דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 123

בונה (יא) - טפח פרוס וחוט משיחה

הרב ברוך גיגי
11.08.2014

טפח פרוס

גרסינן בעירובין:

"שלח ליה רמי בר יחזקאל לרב עמרם נימא לן מר מהלין מילי מעלייתא דאמרת לן משמיה דרב אסי בכיפי דארבא. שלח ליה, הכי אמר רב אסי: הני כיפי דארבא בזמן שיש בהן טפח [כיפי דארבא - אולמות שעושין בספינה שנועצין כעין מעגלין, רש"י: ראשו אחד בדופן זה של ספינה וראשו שני בדופן זה והוא כפוף כמו אולם ועומד כמו כיפה ומרחיק כחצי אמה ונועץ אחר וכן על פני כולה ופורסין בגדים ומחצלות של גמי להגין מפני הצנה והגשמים, שיש בהם טפח  שרוחב של מעגל טפח דבציר מטפח לא הוי אהל אבל כשרוחב טפח מקרי אהל נמצא שם אהל עליו מבעוד יום וכשהוא פורס עליו הבגד למחר אינו אלא מוסיף] אי נמי אין בהן טפח ואין בין זה לזה שלשה [רש"י: דאיכא למימר לבוד] למחר מביא מחצלת ופורס עליהן. מאי טעמא? מוסיף על אהל עראי הוא ושפיר דמי. הנהו דכרי דהוו ליה לרב הונא דביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא אתא לקמיה דרב אמר ליה זיל כרוך בודייא ושייר בה טפח למחר פשטה ומוסיף על אהל עראי הוא ושפיר דמי"                                                               (קב.).

שתי דוגמאות בגמרא לדין טפח פרוס:

  1. הספינה בנוייה באופן שיש בגגה רוחב טפח [מלא או ע"י לבוד], ובאופן זה מותר לפרוס בשבת מחצלת על כל גג הספינה, כי אינו אלא כמוסיף.
  2. פרס מחצלת ברוחב טפח מבעוד יום - מותר לו להשלים פריסתה בשבת על כל השטח. זאתמפני שטפח פרוס מבעוד יום מעניק לו שם אוהל, וממילא מותר להשלים פריסתו בשבת שהוא כמוסיף על מה שכבר קיים.

הדוגמה של הספינה מחודשת יותר, לכאורה, שהרי שם אין שום דבר פרוס למעלה והוא פורס מחצלת על העיגולים אע"פ שהם רק השלד המעמיד את המחצלת, ואעפ"כ הדבר מוגדר כתוספת ולא כעשייה בתחילה, מפני שיש עליהם בפני עצמם, שם אוהל מתחילה.

אלא, שעדיין יש לעיין בגדרו של האופן האחר כשמשאיר טפח פרוס מבעוד יום, אם הכריכה עצמה ברוחב טפח, והמחצלת עצמה לא פרוסה כלל. מצד אחד הרי לפנינו כבר שם אוהל טפח, או שמא בזה גרע טפי מהנידון של ספינה, שכיוון שאין  המחצלת קבועה שם, ורק מונחת כרוכה, אין עליה שם אוהל אלא מכוח היותה פרוסה טפח.

ובדבר זה נחלקו הראשונים שם. רש"י כתב שם:

"כרוך בודיא - כשתסתלק המחצלת מעליהן לפנות ערב שבת אל תסלקנה כולה משם אלא הוי גולל אותה וכורך מעל הגג ושייר בה טפח פרוסה דלהוי עליה שם אהל, ולמחר פשטיה  דהוי תוספת ושרי".

לכאורה, עולה מדבריו שצריך להשאיר טפח פרוס ולא די בחלק הכריכה, וכן היא שיטת תוס' הרא"ש:

"זיל כרוך בודיא ושייר בה טפח פי' שלא יכרכנה כולה אלא ישייר טפח פשוט הנראה וניכר שהוא אהל אבל אם כרך כולה אף על גב דעובי הכריכה הוי טפי מטפח לא מיחזי אהל וכן משמע לישנא זיל כרוך בודיא ושייר בה טפח".

