הפירות", נוכל לערוך השוואה בין שתי מערכות הברכה ולבחון את מערכות השיקולים בתוך כל מערך ברכות.

התוספתא בברכות ד', טו, קובעת את הכלל: "מברכין על הדגן שהוא מן המובחר". מסתבר שיסוד הדין הוא שהדגן המובחר מבטא חשיבות וממילא מן הראוי לשבח את הקב"ה בברכה עליו. התוספתא ממשיכה להגדיר איזה דגן הוא מובחר:

כיצד?

שלימה של גלוסקין ושלימה של בעל הבית – מברך על שלימה של (בעל הבית) גלוסקין

פרוסה של גלוסקין ושלימה של בעל הבית – מברך על שלימה של בעל הבית

פת חטין ופת שעורין – מברך על של חטין

פרוסה של חטין ושלימה של שעורין – מברך על פרוסה של חטין

פת שעורין ופת כוסמין – מברך על של שעורין,

והלא כוסמין יפין מן השעורין? אלא שהשעורין ממין שבעה וכוסמין אינן ממין שבעה

תוספתא ברכות ד הלכה טו

התוספתא דנה בגדרי הדגן המובחר תוך שהיא מתייחסת לשני פרמטרים עיקריים – צורת הכיכר ואיכות הקמח. התוספתא קובעת באופן ברור שיש להעדיף לברך את ברכת המוציא על ככר שלימה ועל ככר שנאפה מקמח משובח יותר. יחד עם זאת, היא דנה במקרים של הצלבה בין הפרמטרים השונים, האם צורה שלימה יותר של לחם שנאפה מקמח פחות איכותי נחשב מובחר יותר מפרוסה של לחם שנאפה מקמח איכותי יותר.

נפרש את דברי התוספתא, שלב אחרי שלב:

שלימה של גלוסקין ושלימה של בעל הבית – מברך על שלימה של (בעל הבית) גלוסקין[1]

באשר לטיב הגלוסקין וההפרש בינה לבין לחם של בעל הבית, ר"ש ליברמן מסביר:

גלוסקין פירושה עוגה או עיגול של פת חטים מנופות בניגוד לכיכר של בעל הבית שהוא גדול יותר מגלוסקא, אבל אינו לבן כמותה, אע"פ ששניהן משל חטין

תוספתא כפשוטה ברכות עמ' 66

הגלוסקין היא ככר שאפה אותה נחתום מקצועי, המצויד במכשור שלא היה מצוי בבתים פרטיים, ולכן הגלוסקין שלו נבדלו מככר של בעל הבית בשתי תכונות עיקריות. ראשית, הם שונים זה מזה בצורה, המתבטא בשם "גלוסקא" המורה על צורת הככר העגולה של הנחתום. צורה אחידה וסימטרית זו נעשתה בידי הנחתום באמצעות חותמות שהיו מצויות אצלו.[2]  שנית, הם נבדלים זה מזה באשר לאיכות הניפוי של הקמח, משום שהנפה המקצועית שבידי הנחתום אפשרה לו לנפות את הקמח יותר מאשר יכולת הניפוי של הנפה הביתית.[3] התוספתא  קובעת שיש להעדיף את הגלוסקא: "שלימה של גלוסקין ושלימה של בעל הבית – מברך על שלימה של גלוסקין". התוספתא ממשיכה וקובעת:

פרוסה של גלוסקין ושלימה של בעל הבית – מברך על שלימה של בעל הבית.

במקרה זה, לכל אחת מהלחמים יש תכונה המאפיינת אותו כלחם "מובחר". הגלוסקין מובחרים מצד איכות הקמח ואילו הככר של בעל הבית מובחרת משום שהיא שלימה. התוספתא רואה בשלמות של הככר של בעל הבית תכונה המעדיפה אותו על פני הקמח הנקי יותר של הגלוסקין, ולכן היא קובעת שיש לברך על שלימה של בעל הבית.

