בונה | 3 | בונה באדם

"וכן הגודלת, וכן הכוחלת, וכן הפוקסת - רבי אליעזר מחייב, וחכמים אוסרין משום שבות"               (צד:).

ובגמרא שם:

"גודלת כוחלת ופוקסת^[1] משום מאי מחייבא? אמר רבי אבין אמר רבי יוסי ברבי חנינא: גודלת משום אורגת, כוחלת משום כותבת, פוקסת משום טווה. אמרו רבנן קמיה דרבי אבהו: וכי דרך אריגה בכך? וכי דרך כתיבה בכך? וכי דרך טויה בכך? אלא אמר רבי אבהו: לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוסי ברבי חנינא: כוחלת משום צובעת, גודלת ופוקסת - משום בונה. וכי דרך בנין בכך? אין, כדדרש רבי שמעון בן מנסיא: 'ויבן ה' אלקים את הצלע' (בראשית ב') מלמד שקילעה הקדוש ברוך הוא לחוה והביאה אצל אדם, שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בניתא. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: גודלת כוחלת ופוקסת, לעצמה - פטורה, לחברתה - חייבת. וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר: אשה לא תעביר סרק על פניה, מפני שצובעת"       (שם).

האמוראים חלוקים בדעת רבי יוסי ברבי חנינא ביסוד החיוב של הפעולות הנ"ל. במסגרת דיוננו נתייחס לכך שרבי אבהו מתנגד לחייב בגודלת משום אורגת, ובפוקסת משום טווה^[2], משום שאין דרך אריגה וטווייה בכך, ולפיכך הוא מחייב משום בונה, ואף בזה יש לכאורה לשאול וכי דרך בניין בכך.

בבירור העניין נראה לי שר' אבהו סבור שיש הבדל מהותי בין אריגה וטווייה לבין בניין. האורג יוצר את יריעת הבד, והטווה יוצר את החוטים לצורך תעשיית הבגד. קליעת השער אין בה יצירה כי אם עניין אסתטי, וקשורה לצד החיצוני ולעיצוב הצורה של השער^[3]. מן הדברים נראה שבונה יש בו צד של דמיון לנקודה זו של העיצוב החיצוני של צורת השער, ולפיכך יש מקום לדמותו לבניין.

נראה לי להביא ראייה לזה מדברי התוס' בסוגיה:

"ואף על גב דקולע נימין חשיבא אריגה כדאמרינן בפרק במה אישה, הכא בשער לא חשיבא אריגה כמו בבגד"               (שם צד: ד"ה וכי).

קליעת נימין יש בה יצירה של רצועות ותכשיטים [עיין לעיל נז. בתחילת פרק ו', ושם סד.], ובזה יש מקום לדמותו לאורג^[4], אך לא בעיצוב שער. לפעולת העיצוב יש לחפש מלאכה אחרת שקרובה יותר לזה מהותית והיא מלאכת הבונה. ולדברינו יש להבין במה נחלקו ר"א וחכמים אם לחייב על פעולות אלו או שאינן אלא משום שבות.

מן הרמב"ם נראה שפעולות אלה אינן בניין, ויש בהן רק דמיון לבניין, ולפיכך אינן אסורות מן התורה, וז"ל:

"אין גודלין את שער הראש ואין פוקסין אותו מפני שנראה כבונה" (פכ"ב, הלכה כו).

וביתר ביאור כתב בפירוש המשנה:

"וחכמים אומרים שענין קליעת השער אינו ענין הבנין".

ובלשונו של המאירי במשנה שם:

"וכן הגדילה והפקוס כעין בנין הוא ואסור ומ"מ אינו בנין גמור להקרא תולדת בונה לחייב חטאת על הדרך שאמרו בכלים שאין בנין בכלים ואעפ"כ לכתחילה אסור להחזיר מנורה של חוליות וכיוצא בה מפני שנראה כעין בנין".

