דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 119

בונה | 8 | בניין בכלים

קובץ טקסט

שנינו בגמרא:

"עייל שופתא בקופינא דמרא - רב אמר משום בונה, ושמואל אמר משום מכה בפטיש"    (קב:).

את דברי הגמרא הללו, ניתן להבין בשני אופנים:

  1. ניתן להבין כי שמואל חולק על רב, וס"ל שאין בניין בכלים, כפי שכתב הר"ח להדיא (הבאנו דבריו בשיעור קודם, בתחילת דיוננו בעניין זה). וקצת משמע כן בדברי התוס' שם שטרחו להסביר למה רב מחייב משום בונה אע"פ שלכאורה אין בניין בכלים, ומשמע מדבריהם ששיטת שמואל פשוטה היא והוא סובר שאין בניין בכלים.
  2. אולם, חכמי ספרד נקטו ששמואל אינו חולק עקרונית על רב, ואף הוא מודה שיש בניין בכלים, כפי התנאים שעמדנו עליהם בדיונינו הקודמים. לדעתם, שמואל אינו חולק אלא בעייל שופתא בקופינא דמרא, כפי שכתב הרמב"ן:

"והנכון בזה דרב ושמואל תרוייהו סבירא להו יש בנין בכלים, ולא נחלקו בשופתא דקופינא אלא ביש בנין בכך כמו שנחלקו במסתת את האבן עצמה, והא ראיה בזה שהן אמרו המחזיר מטה של טרסיים בשבת חייב חטאת בין בתוקע בין בשלא תקע והיינו משום בנין בכלים[1]"                                              (מלחמות, לז. באילפס).

ולכאורה, יש לעיין: לפי רוב הראשונים שפוסקים שיש בניין בכלים בעשיית כלי או במקום שיש בו חיזוק ואומנות, למה אמרו לעיל:

"אמר רבי שמעון בן לקיש .. והמנפח בכלי זכוכית חייב משום מכה בפטיש"     (עה:).

הניחא לרש"י דס"ל שלעולם אין בניין בכלים, אבל לרוב הראשונים אמאי לא יתחייב משום בונה, שהרי עושה כלי מתחילתו, ויש בו אומנות. ובירושלמי אכן מצאנו שחיובו משום בונה:

"רבי אילא בשם רבי שמעון בן לקיש הנופח כלי זכוכית חייב משום בונה"        (שבת פ"ז, הלכה ב).

וצ"ע אמאי בתלמודנו סברו שהוא מכה בפטיש? וכבר העירו כן בתוס':

"אבל כשעושה לגמרי כל הכלי מיחייב משום בונה דאמרינן... האי מאן דעייל שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה וצ"ע דלא ליקשי ממנפח בכלי זכוכית דסוף פרקין"   (עד: ד"ה חביתא).

ועיין חי' המיוחסים לר"ן שמחלק בין נפיחה ראשונה בכלי זכוכית שעושה את הכלי ויש לחייב עליה משום בונה, לבין הנפיחה השנייה שהיא משום מכה בפטיש. לדבריו אין מחלוקת בין התלמודים ומר אמר חדא ומר אמר חדא, וז"ל:

"המכה בפטיש. פי' ר"ח ז"ל שלאחר שנעשה הכלי משוה פניו והיא בעצמה אינה מלאכה שהרי כבר נעשה הכלי אלא שגומר המלאכה, ומכאן למדו לכל דבר שהוא בעצמו אינה מלאכה אלא שעל ידו נגמרה לחייבו על גמר מלאכה כנופח בכלי זכוכית פעם שניה שע"י כן נגמרת המלאכה והוא חייב [משום מכה בפטיש] כנופח נפיחה ראשונה שהיא המלאכה [משום בונה]"           (עג.).

וכן נראה קצת מלשון הריטב"א שלא מדובר בסוגייתנו בעושה כלי הזכוכית, אלא בנופח בו לגמור מלאכתו:

"וכן המנפח בכלי זכוכית גמר מלאכה ולפיכך חייבין עליהם משום מכה בפטיש".

