דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 115

בונה | 4 | בניין לשעה

קובץ טקסט

איתמר בירושלמי:

 

"מה בניין היה במקדש [נ"א: במשכן] שהיו נותנין קרשים על גבי אדנים. ולא לשעה הייתה? אמר רבי יוסה מכיון שהיו חונים ונוסעים על פי הדיבר כמי שהיא לעולם. אמר רבי יוסי בי רבי בון מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לשעה, הדא אמרה בניין לשעה בניין"                                         (שבת ז', ב).

לפנינו, אם כן, מחלוקת בין האמוראים בירושלמי אם בניין לשעה הוי בניין וחייבים עליו בשבת או לא, ומסתימת הירושלמי נראה כי למסקנה אנו סוברים כי בניין לשעה - בניין[1].

יש להדגיש, שבניין לשעה האמור כאן הוא בניין שמצד עצמו יכול להישאר עומד על תילו לזמן רב, אלא שהאדם שבנאו רוצה לסותרו תוך זמן קצר, וכלשון החת"ס:

"ופירוש בנין לשעה שהוא עשוי מתחלה לבנותו ולסותרו לשעתו ולחזור ולבנותו ולסותרו כל שעה כמו שהיה המשכן עשוי"       (שו"ת חת"ס או"ח סי' עב).

דברי הירושלמי הללו הובאו בדבריהם של מקצת הראשונים, ולא העירו עליהם, ומשמע מסתימת דבריהם שהם אינם רואים סיבה מהותית לטעון שהבבלי חלוק בזה על הירושלמי[2]. אבל האחרונים דנו בדבר במפורש, ונחלקו ביניהם בשאלה אם גם הבבלי מודה לירושלמי בזה, או שמא לבבלי בניין לשעה לא הוי בניין, ולהלן נבאר את כל אחד מהצדדים.

הבבלי חולק על הירושלמי, ולדעתו בניין לשעה לא הוי בניין

א. בשו"ת חתם סופר כתב כי לדעתו יש להכריע כאותה דעה בירושלמי שבניין לשעה לא הוי בניין, משום שכך נראה מסתימת התלמוד הבבלי בשבת לא:, וז"ל:

'ופליגי אמוראי למ"ד מתוך שהיו חונים עפ"י הדבור הוי ליה כבנין עולם א"כ הדרינן לכללן דבנין לשעה לאו בנין הוא. וכיון דאשכחן סתמא דתלמודא דידן בפ' במה מדליקין (לא:) גבי מפני שהוא עושה פחם דאמר גבי סותר על מנת לבנות במקומו דכיון דכתיב על פי ה' יחנו כמקומו דמי ולא דחי לי', ש"מ הכי קיי"ל"     (שם).

ב. כתב בספר שביתת השבת (ח.) בשם פתח הדביר להביא ראייה שבניין לשעה לא הוי בניין לבבלי מן הסוגיה בעירובין. דאיתמר התם:

"אמר רב הונא: יושבי צריפין אין מודדין להן אלא מפתח בתיהן [דירה של הוצין וערבה, ואינו קבע, הלכך, אפילו יש הרבה במקום אחד כשיעור - מהלך מאה אמה אין חשובין עיר להיות כארבע אמות, וכל אחד מודד מפתח ביתו אלפים לכל רוח, אם בא לצאת. – רש"י]. מתיב רב חסדא ויחנו על הירדן מבית הישמת ואמר רבה בר בר חנה (אמר רבי יוחנן) לדידי חזי לי ההוא אתרא, והוי תלתא פרסי על תלתא פרסי. ותניא: כשהן נפנין - אין נפנין לא לפניהם ולא לצדיהן אלא לאחריהן [חוץ לענן דודאי לא יחזור הענן לאחוריו, אלמא: המהלך בראש והוצרך לנקביו חוזר לאחוריו שלש פרסאות וישראל במדבר יושבי אהלים היו, שאינן קבועין, ואפילו הכי מהלכין את כל המחנה כארבע אמות. – רש"י]. אמר ליה רבא: דגלי מדבר קאמרת? כיון דכתיב בהו על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו - כמאן דקביע להו דמי [חשובה היא חנייתן להיות נידונת קבע – רש"י]"    (נה:).

מכאן הביא ראיה שהבבלי סובר שבניין המשכן חשוב בניין לעולם, ולא דחו בבבלי כפי שדחו בירושלמי.

