בורר | 6

בשיעור זה נעסוק בהשלמת דיני ברירה לפי הפירוט הבא:

1. גדרי ברירה בכלי

2. ברירה בדברים שאינם אוכל - בגדים, ספרים, צעצועים וכו'

3. שונות

גדרי ברירה בכלי

באופן כללי קיימא לן שאין היתר לברור אלא בידיו, ובכלי אין לברור. אמנם יש מצבים שבהם מתבקשת פעולה בכלי שיש לדון אם היא בכלל ברירה האסורה או לא.

א. עירוי מכלי לכלי

יש לדון האם מערה מכלי לכלי באופן בו אדם מערה את האוכל ומשאיר את הפסולת בתוך הכלי שבידו. בדבר זה נסתפק המגן אברהם שיט/טו:

"דהא ב' מיני אוכלין הם ואסור לברור א' מחבירו אלא בידו כדי לאכלו מיד והכא כשמערה מהכלי אסור כמו בשכר ומלשון הרי"ף משמע דאין איסור בשכר אלא כשנותן קסמים בפי הכלי דאז הוי כבורר דרך כלי אבל כשמערה כך שרי כדי לשתות לאלתר וצ"ל דאף הטור והש"ע מודי' לזה אלא שהם איירי ברוצה לשתות לאחר זמן דאז אפילו בלא כלי אסור אבל לאלתר שרי".

נטייתו של המגן אברהם היא להתיר ברירה זו לאלתר, ולראותה כברירה ביד ולא בכלי. אף המשנה ברורה (ס"ק נה) הסכים עמו וז"ל:

"אם בדעתו לשתותו לאלתר הלא קי"ל דאוכל מתוך פסולת כשבוררם שלא ע"י כלי מותר אם בדעתו לאכול מיד וכאן אף שמערה מכלי לכלי מ"מ עיקר הברירה נעשה על ידי ידיו ואם נתן קיסמין בפי הכלי שמערה בתוכו כדי שיסתנן היטב בזה אפילו לאלתר אסור אם אינו מפסיק כשמתחילין הניצוצות לירד משם דחשיב כבורר ע"י כלי".

אבל החיי אדם החמיר להחשיבו כבורר בכלי, ויותר נראה לענ"ד, כשיטה ראשונה. אפשר שהדבר תלוי ביסוד ההיתר של ברירה ביד: האם הוא מדין שינוי יותר מברירה בקנון ותמחוי, אף בנידוננו נראה כן, שהרי דרך זו גרועה מברירה בקנון ותמחוי. מאידך, אם ההיתר הוא מפני שברירה ביד היא מעשה אכילה, אפשר שברירה כזו אינה חשובה חלק ממעשה האכילה. ואינו מוכרח כלל, כי אפשר שהמחלוקת טכנית ביסודה, כשאדם נוטל כלי בידו ושופך ממנו אם העיקר הכלי או היד.

ב. קומקום תה שיש בפיו מסננת

נסתפק החזון איש בסי' נג:

"בעלי תה שנזהרין שלא לסנן כל התה מן העלים...ומיהו אפשר כיון שאין כאן שימוש בכברה ממש, אף שיש בפנים כנגד חוטמה של כלי כעין רשת לעכב העלים, מ"מ י"ל דלא הוי רק כדין ברירה ביד דמותר כשנוטל אוכל מתוך פסולת כדי לאכול לאלתר".

דברי החזו"א לא ברורים, שהרי העלים מסתננים בפועל על ידי הכלי, שהרי יש שם מסננת גמורה. ואפשר שכוונתו היא שמכיוון שזו הדרך הרגילה למזוג את התה אף כשאין שם פסולת, שזו דרך השימוש בכלי על ידי עירוי ממנו, יש לומר שברירה זו נחשבת כברירה ביד, ועדיין הדבר צריך בירור. ובספר שמירת שבת כהלכתה כתב לפרש בדרך אחרת, על פי מה ששמע מהגרש"ז אויערבך זצ"ל, וז"ל בפרק ג' הערה קכה:

"דכלי המיוחד לברור לצורך מיידי בלבד, אפשר דאינו בכלל האיסור לברור בכלי, ולכן מותר לשפוך תמצית תה דרך מסננת שבפי התיון... וכמו שמותר לברור ביד משום טעמא דדרך אכילה בכך, וגם מותר משום כך לקלוף בסכין אפילו פסולת מתוך אוכל".