אמנם, מדברי המאירי נראה שהוא סבור שעצם יצירת כלי הזכוכית על ידי הניפוח, חייב משום מכה בפטיש ואינו מחלק בין נפיחה ראשונה לשנייה, וז"ל:

"אף המנפח בכלי זכוכית אחר שהותך שהוא נעשה כלי ע"י ניפוח חיובו משום מכה בפטיש ואף זו לאו דוקא בנפוח אחרון אלא אף בהתחלת הנפוח[2]".

ובמרכבת המשנה על הרמב"ם כתב לחלק:

"אע"ג דהעושה כלי אדמה חייב משום בונה, שאני המנפח בכלי זכוכית דכבר היה לו תואר בית קבול קודם הנפיחה"    (פ"י, הלכה טז).

קשה להבין כוונתו שהיה לו תואר בית קיבול. ולאחר העיון נראה לי להציע חילוק אחר: נראה כי יש מחלוקת יסודית בגדרי בונה, ואפשר שהיא מחלוקת התלמודים אם נופח כלי זכוכית חייב משום בונה או משום מכה בפטיש, או אפשר שהיא מחלוקת הראשונים שהתקשו במנפח אמאי אינו חייב משום בונה. נראה שמי שסבור שיש לחייב בזה משום בונה, הרי זה מפני שהוא עושה כלי גמור, ובזה יש בניין בכלים, אבל החולקים סוברים, שאף שנכון הוא שיש בניין בכלים בעושה כלי, היינו דווקא, כשדרך העשייה, מקבילה לדרך בניין, במנפח כלי זכוכית יש תוצאה של כלי, אך אין כאן עשייה[3] בדרך של בניין, ובזה אין לחייב אלא מצד הגמר שהוא מכה בפטיש.

ובדעת הרמב"ם יש לומר יותר, שמעשה זה שאין בו אפיון של מלאכה קונקרטית, אלא מאפייני האומנות הספציפית שייך למכה בפטיש, שהוא כדרך שהאומנין עושין.

אמנם, בתוס' רי"ד כתב יסוד חדש בדין בניין בכלים, שיש מקום לפרש על פיו את דין המנפח בכלי זכוכית.  וז"ל:

"ונ"ל לתרץ דודאי כל תיקון הכלים שהוא מעשה אומן אף על פי שההדיוט עושה אותו אסור משום בונה וחייב עליו חטאת ובכי האי גוונא ודאי אמרי' דיש בנין בכלים שאם גם בזה נרצה לומר דאין בנין בכלים א"כ כל אומן יתקן כלים בשבת ומש"ה אמר רב עייל שופתי' בקופינא דמרא חייב משום בונה דהוא מעשה אומן .. וכן נמי מטה של טרסיים שהיא עשוי' פרקים פרקים כמו אלא המטות שלנו ומחברין אותן ואינן מפרקין אותן בכל יום וצריך מעשה אומן לחברם.. ומחייבין משום בונה וליכא מאן דפליג עלייהו ושמואל דפליג עלי' רב בשופתא דקופינא דמרא לאו משום דס"ל דאין בנין בכלים היכא דצריך מעשה אומן שהרי גם הוא מחייב חטאת דמה לי משום בונה מה לי משום מכה בפטיש חייב חטאת היא אלא טעמא דשמואל כדפרישית התם במהדורא בתרא דקסבר לא דמי לבונה אלא כשמחבר הכלי פרקים פרקים דומיא דקני מנורה ומלבנות וכרעי המטה אבל כלי העשוי מפרק אחד כל מלאכה שאתה עושה בו אינו אלא משום מכה בפטיש כגון החוקק קב בבקעת וכיוצא בו ורב סבר בודאי חקיקת קב הוא מכה בפטיש אבל שופתא בקופינא דמרא דמי למחזיר קני מנורה ומשום מחזיר חייב ומשום בונה מחייב מ"מ שניהן מודים שיש תורת בנין בכלים"         (עירובין לה.).

ועל פי דברי התוס' רי"ד יש להסביר בפשיטות שמנפח בכלי זכוכית אינו משום בונה שאין בו הרכבת חלקים, ולפיכך אינו חייב אלא משום מכה בפטיש.

אולם, דברים אלו של התוס' רי"ד חשובים הם הרבה יותר מפתרון בעיית הנופח בכלי זכוכית, ויש להם השלכות רחבות לדיני בניין בכלים.