עד כאן הבאתי את התוספתא לפי נוסחה בכ"י ערפורט. נעמוד בקצרה גם על נוסח כ"י וינה, המשמרת לנו שריד של נוסח אלטרנטיבי של התוספתא:

שלימה של גלוסקין ושלימה של בעל הבית מברך על שלימה של בעל הבית גלוסקין

פרוסה של גלוסקין ושלימה של בעל הבית מברך על שלימה של בעל הבית

נוסח זה הוא ודאי משובש, ובכתב היד יש נקודות מעל המילים "בעל הבית", שזהו סימן מחיקה.[4] ר"ש ליברמן הציע שהשיבוש נוצר מצירוף של שתי נוסחאות שונות בתוספתא:

ברם אין להשמיט לגמרי את המלים של "בעל הבית" מן הנוסח, מפני שיש לנו כאן שריד של נוסח אחר. וכן מעתיק הרמב"ן בלקוטות (ל"ט, א) מן הירושלמי: מברכין על הדגן כשהוא מן המובחר. שלמה של קלוסקין ושלמה של בעל הבית אומר על השלמה של בעל הבית. פרוסה של בעל הבית ושלמה של קלוסקין  (בירושלמי לפנינו הגירסה להפך: פרוסה של קלוסקין ושלימה של בעל הבית) אומר על השלמה. פרוסה של קלוסקין ושלמה של בעל הבית אומר על השלמה של בעל הבית. הרי לך ברור שיש כאן הרכבה של שתי נוסחאות, כי הבבא האחרונה מיותר לגמרי, שהרי לפי נוסחתו ברישא, גם בשלימה ושלימה מברך על של בעל הבית...ואפשר שלפי זה אין צורך למחוק את המילים "בעל הבית" בתוספתא כת"י וינה, אלא לתקן את המלה "גלוסקין" ולגרוס במקומה: כל שכן".

תוספתא כפשוטה ברכות עמ' 67

רקע אפשרי לנוסח זה שקבע שיש להעדיף את ככרות בעל הבית על פני הגלוסקין מצוי בדברי הראבי"ה סימן קיא, שהעיר שככרות בעל הבית גדולות יותר מגלוסקין. סיכומו של דבר, לפי הנוסח המקובל התוספתא קובעת שיש להעדיף גלוסקין שנאפו מקמח מנופה יותר, ולנוסח שנשתמר בכ"י וינה וברמב"ן, יש להעדיף את ככרות בעל הבית משום שהן גדולות יותר.

התוספתא ממשיכה:

פת חטין ופת שעורין – מברך על של חטין

פרוסה של חטין ושלימה של שעורין – מברך על פרוסה של חטין

התוספתא קובעת קטגורית שתמיד יש להעדיף פת חטין על פני פת שעורים, אפילו במקרה שמדובר בפרוסה של חטין ושלימה של שעורים (בשונה מהנאמר קודם לכן בגלוסקין ובעל הבית). כרקע להבנת הדברים נצטט מתוך מחקרה של ד"ר טובה דיקשטיין :

הלחם הפשוט, הגס והבסיסי ביותר היה עוגת שעורים... בתקופת המקרא נאכל  בעיקר בימים שבין בין פסח לשבועות, בטרם הבשילה החיטה, או בזמני רעב... נראה שעוגות שעורים היו  מנת חלקם של אנשי עמל, חיילים, לוחמים וספורטאים. לקראת המאה הראשונה ירדה קרנו של לחם השעורים והיוונים ראו בו מזון לבעלי חיים. פליניוס מספר כי ברומא הוא שימש כעונש קולקטיבי, ובארץ ישראל הכורעת תחת עול המסים הרומאי אמרו חכמים: "בזמן שאדם תואב לאכול פת שעורים ואינו מוצא, אומות העולם מבקשין ממנו פת נקייה ובשר שמן"

דיקשטיין, עמ' 129-128

לאור דברים אלו, המתארים את לחם השעורים כמאכל בהמות, ניטיב להבין את קביעת התוספתא "פרוסה של חטין ושלימה של שעורין – מברך על פרוסה של חטין".  

התוספתא מסיימת:

פת שעורין ופת כוסמין – מברך על של שעורין,

והלא כוסמין יפין מן השעורין? אלא שהשעורין ממין שבעה וכוסמין אינן ממין שבעה

התוספתא קובעת כאן עקרון חדש לקביעת זהות הדגן המובחר. על אף שהיא מציינת שפת כוסמין יפה יותר מפת שעורין, היא קובעת שיש לברך על פת שעורין משום שהיא ממין שבעה. כפי שסוגית הירושלמי מעירה, שיקול זה עולה בדברי רבי יהודה במסגרת הדיון על קדימה ב"ברכות הפירות", במשנה ברכות ו', ד:

ר' יעקב בר אחא בשם ר' זעורא דר' יודה היא, דר' יודה אמ' אם יש ביניהן ממין שבעה עליו הוא מברך

ירושלמי ברכות ו', א

הירושלמי מצטט את ברייתת התוספתא, וממשיך לדון במקרים נוספים, ובהיררכיה ביניהם:

פת טמיאה ופת טהורה – ר' חייא בר ווא אמ' או' על הטהורה.