ג. עוד יש מקום להביא ראיה מן הסוגיה בריש פרק הבונה, שם למדו בונה במשכן לא מבניין הקרשים והאדנים אלא מבניינים אחרים שהיו שם:

"אמר רבי ירמיה: שכן עני חופר גומא להצניע בה פרוטותיו. דכוותה גבי משכן - שכן תופרי יריעות חופרין גומא להצניע בה מחטיהן. אביי אמר: כיון דמשתכי - לא עבדי הכי. אלא: שכן עני עושה פיטפוטי כירה קטנה לשפות עליה קדירה קטנה. דכוותה גבי משכן - מבשלי סמנין לצבוע יריעות שחסרה מלאכתן, עושין פיטפוטי כירה קטנה לשפות עליה יורה קטנה. רב אחא בר יעקב אמר: אין עניות במקום עשירות. אלא: שכן בעל הבית שיש לו נקב בבירתו וסותמו, דכוותה גבי משכן - שכן קרש שנפלה בו דרנא - מטיף לתוכה אבר וסותמו"                                                              (קב:).

שמא יש לומר, אם כן, שחכמי הבבלי לא רצו ללמוד בניין מן הקרשים לפי שהוא בניין לשעה ואינו בניין, וכקושיית הירושלמי, ולפיכך למדו  מסתימת חורים או מחפירת גומא שהיו לעולם ולא הייתה שם כוונה לסותרו לאחר זמן.

הבבלי סובר כירושלמי כי בניין לשעה הוי בניין

א. כתב ה'אור שמח':

"אכן שיטת הבבלי צריכה בירור. והנה נראה דאיהו ס"ל ג"כ דהוי בנין, דבירושלמי לעיל (פי"ג ה"א) קאמר מה קשירה היתה במשכן, שהיו קושרין את המיתרים, ולא לשעה היתה, א"ר ייסא מכיון שהיו חונים ונוסעים על פי הדבור כמו שהוא לעולם, א"ר יוסא ב"ב מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לשעה, ובגמרא דילן (שבת עד:) מצאנו, קשירה במשכן היכא הוא, אמר רבא שכן קושרין ביתדות האהלים, ההוא קושר ע"מ להתיר הוא, חזינא דסבר הגמ' כר' יסא בר בון, מכיון שהקב"ה הבטיחן שמכניסן לארץ כמו שהוא לשעה, וא"כ כאן גבי בנין נמי סבר דבניין לשעה הוי בנין[3]"   (שבת י', יב).

וכן הוכיח שביתת השבת שם במחלוקתו עם פתח הדביר הנ"ל.

ב. מספר אחרונים דקדקו הבנה זאת מדברי התוספות (ראה ב'ישועות יעקב' סי' שי"ד, שביתת השבת שם):

"תימה לר"י כיון דמותר לגבן ביום טוב מן התורה אפילו באפשר, אפילו לא יהא מותר מדרבנן אלא בדלא אפשר אם כן נפל ביתו ביום טוב יהא מותר לבנותו בי"ט דמתוך שהותר בנין לצורך, דמגבן הוי משום בונה כדאמר בסמוך, הותר נמי שלא לצורך ובלבד שיהא צורך היום לאכול בתוכו שלא יכנו שרב ושמש" (שבת צה. ד"ה הרודה).

והקשו האחרונים הנ"ל שכיוון שמה שמותר לגבן ביום טוב הוא דווקא לצורך היום, ואם כן זה אינו מלאכה כלל שאינו להתקיים, וממילא אם נאמר שבניין לשעה לא הוי בניין אין ללמוד ממגבן לבונה ביתו ביום טוב, ועל כרחנו סברו התוס' שבניין לשעה הוי בניין.

דחיית הראיות

נראה לענ"ד שיש להתמודד עם כל הראיות שהובאו לכאן ולכאן, ולדחותן, כך שמכלל ספק ומחלוקת בדבר לא יצאנו, וצ"ע למעשה.

- דברי ה'אור שמח' מבוססים על כך שהלימוד של בונה במשכן הוא מבניין הקרשים, וזה הוי לשעה, אך אם נאמר כדברינו שהלימוד ממשכן הוא מחופר גומא או מסתימת חורים, אין ראייה שבניין לשעה הוי בניין. אמנם גם אין להביא ראייה מן הסוגיה בריש הבונה שלא לומדים בניין מקרשי המשכן, לפי שלא דנו בסוגיה שם אלא בשאלת כלשהו למאי חזי, וביקשו למצוא כלשהו בבונה, אבל אפשר שלומדים גם מבניין הקרשים, והוי לשעה לפי שיטה זו.