לדעת חכמים כשם שאין בניין בכלים, כך אין בניין באדם. אמנם יש דמיון חיצוני בפעולות אלו לבניין, אך עצם מושג הבניין אינו קיים באדם^[5].

עוד יש לפרש המחלוקת של חכמים על ר"א, שהם מחייבים רק משום שבות על יסוד הסוגיה בביצה:

"אמר רב נחמן: אבנים של בית הכסא מותר לצדדן ביום טוב [אבנים גדולות שמצדדין אותן להיות כמין מושב חלול, ויושבין עליהם בשדות במקום המיוחד לבית הכסא – רש"י]... אמר ליה רבה זוטא לרב אשי: אלא מעתה, בנה אצטבא [כסא של בנין לבנים וטיט – רש"י] ביום טוב דלא עביד אהלא, הכי נמי דשרי? - אמר ליה: התם - בנין קבע אסרה תורה, בנין עראי [שאינו להתקיים – רש"י] לא אסרה תורה, וגזרו רבנן על בנין עראי משום בנין קבע. והכא, משום כבודו - לא גזרו ביה רבנן"   (ביצה לב:).

מן הסוגיה אנו למדים שהתורה לא אסרה אלא בניין של קבע שעשוי להתקיים, ואילו כל בניין של עראי שאינו עשוי להתקיים, כגון אבנים של בית הכיסא ואיצטבא, נאסר רק על ידי חכמים, ובמקום כבוד הבריות לא גזרו. ואם כן, יש לומר שהוא הדין בגודלת ופוקסת הוא בניין שאינו עשוי להתקיים, ולפיכך לחכמים אין בו איסור תורה ואינו אלא שבות.

ובהיותנו בזה נדגיש, שבעניין בניין שאינו עשוי להתקיים, יש להבחין בין שני מצבים:

1. יש בניין המתקיים מצד עצמו, ומבחינה אובייקטיבית הוא בניין שראוי מצד עצמו ומצד אפיו להתקיים לזמן רב, אלא שהאדם הבונה רוצה לסותרו לאחר זמן קצר - בזה לא עסקנו כאן, ויש לדון בו בנפרד, בשאלה אם בניין לשעה הוי בניין או לא^[6] - ראה להלן.
2. ויש בניין שמצד מהותו אינו עשוי להתקיים, אם מפני שאינו יכול לעמוד כלל ימים רבים, ואם מפני שאובייקטיבית הוא בניין שאינו עשוי להתקיים כאבנים של בית הכיסא וכגודלת ופוקסת שברור שאינם עשויים להתקיים, בזה הוא שקבעה הסוגייה בביצה שם שאין בו איסור בונה מן התורה אלא דרבנן בלבד.

ראינו למעלה שרבי שמעון בן אלעזר מחלק בין גודלת ופוקסת לעצמה שפטורה, לבין עושה זאת לאחרים שחייבת, ופירש רש"י:

"לעצמה פטורה - שאינה יכולה לבנות יפה, ואין דרך בנין, אלא אשה לחברתה שרואה ועושה".

אלא שיש לעיין אם דברי רבי שמעון בן אלעזר אמורים בשיטת ר"א שמחייב, ובאו לצמצם את שיטתו, או שמא דבריו אמורים בשיטת חכמים שפוטרים, ובאו לצמצם את הפטור ולומר שאף הם יודו לחייב בעושה זאת לחברתה. ונפקא מינה לדינא: שאם הדברים אמורים בשיטת חכמים יש לנו לפסוק כן, ואם בשיטת ר' אליעזר, לכאורה אין הלכה כמותו.

והנה, הרמב"ם והמאירי לא חילקו וסתמו להלכה שגודלת פטורה ויש רק איסור דרבנן משום שדומה לבניין. ונראה, אם כן, שעמדתם היא שלא שייך בזה דין בונה מן התורה, וכפי שביארנו למעלה, ורבי אליעזר הוא שסבור שיש בזה בניין מן התורה^[7], ובתוך שיטתו חילק רשב"א בין גודלת לעצמה לגודלת לחברתה.

