דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 117

בונה (ו) - בנין בכלים

הרב ברוך גיגי
11.08.2014

האם יש בנין בכלים?

"בית שמאי אומרים: אין מסלקין את התריסין ביום טוב, ובית הלל מתירין אף להחזיר" (ביצה יא:).

ההבנה הפשוטה בהבנת מחלוקת ב"ש וב"ה הינה כי הם נחלקו האם יש בנין וסתירה בכלים, וכך נאמר בפירוש בסוגיית הגמרא:

"דבית שמאי סברי: יש בנין בכלים, ובית הלל סברי: אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים"  (שם כב.).

וע"פ זה היה לנו לכאורה לפסוק כבית הלל שאין בניין בכלים. אלא שמצינו בירושלמי דשבת:

"רבי ירמיה בשם רב המרכיב מיטה של גילה חייב משום בונה .. תני רבי סימיי אומר המרכיב קרן עגולה חייב, קרן פשוטה פטור. רבי אלעזר בי רבי שמעון אומר קני מנורה חייב קנה של ציידין פטור. קני מנורה למה הוא חייב? רבי אבהו בשם רבי יוחנן ורב חונה תריהון אמרין משום בונה" (י"ב, א).

 ובבבלי:

"עייל שופתא בקופינא דמרא [שופתא יתד קטן שתוחבין בתוך בית יד של מרא בהיותו בנקב הברזל, להדקו שלא יצא – רש"י], רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש"  (קב:)

והיה נראה לכאורה שאמוראים אלו פסקו שיש בניין בכלים. ונראה שזוהי שיטת רבינו חננאל בשבת שם שהכריע כדעה זו, וז"ל:

"רב סבר דיש בנין בכלים ושמואל סבר אין בנין בכלים...ואשכחן סוגיא דשמעתא בעניין המחזיר מיטה של טרסיים [לעיל מז.] כרב דסבר עיולי שופתא בקופינא והוא יד הקורדום בנקבו שהוא כהחזרת מלבנות המיטה... וגרסינן בירושלמי קנה מנורה למה הוא חייב ר' אבהו בשם ר' יוחנן ורב הונא תרווייהו אמרו משום בונה, וקיי"ל בהני כולהו כרב".

הרי שפסק כרב והסביר שהוא מדין בניין בכלים, וסייע דבריו מן הבבלי והירושלמי הנ"ל. ולכאורה, צ"ע, שנראה שהכריע כשיטת ב"ש.

והאמת שהקושי גדול יותר לפי שהר"ח עצמו בסוגיית ביצה הכריע כבית הלל ולא כבית שמאי, משום דקיי"ל שאין בנין וסתירה בכלים, וז"ל:

'ואין זוקפין המנורה אוקימנא במנורה של חוליות משום דמיחזי כבונה, וב"ש לטעמייהו דאמרי יש בנין  וסתירה בכלים, ובה"א אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים וקיי"ל כב"ה".

ותירץ הרשב"א:

"ורבינו האיי גאון ז"ל כתב רב אמר משום בונה ואע"ג דכלי הוא קסבר רב יש בנין בכלים, ולפי זה הא דתנן התם (ביצה כ"א ב' עיי"ש) בית הלל מתירין, כלומר לזקוף את המנורה, ומפרשינן בגמרא דביש בנין בכלים או אין בנין בכלים פליגי, לית ליה לרב הכין אלא קסבר דאפילו בית הלל סבירא להו יש בנין בכלים והא דשרו זקיפת המנורה היינו משום דלא מיחזי להו זקיפתה בלחוד כבנין כיון שלא נתפרקה כלל, והכין נמי סבירא ליה לרבי יוחנן (לעיל מו.) במה שאסר לטלטל את המנורה בשבת, והיינו נמי דקאמר התם בפרק קמא דביצה גבי מתניתין דתריסין מוחלפת השיטה, אבל אנן דקיימא לן אין בנין בכלים מפרשינן טעמא דבית הלל משום דאין בנין בכלים".

אולם, דברי רשב"א אלו לא תואמים את דברי הר"ח עצמו בביצה שהסביר מחלוקת ב"ה וב"ש בבנין בכלים, וצע"ג[1].

שוב, חשבתי שיש להציע שר"ח סבור ששני סוגי דיונים הם ושני סוגי מחלוקות הן בשאלת בנין בכלים.