אולם הריטב"א הביא דברי תוס' שהבינו את רש"י אחרת:

"וכתבו בתוספות שנראה מן הלשון הזה [של רש"י] שהוא אומר שלא יהדק כרך המחצלת הרבה ויעשה בענין שיהא ברחב העגול טפח כאהל, ואמרו בתוספות דשייר בה טפח לא משמע הכין אלא שייר טפח חוץ מן הכריכה קאמר אבל חיזור העיגול לא מיחזי כאהל ולמחר כשהוא פורסה לא מיחזי כמוסיף אלא כעושה אהל לכתחלה וכן עיקר. ונראה שאף לשון רש"י ז"ל אפשר להלום כפירוש הזה[1]".

וזהו העיקר להלכה, כפי שנפסק בשלחן ערוך (סי' שט"ו, סעיף ב)[2]

האם על הטפח צריך להיות שם מחיצה?

כתב הרמ"א:

"אבל אסור לעשות מחיצה בפני אור הנר כדי שישמש מטתו, וכן לפני ספרים כדי לשמש או לעשות צרכיו, אם לא שהיה מבע"י טפח שאז מותר להוסיף עליה בשבת"          (סי' שט"ו, סעיף א).

ונחלקו הפוסקים בעניין טפח זה:

"במגן אברהם איתא טפח בולט מן הצד והיינו שמוסיף אח"כ ברחבה. אבל בבית יוסף הביא בשם המרדכי (שבת סי' שיא) שהיה כורך המחיצה לצד מעלה ונותנה על המוט ומשייר בה רוחב טפח ואח"כ בשבת פושטה לצד מטה. ובתו"ש הקשה ע"ז דבטפח למעלה לא חשיב עדיין מחיצה כלל דאין קרוי מחיצה רק בעשרה אבל הפמ"ג כתב דע"כ בכל גווני מותר וכ"כ הגר"ז ולבושי שרד"          (ביאור הלכה שם ד"ה שהיה).

לשיטת רוב הפוסקים, אף ששיעור טפח כשיעור מינימום, נקבע ע"פ אהלי טומאה שהם טפח[3], אבל הדרישה בעיקרה היא שתהיה מחיצה שהתחיל לעשותה מבעוד יום. באופן זה מותר להוסיף ולגמור עשייתה בשבת, אף אם אין על החלק שנעשה מבעוד יום שם מחיצה בפני עצמו, ובלבד שיש לחלק זה חשיבות של תחילה [טפח]. אבל לשיטת תוספת שבת, ההיתר להוסיף נאמר דווקא באופן שיש שם מחיצה על החלק הנעשה מבעוד יום, ודווקא באופן זה יהיה מותר להוסיף עליו בשבת, וכאמור לעיל נראה שרוה"פ הכריעו להקל בזה ולהתיר להוסיף אף בטפח למעלה. 

חוט משיחה

עוד איתא בשבת:

'תני רמי בר יחזקאל טלית כפולה[4] [רש"י: לשטוח טליתו על גבי ארבע יתידות לישן תחתיה וראשיו מתכפלין לכאן ולכאן לצד הארץ והויא ליה לכתלים להגן מן החמה דהוי אהלא] לא יעשה ואם עשה פטור אבל אסור. היה כרוך עליה [מבעוד יום] חוט או משיחה מותר לנטותה לכתחילה [חוט או משיחה  ונתנה על הנס שעל הקנוף כשהיא מכופלת וכרך עליה חוט למשכה בו לפורסה לכאן ולכאן מותר למושכה בו בשבת דמוסיף על אהל עראי הוא ואינו כעושה לכתחילה][5]" (קלח.).

ויעויין בתוס' שם שהביאו שתי דעות בזה:

"כגון ששייר בה טפח דבענין אחר לא הוה שרי כדאשכחן בפרק בתרא דעירובין (דף קב) כרוך בודיא ושייר בה טפח למחר פושטה דמוסיף על אהל עראי הוא. אי נמי כריכת חוט או משיחה מועלת בלא שייר בה טפח".

ואף הרשב"א התייחס לשתי הדעות, והכריע כאחת מהן:

"כתב הרב אלפסי ז"ל והוא שפירס ממנה מערב שבת על גבי הקינופות טפח דלמחר הוי כמוסיף על אהל עראי וכהנהו דכרי דהוו בי רב הונא אבל מורי הרב ז"ל כתב דאפילו בלא פריסת טפח נמי שרי דאי בפורס טפח מאי שנא כרך עליה חוט או משיחה תיפוק ליה משום פריסת טפח".