אמנם, יש להסתפק בדבר משתי סיבות:

1. אפשר שהלכה בזה כרבי אליעזר, וכפי שכתב הר"ן בשם הר"ח לעניין גזיזת ציפורניים, וז"ל:

'וכתב ר"ח ז"ל דמדמפרשי רבנן טעמא דרבי אליעזר שמע מינה הלכתא כותיה. ויש מי שחולק ואמר הלכתא כחכמים דאמרי משום שבות ומאן דאמר כרבי אליעזר טפי עדיף דאיסורא דאורייתא הוא ולחומרא עבדינן עכ"ל"        (שם לו. באילפס).

וכן כתב בספר אליה רבה וז"ל:

"משמע מדרבנן כמ"ש ב"י בשם הרמב"ם (פכ"ב הלכה כג) דהלכה כרבנן, ודלא כסמ"ג (לאוין סה, יד ע"ג) שפסק דחייבת כר' אליעזר. אך ראיתי שגם ראב"ן (סימן שנ"ד) ור"ן פרק המצניע (לו. ד"ה גמ' מחלוקת) פסקו כסמ"ג, וכן משמע קצת מספר התרומה (סו"ס רלט) סמ"ק (סי' רפב, עמוד רצט) ומרדכי ריש פרק במה אשה גבי חוטי צמר קלועות, דגודלת בסעיף כ"ו חייבת, והוא הדין בסרק וכוחלת"         (סי' שג ס"ק מ).

2. עוד אפשר שדברי רבי שמעון בן אלעזר בסוגיה שמחלק בינה לבין חברתה הם אליבא דחכמים, וכך הבין בספר אליה רבה שם:

"ודוקא לעצמה אבל לחברתה לכו"ע חייבת^[8], וכן כתב ריא"ז בשלטי גיבורים (לו. אות ב) גבי גודלת".

אבל בספר 'שבת של מי' חלק עליו:

"כבר כתבתי לעיל בפיסקא אמר רב יהודה דהאי מימרא דרשב"א לאו הלכתא היא כדחזינן בהרמב"ם דפסק בפכ"ב דהל' שבת הלכה כ"ו איסורא לחודיה ולא חייב חטאת דקאמר אין גודלין את שער הראש ואין פוקסין אותו מפני שנראה כבונה וכ"כ הרב המאירי בפירוש הגדילה והפסיקה כעין בנין הוא ואסור ומ"מ אינו בנין גמור להקרא תולד' בונה לחייב חטאת על הדרך שאמרו בכלים שאין בנין בכלים עכ"ל ונראה דטעמם משום דבתוספתא איתא האי מימרא דרשב"א משום ר"א ובמתני' חזי' דרבנן פליגי עליה והלכתא כרבנן והוא פשוט".

 וכן הכריע בביאור הלכה:

"ולעניות דעתי שגג בזה דשם אליבא דר"א קאמר כדמוכח שם בסוף דבריו וכן איתא בתוספתא בהדיא דהוא משמיה דר' אליעזר והטעם בזה כמו שפירש רש"י דלעצמה פטורה שאינה יכולה לבנות יפה ומה שהביא ראיה מריא"ז ג"כ לאו ראיה היא כלל דאפשר דריא"ז ס"ל כהראשונים דס"ל דהלכה כר"א אבל לרבנן בודאי דאף לחברתה פטורה וזה טעם הרמב"ם שפסק כרבנן וסתם בסתמא דבאלו הדברים גודלת ופוקסת וכן בכוחלת יש בזה איסור ולא חילק דלאחרים חייב חטאת"     (סי' שג ד"ה משום צובע).