פת נקייה טמיאה ופת קיבר טהורה – ר' חייא בר אדא בשם ר' אחא על אי-זה מהן שירצה יברך[5] 

שם

סיכומו של דבר, מקורות א"י קובעים להלכה שיש לברך על ה"דגן המובחר", ועוסקים בהגדרת הפרמטרים הקובעים את איכות הדגן – איכות הקמח, שלימה, מין שבעה וטהרת הככר.

בעוד שממקורות א"י עולה בבירור שיש להעדיף לברך על פת שלימה ולא על פרוסה, יש מחלוקת בנדון בסוגית בבלי ברכות לט, ב. הסוגיה מופיעה שם לאחר סוגית פת צנומה, שבה עסקנו בהרחבה בשיעור 29. עמדנו באותו שיעור על מחלוקת ראשונים בפרשנות יסוד הדיון בסוגית צנומה, האם היא עוסקת ב"תואר לחם" מפאת התפוררות הפת או מפאת בישולה, או שמא היא עוסקת בקדימות הברכה על פרוסה מול שלימה. היות ובאותה שעה עסקנו בברכה על פירורי לחם, התמקדנו אז בפרשנות הקושרת את הסוגיה ל"תואר לחם". בשיעור הנוכחי ובשיעור הבא, נצרף את חלקי הסוגיה שם, העוסקים בבציעת הפת, לסוגיה שלאחריה, העוסקת בברכה על פתיתין ושלמין. בעזרת הצירוף, נציג את שיטות האמוראים לפי סדרם הכרונולוגי, תוך שחזור השתלשלות הדיון בבתי המדרש של האמוראים.

בסוגית פת צנומה מופיעים רב חייא בר אשי, תלמיד רב בן הדור השני לאמוראי בבל, ורבא בן הדור הרביעי. בסוגית "פתיתין ושלמין" מופיעים שני אמוראים בני הדור השני - רב הונא (בבל) ור' יוחנן (א"י), ור' ירמיה בר אבא (יש שנים – אחד בן הדור השני והשני בן הדור 4-3) דן בדבריהם. כאמור, הצעת השיטות תהיה לפי סדרם הכרונולוגי, ולכן נשלב את דברי רבא לאחר הצעת האמוראים שקדמו לו:

איתמר, הביאו לפניהם פתיתין ושלמין;

אמר רב הונא: מברך על הפתיתין ופוטר את השלמין, ורבי יוחנן אמר: שלמה מצוה מן המובחר,

אבל פרוסה של חטין ושלמה מן השעורין - דברי הכל מברך על הפרוסה של חטין ופוטר את השלמה של שעורין.

בבלי ברכות לט, ב

שיטת רבי יוחנן הא"י תואמת את האמור בתוספתא ובירושלמי – "שלימה מצוה מן המובחר". ברם, רב הונא הבבלי חולק וקובע לברך על הפתיתין. ראשונים נחלקו בפרשנות דברי רב הונא, מחלוקת הנוגעת להבנת היחס שבין שיטתו לבין שיטת מקורות א"י שהעדיפו לברך על השלימה.

הרמב"ן מביא בשם גאונים:

ואמר רב הונא מברך על הפתיתין ופוטר את השלמין. פירש הגאון בפתיתין פת נקיה, ושלמין הדראה, וזה הפירוש הנכון בסוגיא הזו מכל מה שנתפרש בה בהרבה סברות, וזה שלא פירשו באיזה פתיתין אמרו, לפי שמשמע הענין כך הוא כשרוצה בפתיתין יותר מן השלמין, רב הונא סבר פת [נקיה] עדיף ור' יוחנן סבר שלם עדיף

חידושי הרמב"ן ברכות לט, ב

להסבר זה, מדובר במקרה בו איכות הקמחים שונה, ורב הונא העדיף לברך על הפתיתין משום שהם פת נקיה. מחלוקת האמוראים היא בשאלה מה להעדיף במקרה של הצלבת שני פרמטרים סותרים – שלימות או נקיות. ברם, רב הונא לא מערער על עצם העקרון שיש ערך לשלמות.