התוס' רי"ד הזכיר בתוך דבריו את המקרה של חוקק קב בבקעת [=בקעת היא גזע עץ גדול שאדם חוקק בה בית קיבול[4]]. בגמ' (שבת יא:) נאמר שפשוט שיש לחייב בזה אף כשהדיוט שאינו אומן עושה כן, משום מלאכת שבת, אך לא נתבארה בסוגיה המלאכה המחייבת בזה. כאמור, התוס' רי"ד סבור שאין לחייב בזה משום בונה כיוון שאין בזה חיבור של פרקים, ויש לחייבו משום מכה בפטיש.  אולם בחי' המיוחסים לר"ן משמע שיש לחייבו משום בונה, שהרי כתב שם כשבא להוכיח שגם הדיוט החוקק חייב ולאו דווקא אומן:

"הגע עצמך מי שאינו אומן שבונה בית מי פטר ר' מאיר, אלא מאי אית לך למימר דודאי הדיוט שחקק קב בבקעת מחייב ר' מאיר הואיל וחקיקתו של זה כך".

מן הדוגמה שהביא כדי להוכיח את טענתו - משמע שבמלאכת בונה עסקינן.

אף להלן במשנה (קב:) שנינו: "זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת חייב". ואמרו שם (קג.) "לאתויי דחק קפיזא בקבא". ושני פירושים נאמרו בדבר, ונעתיק את לשון הרשב"א שהביא את שניהם:

"פירש רש"י ז"ל שחקק כדי קפיזא בבקעת גדולה הראויה לחוק בו קבא. ורבינו האיי גאון ז"ל פירש כגון שעשה סימן לידע היכא דוכתא דקפיזא כמו שנתות היו בהין".

הפירוש הראשון זהה לנידוננו של חוקק קב בבקעת, והפירוש השני הוא חקיקת שנתות בכלי, ואף כאן לא ברור בסוגיה מאיזו מלאכה יש לחייב. והריטב"א שם כתב להדיא שהוא משום בונה, וז"ל:

"פרש"י ז"ל כי בגולם גדול הראוי לחוק קב חקק שלשת לוגים ואף על פי שעתיד להוסיף יש מקיימים [כן] ורבינו האיי גאון ז"ל פירש שעושה סימן בתוך הקב לידע עד היכן הוא קפיזא כמו שאמרו שנתות היו בהין ולימא דאפי' מלאכה גרועה כזו חשיבא בנין". 

ונראה, אם כן, שהראשונים האלה המחייבים בזה משום בניין חולקים על התוס' רי"ד בתפיסתו, ומוכנים לחייב משום בונה גם כשאינו מחבר כלי מפרקים שונים. אמנם, נראה שלפי הדך שהצענו למעלה, אין להשליך ממנפח כלי זכוכית לנידוננו, שבחוקק קב יש כאן מעשה הדומה לבניין שיוצר בידיים חלל ובית קיבול, ויש לחייבו משום בונה, ורק במנפח כלי זכוכית שאין בו מעשה הדומה לבניין, ורק תוצאה של כלי, יש לחייבו משום מכה בפטיש.

ולשיטת רש"י והיראים דלעיל, שהם סוברים שלעולם אין בניין בכלים ואף בעושה כלי מתחילתו, צ"ע מאיזה טעם יש לחייב החוקק קב בבקעת.

ובשיטת רש"י יש לומר שחייב משום מכה בפטיש שהרי הוא סבור כן בכל עושה כלי, וכדבריו המפורשים גבי מחזיר מיטה של טרסיים, וז"ל:

"הוא תחלתו וגמרו, ונמצא עושה כלי, וחייב משום מכה בפטיש - אב לכל גומרי מלאכה, ולא משום בנין - דאין בנין בכלים"                                               (מז. ד"ה חייב חטאת).