ונראה לי שהעיקר להלכה כפי שנראה מדברי הפוסקים^[9] שהוא איסור דרבנן בלבד. ובספר כלבו כתב:

"הגדילה והקליעה אסורה משום בנין, ובאמת הנשים אסורות לקלע שער אחד ולגדל, ועכשיו שנהגו לעשות כן ואין מי ימחה בידן, לפי שמוטב שיהו שוגגות ואל יהיו מזידות, שאי אפשר למנען, כדי שלא יתגנו על בעליהן"       (סי' ל"א).

וראה בית יוסף שדחה דבריו:

"ואין טעם בדבר שהרי השער מכוסה הוא ומאי שלא יתגנו איכא ואנו לא שמענו מי שנהג כן ואם ימצא מקום שנוהגות כן ראוי לגעור בהן"                                                             

                                          (ספר 'בדק הבית' סי' ש"ג).

ונראה שעיקר מחלוקתו עם הכלבו היא רק מפני שמדובר בנשים נשואות ששערן מכוסה, אבל ברווקות ששערן מגולה, אם ידוע שלא ישמעו לנו, אין למחות בידן, שהרי איסור דרבנן הוא כפי שנתבאר. ובמשנה ברורה (ס"ק פב) כתב אף הוא שאף בנשואות אין למחות אם מתקנות את הפאה הנוכרית שלהן, שהוא איסור דרבנן [עיין להלן], שמוטב שיהיו שוגגות וכו'. (ועיין שם בשער הציון ס"ק ע').

כתב בספר שמירת שבת כהלכתה:

"אין לסלסל את השערות בשום אופן, וגם אין להשתמש בגלילים המיוחדים לכך. וברור שזוהי פעולה שמעצבת את צורת השיער והוי בכלל בונה דגודלת או דפוקסת וכנ"ל"   (פרק י"ד סעיף נג).

וראיתי בספר קצות השולחן להגרא"ח נאה ז"ל שכתב:

"ויש שזקנם ארוך ואינם רוצים שיראה לעיני הבריות, מקפלין את שערות הזקן תחת הסנטר ומסבכין את השערות שלא ירדו למטה... ולכאורה יש לאסור להם לעשות זאת בשבת, דהוי תיקון בשערות ולרש"י ואו"ז אסור משום בונה... ומ"מ יש ללמד זכות על הנוהגין כן, דמסתבר דלא כל פעולה שעושין בשערות הוי בונה, אלא דוקא תיקון שערות שהעולם נוהגין בו..."

                                                    (סימן קמ"ו, בבדה"ש ס"ק כא)

אמנם, לענ"ד נראה לי פשיטא שאין בזה משום בונה. שלא עצם הפעולה אסור, אלא פעולה שיש בה עיצוב ויופי לשיער, והכא הרי רק רוצה לקפל שערות זקנו שלא ייראה ארוך, ולענ"ד אין בזה עיצוב כלל^[10].

ובהמשך דבריו שם כתב:

"וסלסול הפיאות גרע טפי מקיפול הזקן, דהא חזינן שכמעט כל האנשים ששערותיהם מקבלים סלסול דרכן לצאת בפיאות מסולסלות ושייך בהם טפי איסור בונה".

ובזה בודאי נראה שצדקו דבריו כי סלסול הפיאות הוא פעולת עיצוב השיער ויש בזה תורת בונה. אלא שכתב שם ללמד עלהם זכות, שבדרך כלל פיאות מסולסלות נשמר עיצובן כל הזמן, ואינו סלסול חדש ודמי למוסיף קצת על הסלסול, אך בזה סבר שראוי להימנע. ובסיום דבריו כתב להתיר בשופי לקבץ שערות הפיאות בנחת שלא יהיו מפוזרות ולהשכיבן זו אצל זו בנחת שלא יהיו מפוזרות ולהשכיבן זו אצל זו ע"י סיבוב אחד או שתים מותר, דאין זה בגדר בניין כלל [שכל כוונתו היא למנוע הפיזור ולא לסלסל].

.