לעומתו, רש"י כותב:

אם רצה מברך על הפתיתין, ואם הפתיתין גדולים מן השלמין - צריך לברך עליהן.

רש"י ברכות לט, ב

רש"י מכניס גורם חדש לתוך המקרה, והוא גודל הפתיתין. לדבריו, רב הונא קבע לברך על הפתיתין במידה והם גדולים יותר. במקרה שהפתיתין והשלמין בעלי גודל זהה, הרי שאין עדיפות לשלמין ויברך על איזה מהם שרוצה. לשיטת רש"י, רב הונא מבטל את גורם השלימות ומחליף אותו בגורם הגודל. מחלוקת רב הונא ור' יוחנן היא בהבנת הגורם הקובע דגן כמובחר – לדעת רבי יוחנן הגורם הוא שלימות הככר ואילו לדעת רב הונא הגורם הוא גודל הלחם ללא ייחוס משמעות לשלמות הככר. ייתכן, ולדעת רש"י רב הונא לא חלק על התוספתא אלא פירש אותה במקרה שהשלמין גדולים יותר מהפרוסה, דבר המסתבר במקרה שהפרוסה נפרסה מככר בעלת גודל זהה לזה של השלימה. רב הונא פירש שהתוספתא העדיפה את השלימה מפאת גודלה, ולכן קבע שאין לה עדיפות במקרה של גודל זהה, ושיש להעדיף תמיד את הלחם הגדול יותר.

התוספות התקשו לקבל שיש לאמוראים אלו הגדרות שונות לחלוטין, ולכן הביאו בשם רבנו תם, ניסוח מקרב יותר של שיטות האמוראים:

פירש רבינו תם דמיירי בפתיתין גדולים ושלמים קטנים וה"פ אמר רב הונא מברך על הפתיתין כלומר אם ירצה והוא הדין על השלמין אם ירצה ורבי יוחנן אמר שלמין עיקר

תוספות ברכות לט, ב

לשיטת ר"ת, אף רב הונא מודה שיש להכיר בלחם שלם כלחם מובחר. לשיטתו, במידה והפתיתין והשלמין בעלי גודל זהה, רב הונא מודה שמברך על השלימה. מחלוקת האמוראים היא במקרה שהפתיתין גדולים יותר מהשלמין, וכאן רב הונא קבע שהמברך יכול לבחור את הגורם המובחר יותר בעיניו – גודל או שלמות. הן לשיטת רש"י והן לשיטת ר"ת, רב הונא מעדיף (או מאפשר) לברך על הפתיתין לא מפאת היותם פתיתין אלא מפאת גודלם, שהוא הגורם המעדיף אותם (או לפחות משווה אותם) לשלמין.

לעומת רש"י, יש ראשונים שקבעו שלשיטת רב הונא יש לברך על הפתיתין משום שהם פתיתין. כך כותב הראב"ד:

רב הונא דוקא על הפתיתין קאמר ומשום דמיקרבא הנאתייהו קאמר ש"מ, וכן אנו רגילין לפרש, וכן עקר.

כתוב שם לראב"ד ברכות כח, א

וכן כתב הרא"ה:

הביאו לפניהן פתיתין ושלמין – פי' פתיתין גדולים ושלמים ממש וכולן מין אחד ודעתיה אפתיתין,

אמר רב כהנא[6] מברך על הפתיתין ופוטר את השלמים – פי' דכיון דתרויהו חד מינא, ההוא דחביב ליה דמקרבא אהניתיה עדיף

רא"ה ברכות לט, ב, מה' אהבת שלום עמ' רצט

ניטיב להבין את שיטתם, לכשנעמוד על השוני שבין שלימין לפתיתין. בזמן חז"ל הלחם היווה את עיקר התפריט של פשוטי העם, והוא נאכל יחד עם פרפראות.[7] ככל הנראה, כיכר שלם שימש כמזון לארוחה.[8] בציעת הפת הופכת את הכיכר לפרוסות ונתינתם לאלו המסבים בסעודה מאפשרת להם לאכול עמה את סעודתם. הפרוסה "מזמינה" את האוכל לאכול אותה תוך שהוא מטביל אותה בתוך מטבלים שונים (בלשון  ימינו – "לנגב" עם הפרוסה). כך עולה בצורה בהירה בתוספתא ברכות:

רבן שמעון בן גמליאל או' פרוסות סימן גדול לאורחין

כל זמן שאורחין רואין את הפרוסות יודעין שדבר אחר בא אחריהן

ככר שלם דגה וקטנית יודעין שאין דבר אחר בא אחריהן

תוספתא ברכות ד', יד

ר"ש ליברמן מסביר את דברי רשב"ג:

מכאן נראה שמנהגם היה להביא ככר שלם בסוף הסעודה לפני ברכת המזון... וסימן ברכה זה שמש גם סימן גדול לאורחין

תוספתא כפשוטה ברכות עמ' 66

הסבר הדברים הוא שכיכר שלם אינו עומד לאכילה, ולכן הבאתו בסיום הארוחה מהווה מעין הכרזה שהארוחה הסתיימה. הבאתו יחד עם דגה וקטנית מהווה סימן ברכה, שכן הם מסמלים שיש לבעל הבית מזון עבור הארוחה הבאה.[9] הכרזה זו גם מציינת שהסועדים לא כילו את כל מזונו של בעל הבית, שכן הוא מפגין לעיניהם שהמזווה שלו לא ריק. לעומת זאת, כל זמן שהאורחים רואים את הפרוסות הבצועות, הם יודעים שהם עדיין מצויים בעיצומה של הארוחה הנוכחית, שכן אלו מיועדות לאכילה. סופו של דבר, מרכזיות הלחם בסעודה מביא לכך שהוא מהווה מעין ברומטר שניתן לעמוד בעזרתו על מצב הסעודה.

לאור דברים אלו, ניטיב להבין את שיטת רב הונא להסבר הראב"ד והרא"ה. אמנם יש חשיבות לשלימות, ברם רב הונא קובע לברך על הפתיתין משום "דמקרבא הנאתייהו", דהיינו, הוא עומד לאכילה מיידית, בניגוד לשלימין המבטאים "סגירות" הקוראת לאוכל לא לפורסם.[10] הרא"ה אף תיאר את הפתיתין כחביבים בעיני המברך, ובכך השתמש במונח השאוב מהדיון ביחס לקדימה ב"ברכות הפירות", משיטת חכמים שקבעו לברך על החביב (עיין בסוגיה מא, א).

הגמרא מסייגת את המחלוקת:

אבל פרוסה של חטין ושלמה מן השעורין - דברי הכל מברך על הפרוסה של חטין ופוטר את השלמה של שעורין.

בבלי ברכות לט, ב

הסוגיה קובעת בדומה לתוספתא ברכות ד', טו, שכל הדיון הוא במידה ואיכות הקמח שווה. ברם, לכו"ע פרוסה של חיטין מובחרת יותר משלמה של שעורין.

הסוגיה ממשיכה:

אמר רבי ירמיה בר אבא: כתנאי;

תורמין בצל קטן שלם אבל לא חצי בצל גדול.

רבי יהודה אומר: לא כי, אלא חצי בצל גדול.

מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר: חשוב עדיף, ומר סבר שלם עדיף!

שם

הראשונים נחלקו כנגד מה נאמר "כתנאי". מדברי הראב"ד נראה שיש לפרש שרבי ירמיה בר אבא הציע שמחלוקת רב הונא ור' יוחנן היא כתנאי. דהיינו, שיטת רבי יוחנן לברך על שלימין תואמת את שיטת תנא קמא שקבעו לתרום את הבצל הקטן השלם, ואילו שיטת רב הונא לברך על הפתיתין תואמת את שיטת רבי יהודה שיש לתרום את חצי הבצל הגדול, משום שהוא "חשוב". הסבר זה תואם את שיטת הראב"ד שרב הונא קבע לברך דווקא על הפתיתין, והיא מציעה הסבר למקור התנאי המעגן את שיטת רב הונא החולקת על שיטת התוספתא שקבעה לברך על השלימין. טענת רבי ירמיה בר אבא היא שמחלוקת התנאים במשנת תרומות ב', ה, קשורה לנושא הדיון בתוספתא ברכות ד', טו, ובכך מתברר שמחלוקת התנאים באותה משנה סובבת סביב נושא ההלכה בתוספתא. פתיתין מוגדרים כ"חשוב" לעומת שלימין, ובכך הם דומים לחצי בצל גדול כנגד בצל קטן שלם.

הסוגיה דוחה את ההשוואה:

היכא דאיכא כהן - כולי עלמא לא פליגי דחשוב עדיף, כי פליגי - דליכא כהן.