אבל בשיטת היראים אי אפשר לומר כן, שהרי כתב לפרש שיטת רב שסבר בעייל שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה, וז"ל:

"רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש אלמא סבירא ליה לרב יש בנין בכלים ואם יש בנין יש סתירה דחדא טעמא הוא כדאמרינן בכל הכלים (קכב:) וא"כ קשיא דרב אדרב הא לא קשיא דבהבונה הכי פירושו רב אמר משום בונה פי' מרה זאת מחוסרת בנין בחסרון שופתא הלכך אין בו איסור מכה בפטיש שאינו נקרא מכה בפטיש אלא בדבר שאינו מחוסר בנין שהכאת פטיש הוא לאחר גמר בנין ולא אמר רב משום בונה לומר שיש חיוב בונה בדבר דהא אין סתירה ובנין בכלים ולא אמרינן משום בונה אלא להסירו מטעם מכה בפטיש [שהוא] לאחר בנין שלעולם בחסרון בנין לא תהיה מלאכת מכה בפטיש"

                                                          (סי' ער"ד).

ואם כן, לדבריו יש להבין מאיזה טעם נחייב בחק קפיזא וחוקק קב? ויש מקום לומר שהסוגיות המחייבות הן אליבא דמ"ד יש בניין בכלים[5], והוא דוחק גדול, וצ"ע.

ויותר נראה שהיראים יכול לפרש בשתי הסוגיות באופן שהחוקק אינו עושה את עצם הכלי, שבזה אין לחייב לדעתו גם לא מצד מכה בפטיש, אלא גבי חק קפיזא בקבא של הסוגיה קג. יפרש כשיטת הגאונים שהוא חוקק את השנתות בכלי, ובזה ודאי שייך לחייב משום מכה בפטיש כי היא גמר מלאכת הכלי, וגם בעניין חוקק קב בבקעת יפרש כשיטת הערוך שמדובר בקב עץ שהקיטע חוקק בה מקום להניח את השוק, ואף בזה הכלי קיים, והוא רק נותן בו עיצוב סופי, שחייב משום מכה בפטיש.

ונראה שהרמב"ם פירש כך את הסוגיה בעניין חק קפיזא. ולפני שנביא דבריו, נקדים ונאמר שמצאנו דיון דומה בסוגיה שבה פתחנו (שבת עה:) במקרה נוסף המוזכר שם: הצר צורה בכלי שחייבוהו משום מכה בפטיש. ונחלקו הראשונים שם בפירוש הדבר, עיין מאירי שהביא שני פירושים: הפירוש הראשון[6] המובא שם:

"הצר בכלי צורה ר"ל שנשלם הכלי וזה עושה בו צורה לנאותו הואיל ואין הכלי צריך לה כלל הרי זה הכאה בפטיש ולא סוף דבר בהשלמת הצורה אלא אף בהתחלתה".

 אף בזה מדובר בכלי שכבר נעשה והושלם וכרגע הוא מבקש לעצב אותו ולהוסיף לו איורים לנאותו. וכך פסק הרמב"ם:

"והצר בכלי צורה אפילו מקצת הצורה והמגרד כל שהוא והעושה נקב כל שהוא בין בעץ בין בבנין בין במתכת בין בכלים הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב"

                                                     (פ"י, הלכה טז).

בתחילת דבריו מביא הרמב"ם את דין הצר צורה בכלי, ודבריו בהמשך בעניין עושה נקב כלשהו בכלים, נראה שהם מכוונים בעיקרון שבהם לחריצים שאדם יוצר בכלי לציון השנתות וכיו"ב, דהיינו, פירוש הגאונים לחק קפיזא בקבא. על פי הדברים הללו, אנו קובעים, שכל פעולה שנעשית בכלי שעשוי ומוכן, כדי להשלים את עיצובו אינה בכלל בונה אלא בכלל מכה בפטיש, לשיטת הרמב"ם והיראים.

טרם נכלה לדבר דברינו בסוגיית בניין בכלים, נזכיר את דברי התוס', שנראה מדבריהם, לכאורה, שהם מצמצמים מאוד את היסוד שקובע 'אין בניין בכלים':

"ועוד דבכלי נמי שייך בנין וסתירה כדאמר בהבונה (שם דף קב.) האי מאן דעייל שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה והא דקאמר בסמוך דמר סבר כלי הוא ואין בנין בכלים כו' היינו בהנהו דאמר נוטלין אבל לא מחזירין דלא הוי בנין וסתירה גמורה או כדמוקי במסקנא במנעול קטיר במיתנא ומדמוקי לה בקטיר במיתנא משמע דווקא בהכי שרי אבל לשבר הכלי ולקלקלו אסור דשפיר שייך בנין וסתירה בכלים"

                                            (עירובין לד: ד"ה ואמאי).