ולכאורה, צ"ע מה הוא החילוק דבעירובין סגי בטפח פרוס, והכא בעינן לתרווייהו.

ובשו"ת פרח שושן כתב להסביר:

"והנה בין שני התרוצים של התוס' יש נפקותא לענין דינא, דלתרוץ ראשון בעינן תרתי כריכת חוט ופריסת טפח, ולתרוץ שני די באחד מהם.. וא"כ ראוי לפסוק כתרוץ ראשון, ובפרט בנ"ד שמצאנו כתוב בפסקי תוס' בפרק הנזכר סי' תנ"ט וז"ל, טלית כפולה שכרך עליה חוט ישייר בה טפח, עכ"ל... וכפ"ז צריך לתת טעם מה שכתב דהכא בעינן תרתי חוט ופריסת טפח ובפרק בתרא דערובין די בפריסת טפח. ועל זה כתבתי דהכא גבי טלית כפולה כיון שעושה גם כן הדפנות אין די לו בפריסת טפח בלבד, אלא צריך גם כן כריכת חוט או משיחה, משא"כ גבי בודיא כיון דאין עושה הדפנות די לו בפריסת טפח כנזכר באורך בתשובה הנזכרת"      

                                                  (חלק אורח חיים כלל ג' סי' ד').

לדבריו החילוק הוא בין אוהל שבו הדפנות עשויות מבעוד יום שבזה סגי בטפח פרוס בגג, אבל אם עושה גם הדפנות בשבת בעינן גם חוט ומשיחה, וגם טפח פרוס. ושמא יש לפרש בטעם הדבר שהחוט והמשיחה עוזרים להיתר המחיצות, והטפח הפרוס עוזר להיתר הגג.

אולם בשו"ת גינת ורדים חלק ודחה פירוש זה של ר' ישועה, וכתב לפרש מסברתו שמי שדורש שניהם [חוט וטפח פרוס], דורש זאת גם בההיא דעירובין:

"נראה לע"ד ליישב דשפיר מייתי ראיה למלתייהו דבעינן תרתי מההיא בודיא דעירובין דבעי' בה שיור טפח ובודאי היה לבודיא חבל למתחה ולנטות' בו ולקושרה ולהעמיד על מכונתה שפריסת בודיא לצל אינה מתיישבת היטב אלא בהיות לה חבל קשור למתחה בו ואף על גב דיש לה חבל קשור הצריכו בה שיור טפח א"כ נשמע מינה דאם יש לה חבל קשור וכריכת חוט או משיחה עוד מתבקש לה שיור טפח"

                                                    (שו"ת גינת ורדים ח"ג סי' כו).

וראה עוד בדברי החזון איש שכתב כיוצא בזה, ע"פ מה שרצה לדקדק מלשון הרמב"ם:

"טלית כפולה שהיו עליה חוטין שהיא תלויה בהן מערב שבת - מותר לנטותה ומותר לפרקה"

                                                   (פכ"ב, הלכה כט).

והציע שם הבדל בין רש"י לרמב"ם, שלרש"י החוט מונח שם כדי למשוך בו לפורסו, אבל לרמב"ם צד אחד קשור ולמחר מותחו על פני כולו, ועל פי זה הסביר:

"דהא דעירובין מיירי ג"כ שצד אחד כרוך או קשור שכן הדבר בהווה שאי אפשר למתחו אם לא יהיה קשור דכשימתחו יומשך כל הכריכה, ולפ"ז יש לומר דתרתי בעינן שיור טפח וחוט המחזיקה בצד אחד, ואפשר שזו כוונת תוס'"            (סי' נ"ב, אות ג).

אמנם, לענ"ד קשה לומר כן, שהרי בההיא דעירובין מובאת גם דוגמת הספינה שהבאנו למעלה, ושם התירו להביא מחצלת מהבית בשבת ולפורסה על הספינה לצל, אם יש אופן שהיה שם בעיגול רוחב טפח, ושם בודאי לא הייתה תלויה מבעוד יום, ועוד שנראה מן התיאור ששם עושה גם גג וגם מחיצות, ואם כן אין זה תואם את שתי הדרכים שנאמרו בזה.