1.      הדיון של ב"ש וב"ה בסוגיות ביצה הוא בשתי דוגמאות: סילוק תריסי חנויות, שהן דלתות פתחי תיבות העומדות בשוק ואינן מחוברות לקרקע (ביצה יא:, עיי"ש במשנה, וברש"י שם י. ד"ה תריסין), וזקיפת המנורה ביום טוב. לענ"ד נראה שבשתי הדוגמאות הנ"ל מדובר בפעולה שאינה קיבוע סופי של החלקים השונים, אלא הרכבה של דלתות בלילה ופירוקן למחרת בשעת פתיחת חנויות, וכן במנורה שזוקפין אותה בשעה שמבקשים להדליקה ולהשתמש בה [ואולי מעין מה שפירשו התוס' ביצה כב. ד"ה ובית, ובשבת מו. ד"ה דחוליות.]. בשני המקרים מדובר על חיבור זמני או פירוק כזה, של דברים שהנוהג לחברם ולפרקם, וסבור ר"ח שבזה נחלקו ב"ה וב"ש, ואנחנו פוסקים כב"ה שאין בניין כזה בכלים.

2.      אולם, הנידון של רב בעניין שופתא בקופינא דמרא (שבת קב:), וכן מיטה של טרסיים (שבת מז.) - מדובר בפעולה של חיבור חזק וקבוע שהופך אותם לאחד, ובזה סבור רב שחייבים משום בונה, ושמואל משום מכה בפטיש, ובמקרים מסוג זה פוסק ר"ח כרב שיש בניין בכלים.

אם כנים אנו בדברינו[2], אנו עדים לשני דיונים: החיבור הרגעי של דלתות לתיבות או של חוליות המנורה, שב"ש מחייבים אף בזה וב"ה סבורים שאין זה בניין, כי בכלים לא שייך לדבר על בניין אלא כשמדובר על חיבור קבוע שאינך עומד לפרקו לאחר זמן קצר. ויש דיון אחר של עצם המושג של בניין בכלים, כי שמואל סובר שאין תורת בניין בכלים ולא חייבו בכלים אלא משום מכה בפטיש וכיו"ב, אבל בניין אינו אלא בקרקע, ורב אית ליה שיש בניין בכלים, ובזה סבור הר"ח שהלכה כרב באיסורי[3].

היקף הדין

עכ"פ, רוב הראשונים הכריעו שהלכה כשיטת הסוברים שאין בניין וסתירה בכלים, אלא שהם חלוקים בהיקף תחולתו של הדין הזה, וכפי שנבאר.

רש"י סבור שאין בניין בכלים כלל, ובכל מקום שאנו מחייבים כשמדובר בבניין כלים, על כרחנו אינו משום בונה אלא משום מלאכות אחרות. וז"ל רש"י:

"דאין בנין בכלים - אין איסור בנין וסתירה בכלים, אלא בבתים דנחייב בבנין כל דהו, והעושה כלי או גומרו ביום טוב או בשבת - משום מכה בפטיש הוא דמחייב, שהוא חיוב לכל גמר מלאכה, או אם הוא דבר שהוא מחליקו - חייב משום ממחק, ואם צריך קצוע - חייב משום מחתך, וכן אורג או מסך או תופר, אבל בנין וסתירה - לא שייך בהו לאחיובי בסלוק וחזרה, דהא דתנן (שבת קב:): הבונה כל שהוא - בבתים תנן" (ביצה יא:)

'. ובהמשך כתב:

"אין תורת בנין בכלים - ואינו חייב אלא אם כן עשה בו מלאכה, כגון ממחק או מחתך או אורג או תופר שהן אבות מלאכות לעצמם, אבל חזרת חוליות, שאין בה אלא משום בנין - אין בונה אלא בבתים ואהלים".

 ולפיכך על מאי דאיתמר בשבת:

"רב ושמואל דאמרי תרווייהו המחזיר מיטה של טרסיים חייב חטאת"  (מז.).

פירש רש"י :

 "הוא תחלתו וגמרו, ונמצא עושה כלי, וחייב משום מכה בפטיש - אב לכל גומרי מלאכה, ולא משום בנין - דאין בנין בכלים[4],[5] ".

היראים טוען שאף רב סבור שאין בניין בכלים, והוכיח כן משבת כט: שם אומר רב כי מסיקין בכלים בשבת[6]. ומה שאמר רב בעייל שופתא שחייב משום בונה, כוונתו שבנידון זה אין לנו לחייבו אלא משום בונה, אך כיוון שאין בניין בכלים, הרי הוא פטור לגמרי, וז"ל:

"ובפ' במה מדליקין (כט.) אמרינן אמר רב יהודה אמר רב מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים מסיקין בכלים אין לך סתירה גדולה מהסקה. והא דאמרינן בהבונה (קב:) עייל שופתא בקופינא דמרה רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש, אלמא סבירא ליה לרב יש בנין בכלים ואם יש בנין יש סתירה דחדא טעמא הוא כדאמרינן בכל הכלים (קכב:) וא"כ קשיא דרב אדרב - הא לא קשיא. דבהבונה הכי פירושו רב אמר משום בונה פי' מרה זאת מחוסרת בנין בחסרון שופתא הלכך אין בו איסור מכה בפטיש, שאינו נקרא מכה בפטיש אלא בדבר שאינו מחוסר בנין שהכאת פטיש הוא לאחר גמר בנין, ולא אמר רב משום בונה לומר שיש חיוב בונה בדבר דהא אין סתירה ובנין בכלים ולא אמרינן משום בונה אלא להסירו מטעם מכה בפטיש שהוא לאחר בנין שלעולם בחסרון בנין לא תהיה מלאכת מכה בפטיש פי' בקוצר משום בונה אין בו אלא טעם בונה ומאותו בונה אין חיוב דאין בנין בכלים וכל הסוגיא נוח לפרשה אחר פירוש זו".

ובדעת רש"י יש לומר שמבין שלרב יש בניין בכלים, ואין להוכיח משבת כט: בעניין מסיקין בכלים, מפני שאין זה סתירה לדעתו שאינה אלא ממילא, ועוד יש לחלק בין בניין בכלים לסתירה בכלים, וכדלהלן, עיי"ש[7]. מ"מ, לשיטות רש"י והיראים, יוצא שאין לדבר בכלל על בניין בכלים, אלא על מכה בפטיש או על חיוב אחר. המחלוקת בין הדעות לשיטותיהם היא ברורה: האם יש מקום לדבר על מושג הבניין בכלים או לא, כי אפשר שלא שייך לדבר על בניין רק בקרקע, וכל מה שאינו קרקע אינו בניין, והחולקים סוברים שיש בניין בכל חפץ או כלי המיטלטל שנבנה ומקבל צורה.

ואמנם הפני יהושע תמה מאוד בשיטת רש"י כיצד ייתכן לומר שאף כשעושה כלי מתחילתו, ומשלימו אין חייב בזה משום בונה, וז"ל:

"לענ"ד בלא"ה כמו זר נחשב לומר דשום תנא או אמורא סבר דבעושה כלי גמור בשבת לא יתחייב משום מלאכה דהא ודאי מלאכה חשובה היא ובמשכן נמי הוי חשיבא טובא בעשיית ארון ומזבח ומנורה וכל כלי משכן. ולכאורה אדרבה עיקר מלאכת מחשבת דכתיב במשכן אהנך מלאכות קאי שצריך חכמה יתירה שנשתבח בהם בצלאל ואהליאב... לכך נראה לענ"ד דלרש"י נמי עיקר פלוגתא דאין בנין בכלים היינו דומיא דמטה ומנורה של חוליות או אפילו בכה"ג דעייל שופתא בקופינא דמרא דמחייב ליה רב משום בונה משום דתחלת מלאכה וגמר מלאכה נעשין כאחד ומש"ה לרב חייב משום בונה ולשמואל משום מכה בפטיש משא"כ בשאר כלים גמורין שאין מלאכתן נעשית כאחת כי הנך דשמעתין בחביתא ותנורא וחלתא שצריכין לכמה מלאכות וכל כמה שלא נגמר מלאכתן לא חזי למידי לעיקר תשמישן עד שתגמר מלאכתן לגמרי מש"ה לא מחייב בהו משום בנין אלא משום מכה בפטיש היכא דשייך"  (שבת עד:).

עיקר כוונתו של הפנ"י היא שאם הכלי נעשה בפעולה אחת יש לחייב משום בונה, ורק כשנעשה בשלבים שונים, וכל שלב אין בו חשיבות מספקת אין בו חיוב משום בונה אלא משום מכה בפטיש על המעשה האחרון.

והנה, מלבד מה שסברה זו נראית קשה בעיני, וכי למה ייגרע אם עושה כמה פעולות שאין חשיבות בכל אחת כדי לחייבו, מ"מ יש לנו לחייבו על הצטברות הפעולות שיוצרות את הכלי שהוא מלאכת מחשבת גדולה וחשובה, ונחייבו משום בונה. ועוד שאף לדבריו הרי לא העלה ארוכה לקושייתו, שהרי גם לשיטתו שמואל חולק בזה על רב אף בבונה שנעשה בפעולה אחת, וא"כ כיצד יכלכל את שיטת שמואל.

אולם האמת יורה דרכו כפי שפירשנו, שרש"י סבור שאין תורת בניין אלא בקרקע ולא בכלים, ובכלים יש תורת עשיית כלי שהיא משום מכה בפטיש ולא בונה.