- עוד יש לומר שיש חילוק יסודי בין שאלת קושר לשעה לשאלת בונה לשעה. בקושר לשעה הכול תלוי בדעתו של האדם הקושר, שאם רוצה להתיר או מתכנן להתיר נחשב קושר על מנת להתיר, ולא יועיל בזה שנאמר שכיוון שעל פי ה' יחנו כמי שהוא לעולם, שהרי סוף סוף האדם מתכוון להתיר את הקשר, ואינו לעולם. אבל בבניין לשעה, יש לומר שהחיסרון בו אינו רק מצד מחשבת האדם שאינו לעולם, אלא מצד חשיבות הבניין, שבניין לשעה אין לו חשיבות בניין, ובזה יש מקום לומר שסברת הבבלי היא שכיוון שחונים על פי ה', הרי הבניין הוא בניין חשוב כבניין שהוא לעולם, וצ"ע. ועוד יש לומר שהחיסרון בבניין לשעה הוא משום דבעינן שהבניין יהיה בניין בקרקע, אבל אם הוא לשעה, אפשר שלא נחשב בניין כי לא נחשב בניין בקרקע כי סופו לנוע מכאן[4], ולכן לא הוי בניין. ומפני זה יש מקום לומר שבמשכן שיש קפידא של הקב"ה לבנותו במקום זה דווקא, שבניין כזה ייחשב קבע ובניין בקרקע, ושאני מקשירה כנ"ל, ודו"ק.

- בעניין הראייה משבת (לא:) אותה הביא ה'חתם סופר' הנ"ל, יש לומר שהשאלה שם אינה שאלת הזמן כלל אם בניין לשעה נחשב בניין אלא שאלת המקום, דהיינו, שיש דין שסותר נחשב רק אם סותר על מנת לבנות במקומו, וכשסותר על מנת לבנות במקום אחר פטור, ועל כך אמרו שכיוון שנוסעים וחונים על פי ה', מקום הסתירה ומקום החנייה אחד הוא, דהיינו, 'על פי ה''[5]. אבל שאלת הזמן אם הוא לעולם או לשעה לא נידונה שם, וחלוקה שאלת המקום שבה יש לומר שדבר ה'  עושה זאת למקום אחד, שהרי חונים במקום אשר פי ה' דיבר, לבין שאלת הזמן שאין הדיבור יכול לקבעו כמי שהוא לעולם. מעין זה כתב האור שמח שם:

'והא דאמר הגמרא (שבת) דף ל"א ע"ב מכדי כל מלאכות ילפינן להו ממשכן, והתם סותר ע"מ לבנות שלא במקומו, א"ל שאני התם כיון דכתיב על פי ה' יחנו כסותר על מנת לבנות במקומו דמי, שאני התם דאף דהוי רק חניית שעה, שהיו עומדין בכל עת ליכנס לארץ ישראל, מ"מ כיון דבנין לשעה הוי בנין, תו הוי כסותר ע"מ לבנות לשעה ובמקומו, דפי ה' הוי כמקומו, ודו"ק'.

- הראייה מעירובין (נה:) נדחתה אף היא על ידי ה'אור שמח' שם:

'וא"ל מהא דקאמר בעירובין נ"ה ע"ב דגלי מדבר קאמרת, כיון דכתיב בהו על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו כמאן דקביע להו מקום דמי, דהתם חנייתן הוי קבע, דתמן מיירי לאחר הגזירה, שהוכרחו לשהות במדבר ארבעים שנה, אבל בשעת עשיית המשכן שעדיין לא נגזרה עליהם הגזירה שלא יכנסו לארץ ישראל, ובכל יום היו יכולין לבא, הוי כל חנייה לשעה, וז"ב. ובירושלמי פרק כיצד מעברין (עירובין פ"ה ה"א) התיב ר' אסי והכתיב ויד תהיה לך כו', ר' חייא בריה דשובתי מקשי, והאיך היו יוצאין לבית מדרשו של משה כו', א"ר יוסי מכיון שהיו חונים ונוסעים עפ"י הדבור כמו שהיו חונין לעולם, אריב"ב מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לשעה, היינו דתמן מקשה מבית מדרשו של משה, דהיה בעת העגל, דכתיב והיה כל מבקש ה' כו', ועדיין לא נגזר שיהיו במדבר ארבעים שנה, והוי חנייתן לשעה'.

חידוש גדול שמענו מדבריו שברגע שנגזרה הגזירה של ארבעים שנות המדבר, חשובה החנייה חניית קבע, וצ"ע כי גם לאחר הגזירה היו יכולים לנוע במדבר ממקום למקום, כפי שאכן היה לפחות בחלק מהזמן[6]. ולענ"ד נראה לפרש שהשאלה בעירובין היא אם של חשיבות המחנה של בני ישראל במדבר, ובזה קבעו שכיוון שהוא על פי ה' יש לו חשיבות של קבע [בדומה למאי דקיי"ל ששבת קובעת למעשר], אבל לעניין גדרו של בניין, יש לומר שכיוון שהבטיחן שמכניסן לארץ כמי שהוא לשעה.