והיה נראה לי לחלק שבספינה שיש בה אוהל קבוע וגמור טפח, וכל פעולה היא תוספת,  מותר לפרוס ולהוסיף, אבל בבודיא שמדובר במחצלת ניידת, ובטלית כפולה לא סגי בפרוס טפח ובעינן גם שיהי קשור כדי ליצור שייכות למקום ולפרוס טפח מבעוד יום.

ושוב ראיתי להרב פרח שושן שם שכתב ליישב בדרך אחרת:

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ב

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

 "ואשר אני אחזה לי כעת לישב דברי התוס' בענין אחר, והוא דלעולם דשייר טפח מהני לחוד ולא בעינן חוט או משיחה, והיינו ההיא דערובין גבי כיפי דארבא ובודיא, אמנם חוט או משיחה לחוד לא מהני אם לא ששייר טפח. וזו היא כוונת התוס' דפרק תולין שאמרו כרך עליה כו', וכגון ששייר בה טפח, כלומר דלא מהני חוט לבדו אם לא בשיור טפח, וכונת הגמ' שאמרה כרך עליה חוט היינו לומר ששייר בה טפח אף על פי שנזכר בהדיא. והדבר מוכרח דכרך עליה חוט לאו דוקא, שהרי כתב רש"י ושאר הפוסקים דבעינן שנתנה על הנס שעל הקנוף כשהיא מכופלת מע"ש, ע"ש. והכריחו דבריהם התוס' מדאשכחן בפרק בתרא דערובין [ק"ב ע"א], כרוך בודיא ושייר בה טפח כו', והכונה דשם בגמ' קאמר, הנהו דכרי דהוו ליה לרב הונא דביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא, אתא לקמיה דרב, אמר ליה זיל כרוך בודיא שייר בה טפח, למחר פשטה ומוסיף על אהל עראי ושפיר דמי. ופרש"י וז"ל, דביממא בעו טולא, מפני השרב. ובלילא בעו אוירא, הנאת הקור מפני הבל הקיץ, ובימות החול היו פורשים עליהם מחצלאות ביום ונוטלים בלילה. אתא לקמיה דרב, אמר מה נעביד להו בשבת. כרוך בודיא, כשתסלק המחצלת מעליהם לפנות ערב שבת אל תסלקנה כולה משם, אלא הוי גולל ושייר טפח פרוסה דליהוי עליה שם אהל, ע"כ. הרי מבואר שהוא היה רוצה לסלק המחצלת מכל וכל כדי שיהיה להם אוירא, אלא שאסור שבת עומד בפניו שלא יוכל לפרסה למחר, ואם איתא דבכריכת חוט לחודיה מהני היה לו ללמדו התר זה כדי שיהיה להם אוירא טובא, אלא ודאי מוכח דלא מהני חוט או משיחה לחודיה ולעולם דפריסת טפח לחודיה מהני. ולתרוץ ב' ס"ל דחוט או משיחה לחודיה מהני, ומה שלא למדו בערובין לעשות חוט או משיחה, כדי שלא יצטרך להם דהמחצלת בעצמה יניח ממנה טפח פרוש ודיו".

לשיטה זו יסוד ההיתר מותנה בכך שיהיה טפח פרוס כדי שיהיה עליו שם אוהל, ואף אם יש שם חוט ומשיחה בעינן נמי שיהיה טפח פרוס, ורק בזה יש להתיר תוספת אוהל עראי. אולם, החולקים סבורים שבחדא מינייהו סגי, ואפילו חוט או משיחה לחודיה סגי, כדי להתיר התוספת. וכן הכריע בש"ע (סי' שט"ו, סעיף י), וז"ל המשנה ברורה:

"דאם כשהיתה הטלית מקופלת ומונחת על המוט מע"ש היו בה חוטין תלויין שעל ידן פושטן לקצותיה מותר לפושטה בשבת על כל אורך המוט והטעם דכיון דע"י החוטין קל למושכה בהן הוי כאלו היתה הטלית פרוסה מכבר טפח מע"ש והוי רק מוסיף על אהל עראי ושרי"                                                       (שם, ס"ק לז).