דתנן: כל מקום שיש כהן - תורם מן היפה, וכל מקום שאין כהן - תורם מן המתקיים,

רבי יהודה אומר: אין תורם אלא מן היפה.

הצעת הדחייה של הסוגיה מציעה שיסוד דינו של רב הונא להעדיף חשוב על פני שלם מקובל על כל התנאים, ואילו מחלוקת התנאים היא במקרה שאין כהן שאז ההתנגשות היא בין "חשוב" ל"יפה". הסבר זה מתקבל יפה לשיטת הראב"ד שלפיה רב הונא קבע שיש לברך על פתיתין המוגדרים כ"חשוב". ברם, קשה להלמו לשיטת הראשונים האחרים שלפיהם רב הונא קבע שאפשר לברך על הפתיתין. ואכן, רש"י ותוספות הציעו הסבר אחר לשאלה כנגד מה מוסבים דברי רבי ירמיה בר אבא. רש"י מפרש שהדברים מוסבים כנגד הקביעה שבפרוסה של חיטין ושלימה של שעורין לכו"ע יש לברך על הפרוסה:

כתנאי - הא דאמרת פרוסה של חטין ושלמה של שעורין כו' תנאי היא.

רש"י ברכות לט, ב

לשיטה זו, הסוגיה לא מעגנת את מחלוקת רב הונא ורבי יוחנן במחלוקת תנאים אלא קובעת שהקביעה הסתמית להעדיף פרוסה של חיטין על פני שלימה של שעורין תלויה במחלוקת התנאים. זאת משום שפרוסה של חיטין מזוהה כ"חשוב" לעומת שלימה של שעורים המזוהה כ"שלם". להסבר זה דחיית הגמרא היא שהתנאים נחלקו במקרה שאין כהן והמחלוקת היא האם להעדיף "מתקיים" או "שלם" אך אין להקיש משם למקרה של פרוסת חיטין ושלימה של שעורין הדומה למקרה שבו יש כהן, ואז לכו"ע יש להעדיף "חשוב", ולברך על הפרוסה של חיטין.

הסוגיה מסיימת בדברי רב נחמן בר יצחק בן הדור הרביעי חמישי:

אמר רב נחמן בר יצחק: וירא שמים יוצא ידי שניהן, ומנו? מר בריה דרבינא. דמר בריה דרבינא מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע.

תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: מניח הפרוסה בתוך השלמה ובוצע ומברך.

אמר ליה: מה שמך?

אמר ליה: שלמן.

אמר ליה: שלום אתה ושלמה משנתך, ששמת שלום בין התלמידים.

רש"י מפרש שהדברים אמורים כלפי מחלוקת רב הונא ורבי יוחנן:

יוצא ידי שניהן - ידי מחלוקת של רב הונא ורבי יוחנן.

רש"י ברכות לט, ב

הסבר זה עולה יפה הן לשיטת רש"י, שרב הונא חייב לברך על הפתיתין הגדולים יותר מהשלימין, והן  לשיטת הראב"ד והרא"ה, שרב הונא חייב לברך על הפתיתין. היות וכן, יש לנו עדות על אמוראים שיצאו יש חובת שתי השיטות. ברם, לשיטת ר"ת שאף רב הונא מודה שניתן לברך על השלימין, התוספות העירו שדי לברך על השלימה. לכן הם הציעו לפרש:

ונראה לפירוש ר"ת שניהם קאי אשני לחמים אפרוסה של חטים ושלמה של שעורים.

תוספות ברכות לט, ב

עקבנו כאן אחרי ההלכה של התוספתא שיש לברך על "דגן מן המובחר", יחד עם מעקב אחרי השיטות השונות איזה דגן נחשב מובחר. לשיטת התוספתא והירושלמי יש להעדיף לברך על השלימה, ובסוגית הבבלי יש מחלוקת אמוראים האם לברך על פתיתין או שלימין. לסוגיה זו רבו הפירושים, הן לעצם מחלוקת האמוראים והן לשלבי הסוגיה השונים. 

בלי נדר, נפתח את השיעור הבא בעיון חוזר בחלקים של סוגית פת צנומה הנוגעים לבציעת הפת, ובעקבותיה נמשיך לעיין בהמשך סוגית הבבלי העוסק בבציעת הפת בשבת וביום טוב.