אמנם, נותר קושי אחד בשיטת רש"י, ממה שאמרו בשבת צה. שהמגבן חייב משום בונה, ולכאורה, אם בכלים אין בונה קל וחומר שאין בניין באוכלים. אמנם, עיין מאירי שם שכתב:

"והמגבן חייב משום בונה. ואף על פי שאמרו אין בנין בכלים יש בנין באוכלים"

הנה סתם המאירי ולא פירש דבריו מה חילוק יש בין כלים לאוכלים[8], ולענ"ד הסברה נוטה לומר איפכא! ושוב ראיתי שהמאירי עצמו כתב איפכא:

"ואף על פי שאין בנין בכלים להתחייב עליו בדיעבד וכ"ש באוכלין[9]" (פסחים סה.).

וצ"ע. ומתוך הדוחק נראה לי לומר, לשיטת רש"י,  ששיוכו של מגבן לבונה אינו מצד המבנה שנוצר, אלא דמיון מצד הפעולה של דיבוק חלקים, וכיוון שזהו כל עניינו של מגבן בדיבוק חלקי החלב, שהרי גם בלא הגיבוש ליחידה אחת הוא כבר גבינה אלא שזוהי צורת האכילה של הגבינה על ידי גיבושה, ולפיכך, יש בו דמיון מצד הפעולה לבונה והוי תולדת בונה. אבל בעשיית כלים, אף כשיש בהם דיבוק חלקים, עיקר עניינם אינו בדיבוק אלא ביצירת הכלי, ובזה קיי"ל שאין בונה בכלים, ועדיין צ"ע. 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ב

עורך: אביעד ביננשטוק

 


[1]   ועיין היטב דברי הרמב"ן במלחמות שבת לז. באילפס.

[2]   כיוון חשיבה עקרוני דומה מצאנו בדברי תוס' הרא"ש שבת קב: 'ואין בין כלים לקרקע אלא בנין עראי דבכלים לא חשיב בנין ובקרקע חשוב בנין, ושופתא בקופינא דמרא הוה בנין קבוע'. [אגב, נעיר שאין כוונתו שבקרקע בנין עראי הוי בניין, שהרי סוגיה שלמה היא בביצה לב: שלא אסרה תורה בניין עראי, ונראה לי פשוט שכוונתו שבקרקע יש לחייב גם על בניין לשעה, שעומד לפירוק, ומכאן ראיה נוספת לשיטות הסוברים בניין לשעה הוי בניין, ודו"ק.]

[3] ונראה לי שזקיפת מנורה של הסוגיה בביצה היא פעולה של הרכבה של דבר שעומד להרכבה ולפירוק כתריסי חנויות, ומחזיר מיטה של טרסיים בשבת מז. היא חיבור קבוע, שהרי לא מחייבינן ליה אלא בתוקע.

[4] וקצ"ע למה נקט רש"י בטעם החיוב משום מכב"פ, והלא רב אית ליה שיש בניין בכלים, וסביר שהוא מחייב מדין בונה, ושמא רש"י נקט כאן הטעם להלכה, לשיטתו, דקיי"ל שאין בניין בכלים, ולא דקדק לפרש טעמיהם השונים של רב ושמואל. וראה עוד להלן בסמוך.

[5] וראה עוד רש"י שבת עד: ד"ה ואי חייטיה גבי האי מאן דעביד חביתא, חלתא, או תנורא: 'ומשום בונה ליכא לחיוביה לא בחבית ולא בתנור ולא בכוורת, דאין בנין בכלים'

[6] ואם יש בניין הרי יש גם סתירה בכלים, ואיך מותר להסיק, ולכן ברור לשיטתו שרב סבור שאין בניין וסתירה בכלים.

[7] דרך נוספת ליישב את שיטת רש"י עיין להלן בדיוננו בשיטת רמב"ם, שנסביר שרב אכן סבור שאין בניין בכלים, שהרי קשה לומר דרב כב"ש נקט לשמעתיה, והחיוב בעייל שופתא הוא מגדר אחר.

[8] עיין לעיל בונה א' מה שדנו בזה.

[9] תירוצו של המאירי בפסחים שם הוא בדרכם של בעלי התוס', ואינו מעלה ארוכה לשיטת רש"י, וז"ל: 'לא נאמר [שאין בניין בכלים] אלא במנורה של חוליות וכיוצא בה מן הדברים המתפרקים תמיד אבל עשיית כלי מתחילתו חייב'. [אגב, נעיר שדברי המאירי על דברים המתפרקים תמיד קרובים לחילוק שעשינו בתחילת דברינו בשיטת הגאונים]. והמאירי שנה ושילש יסוד זה במגבן גם בשבת קכב: וז"ל: 'אבל אוכלין שאסרנו במגבן משום בונה אתה צריך לפרשו מתורת עשיית דבר מתחלתו', וכן כתב בביצה כא: 'שאם לכתחלה הוא הרי מחדש כלי לכתחלה ..וכן הדין באוכלין והוא שאמרו המגבן בשבת חייב משום בונה'. וא"כ, דבריו בסוגיה צה לחלק בין אוכלים לכלים צ"ע.   

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)