 

 

 

 

[1] וכבר הבאנו דברי רש"י עצמו בעירובין קב. שמוכח ממנו כהבנה זו, אמנם, עיין ב"ח סי' שטו שכתב: 'ואפשר דמלשון רש"י בפרק כל הכלים (סוף דף קכ"ה) משמע איפכא שכתב וזה לשונו להוסיף כגון שהיה מחצלת פרוס[ה] עליהן וכרוכה ונשאר בה אויר ולמחר פושטה עכ"ל נראה מדכתב פרוס[ה] עליהן ואחר כך כתב וכרוכה משמע דהפריסה הוא הכרוך בלחוד דאם לא כן הוה ליה לומר כגון שהיה מחצלת כרוכה ופרוס[ה] עליהן. ודקדוק זה אינו כדאי ללמוד ממנו קולא ועוד דילמוד הסתום בפירוש רש"י כאן מן המפורש בעירובין'.

[2] ויעויין ט"ז ס"ק ג' שכתב שיש לחוש לכתחילה לחומרא לשיטת רש"י כפי מה שהתוס' הביאוהו, ואף שבדרך כלל הבנה זו היא לקולא, יש אופן אחד שבו יש בזה חומרא, שכל מה שמוגדר כמחיצה, אין להשתמש בו לכיסוי כלי, עיי"ש היטב בט"ז ס"ק יא. [וראה עוד שו"ת חתם סופר ח"א עג, מה שכתב להתלבט בזה].

[3]   כן כתב הר"ח שבת קלח. עיי"ש.

[4]   לשיטת הרי"ף יש עמדה ייחודית בעניין  טלית כפולה הנוגעת לגדרי אוהל קבע ועראי, שנדון בה רק בשיעור הבא. במסגרת זו נדון רק בשאלה אם יש צורך בטפח פרוס מבעוד יום בנוסף לחוט או משיחה.

[5] פשטות שיטת רש"י היא שהחוט קשור בטלית והוא פורסה בשבת על הגג והכתלים, אך עיין תוס' רי"ד שנראה שהבין ברש"י שהגג כולו פרוס ומוכן מבעוד יום והפריסה בשבת היא רק למחיצות, והתקשה בזה, אולם לענ"ד נראה שאין זו כוונת רש"י אלא שהפריסה בשבת באמצעות החוטים היא לגג ולמחיצות, וז"ל תוס' רי"ד בסוגיין: ' פי' המורה לשטוח טליתו על ארבע יתדות לישן תחתי' וראשי' מתכפלין מכאן ולכאן לצד הארץ והויין לי' כתלים להגן מן החמה דהוי אוהלא ואינו נראה דמה איסור יש בכפילת ראשי' שנעשים לו כתלים כי אם בפרישתה שעושה אהל על ראשו ומה לו לומר כפילה ונ"ל לפרש כך טלית כפילה שהיתה טליתו תלוי' מבע"י על יתד א' והי' היתד באמצעה ושני ראשי' משולשלין מיכן ומיכן ליתד ובעבור זה קורא אותה כפילה שהיתה תלוי' כפולה שהיתד הי' באמצעה ועכשיו ביום השבת רוצה לפרוש שני ראשי' לכאן ולכאן ולשטחן על יתדות אחרים כדי לעשות לו צל ואתא למימר שלא יעשה ממנה אהל בשבת ולא אמרי' כיון שהיתה תלוי' ביתד מע"ש הו"ל כאלו התחיל מבע"י והשתא לא הוי אלא כמוסיף בעלמא ומותר להוסיף בשבת דזה שתלאה ביתד לא מוכחא מילתא דלשם אהל תלאה שם אלא כאדם שתולה טליתו שלא תלך אנה ואנה והילכך כששוטח שני ראשיו אהל גמור קעביד אבל אם כרך מאתמול על שני ראשי' חוט או משיחה כדי למותחן בהן מוכחא מלתא שדעתו לעשות מהן אוהל הלכך כשתלאה ביתד מבעוד יום הוי תחלת אוהלא ועכשיו כששוטח שני ראשיו אינו אלא מוסיף על אוהל עראי'.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)