ובעקבות דבריהם כתב בערוך השולחן:

"זה שאמרו בגמ' (קכב:) אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים אין הכונה כפשוטו דא"כ אין איסור מן התורה לעשות כלי בשבת אלא לא אמרו זה אלא לענין החומרות שהחמירו חכמים בענין זה כמו בשם דמיירי לענין נטילת וחזרת דלתות וכן בעירובין (לה.) אמרו זה לענין המשנה דנאבד המפתח של המגדל שהעירוב בשם שביכולתו לשוברו וליקח העירוב כדתנן שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות מפני שהוא דרך קלקול ועוד יתבאר בזה וכן בפ"ק דביצה (י.) אמרו זה לענין סילוק התריסין וכן לקמן שם (כב.) לענין זקיפת מנורה ע"ש דכל אלו הדברים אין בהם איסור בנין כלל מן התורה אלא מדרבנן הוא דאסרו משום גדר בנין וסתירה ובזה אמרו אין בנין ואין סתירה בכלים[7] ויותר מזה לא נמצא מאמר זה" (סי' שי"ד, סעיף א).

לפי דבריו מדאורייתא אין הבדל בין כלים לקרקע, ורק במקום ששייך בניין מדרבנן נאמרה ההלכה שאין בניין בכלים.

אמנם לענ"ד צ"ע גדול בדבריו שמכל הראשונים שהבאנו נראה ברור שדין בניין בכלים נוגע גם לרמה דאורייתא, וכפי שדנו  בשיטת רש"י והיראים וש"ר לכל אורך הסוגיות. ונראה בכוונת התוס' הנ"ל בעירובין, שבניין גמור של כלי שלם מתחילת עשייתו, יש גם בכלים ולא אמרו אין בניין בכלים אלא במקום שעושה פעולה בכלי קיים, וכמו שנתבאר בדבריהם בסוגיות שבת, הבאנו דבריהם למעלה, ודווקא במקום שאין עשיית כלי שלם או שלא נדרשים חיזוק ואומנות, שבקרקע  יש בונה אף בכה"ג, ובכלים אמרינן שאין בניין בכלים, ודו"ק.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ב

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

 

 

[1] וראה גם ריטב"א ופנ"י בסוגיין.

[2] וקצת נראה כן אף בלשון הרמב"ם שבת י/טז, שמדובר בעשיית הכלי עצמו ואינו מחלק בין הניפוחים,

[3] על דרך המשל, יש מקום להשוות נופח בכלי זכוכית, למה שנאמר בהקשר אחר, 'ואשליכהו באש ויצא העגל הזה', אין שם תהליך של בניין לשלבים השונים, אנו עוברים ישר אל התוצאה.

[4] ביארנו הדברים ע"פ מה שעולה מדברי החי' המיוחסים להר"ן, כשהוא מפרש שם שאומן החוקק בבקעת חוקק בה בית קיבול של שלושה קבים, וההדיוט שאינו אומן חוקק בה רק בית קיבול של קב אחד, ואע"פ כן יש לחייבו, כי מבחינתו זו דרך עשיית מלאכה זו. אמנם בספר הערוך ערך קב כתב לפרש שמדובר בקיטע רגל, שיש לו רגל תותבת מעץ וחוקק בה כדי שיוכל להניח שוקו עליה. ומבחינת דיוננו אין הבדל בין הפירושים.

[5] והנה לעיל יא: אביי הוא מרא דשמעתא, ואפשר שהוא סבור שיש בניין בכלים, עיין בעה"מ ריש פרק הבונה, שנראה שאף הוא סבור כן בדעת אביי, [ז"ל  לז. באילפס שם: 'ובפ' כל הכלים היא פלוגתא דאביי ורבא וכיון דקי"ל כרבא דהוא בתרא'], עיין שם בגמ' קכב:  ועדיין צ"ע.

[6] הפירוש השני המובא במאירי אינו שייך לענייננו, ועיקר חידושו בדיני מכה בפטיש, והוא יידון שם במקומו.

[7] עיין שם סעיף ג' שהביא ראיה לדבריו מן התוס' הנ"ל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)