אמנם מדברי החזון אי"ש לא נראה שבנה על יסוד זה, ויותר נראה כפי שפירשנו בדבריו.

ולעצם חידושו של הגרשז"א בדבר ההיתר של ברירה בכלי המיוחד לצורך שימוש מיידי. לדוגמא: קומקום תה שמסננת בפיו, וקנקן שיש כעין מסננת בפיו, שיש בו קוביות קרח, ואולי אף מלחייה שמכילה אורז לספיגת הלחות של המלח, יש לומר שיסוד דבריו הוא מפני שלא נאסרה ברירה בכלי אלא מפני שבמהותה היא ברירת אוצר, אבל במקום שהיא מעידה על עצמה שהיא ברירת לאלתר יש להתיר. יש לזכור שהגרשז"א ז"ל לא החליט בעניין וכתב דבריו בגדר 'אפשר'.

לפיכך נראה שיש להתיר בצירוף טעמים אחרים, כדלהלן: בקומקום תה יש להתיר בצירוף סברת החזון אי"ש, בקנקן שתייה עם קוביות קרח, יש להתיר בצירוף העובדה שאין זו פסולת גמורה, כי קפידה גדולה אם נמזגת קוביית קרח עם המשקה, ועוד שאין הכלי מברר טוב יותר אלא עושה זאת בצורה נוחה יותר[1]. ובמלחייה יש להשתדל למלא את המלחייה לגמרי קודם השבת, כך שבשימוש בשבת לא יגיעו גרגרי האורז לשפת המלחייה, וממילא לא תהיה ברירה כלל, ובמקום צורך, אפשר שיש לסמוך להקל בצירוף סברת החזו"א הנ"ל.

כתב באגרות משה סי' קכד:

"בדבר בורר בשבת לאכול לאלתר אוכל מתוך פסולת ע"י מזלג וכף אם נחשב כבורר בכלי שאסור. הנה פשוט לע"ד דאם ע"י המזלג והכף נברר בנקל מבידו שנמצא שמסייעים למעשה הברירה יש להחשיב זה בורר בכלי ויש לאסור כמו בקנון ותמחוי אבל אם אין עושים להברירה כלום יותר מבידו אלא מחמת שאינו רוצה ללכלך ידו או מחמת שהוא מרחוק ואינו יכול להגיע שם בידו או מחמת שהוא דבר לח ואינו יכול ליקח בידו וכדומה הוא רק כבורר בידו שמותר לאלתר באוכל מתוך פסולת."

לדבריו, כל ברירה בכלי שאין בו שיפור איכותי של הברירה, אלא מספק אפשרויות נוחות יותר, ויותר אסתטיות לברור דינו כבורר ביד. והביא ראייה מקליפת שומים ובצלים:

"וראיה גדולה מהא שלקלוף שומים ובצלים ולהמג"א אף לקלוף תפוחים אסור משום בורר כדאיתא /או"ח/ ס"ס שכ"א ומ"מ מפורש שם דרק להניח אסור אבל לאכול לאלתר שרי אף שסתם קליפת שומים ובצלים הוא בסכין[2] ותפוחים א"א כלל לקלוף ביד. אלא צריך לומר כיון דלעצם הברירה אין הסכין מברר ביותר באם היה עושה זה ביד ומה שעושה בסכין הוא מחמת שא"א לו לעשות החתיכה ביד או אף שאפשר לו בדוחק ובקושי אבל קל הוא לעשות ע"י סכין ולא מסייע לענין הברור כלום הוא כבורר ביד שמותר לאכול לאלתר".

נראה בעיני שדברי הגרשז"א ז"ל, החזון איש והאגרות משה אינם אלא בכלי המקביל לקנון ותמחוי, אבל בכלי המקביל לנפה וכברה, אפשר שאף הם מודים שאסור להשתמש בהם בכל עניין, ואין משמעות לחילוקים הנ"ל. וקצת משמע כן מדברי האג"מ הנ"ל שכתב בהסבר דינו:

"דהא פירוש קנון איתא ברש"י שבת דף ע"ד שהוא צינור רחב מלאחריו וקצר מלפניו ונותן קטנית במקום הרחב ומנענעו והקטנית מתגלגל ויורד דרך פיו הקצר והפסולת נשאר בכלי... וא"כ הוא כלי שמתברר בנקל עי"ז אף שאין עיקר הברירה בכלי זה אלא בנפה וכברה ופטור דהוא כלאחר יד מ"מ אסרו מדרבנן כיון שדמי לברירה מאחר דג"כ ע"י הכלי נברר ... ובהו נאמר פטור אבל אסור וניליף מזה לכל כה"ג בכלים שמסייעין להברור"

ועדיין צ"ע.