- הראיה ממגבן יש לדחותה לגמרי לענ"ד, משום שגם אם נאמר שבניין לשעה לא הוי בניין, היינו בניין שמתכוון לפרקו לאחר זמן קצר, אבל במגבן אינו מפרק את הבניין שבנה, והוא בניין לעולם, אלא שהוא אוכלו כגבינה, וחשיבות מלאכתו בייצור הגבינה, והיא לא נוצרת לשעה, כי אין משיבים אותה למצב החלב. ומה שהבאנו בשיעור קודם (בונה א'), מדברי הפני יהושע שסבר שמגבן לבו ביום אינו בונה הוא מסיבה אחרת, שאין בגבינה בת יומה גדר בונה כלל, כי לדעתו, אין בה עיצוב צורה שהיא התנאי לבונה, עיי"ש לעיל.

קנצי למילין, לענ"ד קשה להביא ראיות מכל הנ"ל, אך זה עומד לנגדי, דברי הראשונים – הרשב"א והמאירי- שהביאו דברי הירושלמי שבניין לשעה בניין להלכה, וצ"ע.

בשיעור הבא נעסוק, אי"ה בעניין בניין שמצד עצמו אינו מסוגל לעמוד זמן רב, ושם גם נסיק מסקנה יותר בהירה בענייננו..

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ב

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

 

 

[1]   כך כתבו רבים בדעת הירושלמי. אבל, עיין שו"ת הר צבי טל הרים בונה א' שכתב שדעת הירושלמי  להלכה היא שבניין לשעה לא הוי בניין, וז"ל: 'וזה מימים אמרתי להביא ראיה מסתימת דברי הירושלמי פ"ק דיומא דבנין לשעה לא הוי בנין, דאיתא שם כל שבעת ימי המילואים היה משה מעמיד את המשכן ומפרקו, והאיך עשה בשבת. ואין לומר דכיון דהוי לצורך דחי שבת, דהא אמרינן ביבמות (דף ו) דאין בנין המקדש דוחה שבת. ולכאורה ראיה מהירושלמי הנ"ל דבנין לשעה לא הוי בנין. (ובשירי קרבן שם כתב דבשבת לא היה מפרק).' [ויש טוענים שאף שבניין בית המקדש לא דוחה שבת, ימי המילואים שאני, והקמתו ופירוקו בהם, דוחה שבת, ואזדא לה ראיית הרב פרנק ז"ל מן הירושלמי – עיין חתם סופר המובא בדבריו שם].

[2] ואדרבה נראה מדבריהם שהם מביאים זאת לקבוע הלכה שבניין לשעה בניין. וראה רשב"א ומאירי ריש הבונה [קב:]. במאירי הביא דברי הירושלמי באופן מובהק כדי לפתור בעייה שעלתה אצלו בסוגייתנו, והכריעה ע"פ דברי הירושלמי.

[3]   בעיקר הגדר של בניין לשעה אם הוא בלתי מוגבל כלל בזמן, או שיש זמן מינימלי, עיין בספר כלכלת שבת לבעל תפא"י שכתב דאפילו לדעת האומר בירושלמי שבנין לשעה הוי בנין, מ"מ פחות מח' או מט' ימים אפילו בנין לשעה לא הוי. אמנם בשו"ת חת"ס או"ח (סימן עב) מבואר שלדעת האומרים בנין לשעה הוי בנין גם בדעתו לסתור באותו יום עצמו הוי בנין. וכן נראה מדברי הנודע ביהודה שאסר את המטרייה מדאורייתא [עיין להלן בעניין אוהל], אע"פ שהיא ליומה בלבד.

[4]   אפשר שיש להביא סיוע לכיוון חשיבה זה שיש קשר בין שאלת בניין לשעה לשאלת בניין בקרקע מן הירושלמי הנ"ל שהסיק מן הבניין של המשכן כמה מסקנות: 'הדא אמרה בניין לשעה בניין הדא אמרה אפילו מן הצד הדא אמרה אפילו נתון על גבי דבר אחר הדא אמרה בניין על גבי כלים בניין אדנים כקרקע הן', ואפשר שלירושלמי יש קשר בין בניין לשעה שהווי בניין, והוא הדין אם אינו בקרקע הוי בניין, וממילא אפשר שהבבלי קושר את הדברים.

[5]   ובדרך אחרת קרובה יש לומר שדין סותר על מנת לבנות במקומו נדרש כדי שלא יהא מקלקל, כי אם רוצה לבנות במקום אחר אין לקלקל את הבניין הניצב במקום זה, שהרי הבניין הוא חלק מהותי מן הקרקע שהוא מצוי בה, ורק אם רוצה לבנות כאן בניין אחר חשיב מתקן, ובזה יש לומר שאם רצון ה' שהבניין ייבנה במקום אחר חשוב הדבר כמתקן, כי צו ה' מכריח את הסתירה להחשיבה כסותר על מנת לבנות במקומו.

[6] ושמא סבור שלא היו מסעות כל 38 שנות המדבר, עיין ונשב בקדש ימים רבים, אך השווה שם ונסב את הר שעיר ימים רבים, ואכמ"ל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)