ברירה בדברים שאינם אוכל: כלים, בגדים, וכדו'

שאלות היסוד בברירה של פריטים אלו ודומיהם הן: ברירה בגידולי קרקע וגדרי תערובת.

בתשובות רעק"א סי' כ' כתב:

"דרבנן ס"ל אין דישה אלא בגידולי קרקע והכי קיי"ל, ... וס"ל לאביי דאין מעמר אלא בגד"ק, והכי קיי"ל, ועיין מג"א (סי' ש"מ סקט"ו) הוכיח דהגרסא רבה ולא רבא כיון דרבא ס"ל להדיא דאין דישה אלא בגד"ק ה"נ ממילא אין עימור אלא בגד"ק דמה"ת נחלק בין עימור לדישה דכולהו ילפינן ממשכן, ונוסף על זה מצינו בתה"ד (סי' נ"ו) כ' לדמות דהכא נמי אין טחינה אלא בגד"ק, ... ולפ"ז י"ל ה"נ אין זורה אלא בגד"ק דמהיכא תיתי לחלק בזה".

המגמה המסתמנת היא ללמוד ממלאכה אחת שאינה אלא בגידולי קרקע למלאכות אחרות שלא הוזכרו בפירוש, ועל פי זה כתב בשו"ת מנחת יצחק ח"א סי' עה:

"וממילא ה"ה בבורר, דזורה ובורר אחת הוא".

אך מנגד עומדות כמה הלכות שמהן משמע שיש ברירה שלא בגידולי קרקע[3] . רבים[4] הביאו ראיה מדברי תרומת הדשן שהובאו להלכה ברמ"א בעניין ברירת שני מיני דגים, שיש ברירה שלא בגידולי קרקע. ונראה, שמדברי רוב הפוסקים, יש נטייה בולטת להכריע שיש לחייב בורר אף שלא בגידולי קרקע.[5]

כתב הט"ז (סי' שיט ס"ק יב) שהבורר כלי מתוך כלים חייב משום בורר, וכתבו האחרונים[6] שאם רוצה כלי אחד מתוך הכלים צריך לברור את זה שרוצה עכשיו להשתמש בו לאלתר. חידוש גדול שמענו מדברי אחד מגדולי האחרונים, התפארת ישראל בהקדמת פירושו למשנת שבת, בקונטרס כלכלת שבת (בורר ז') שכתב:

"ונ"ל דבהנך דלאו אוכלא אין חילוק בין בורר יפות מתוך רעות או להיפך, שהרי בחביתא פרש"י דחייב משום בורר הצרורות הגסות מתוך האבק הדק, דהיינו בורר פסולת מתוך היפות, ובדין האי מאן דעביד חלתא, פרש"י, שבורר הקנים היפות לעשות הכוורת, והרי זה כבורר אוכל מתוך פסולת, ואפ"ה חייב, ש"מ דבתרוייהו חייב. מיהו הערוך (ערך חלתא) כ', השליך הקנים שאינן ראויים למלאכתו חייב משום בורר. משמע דאף בהנך חייב רק בבורר הפסולת מבין היפות".

להבנתו בשיטת רש"י, בדברים שאינם אוכל אין היתרי ברירה ואסור לברור אף לאלתר, אף את הכלי שרוצה עתה. אמנם, בשו"ת יביע אומר הנ"ל כתב:

"אך לפע"ד נראה פשוט שמכיון שכל שהוא דרך אכילה לא חשיב בורר, ולהכי שרי לברור ביד אוכל מתוך פסולת לאלתר, ה"נ כל דבר שהוא לצורך השבת, הן ברירת כלים, הן ברירת בגדים, בכולהו מותר לברור את הכלי שחפץ בו, ולא שייכא ברירה בהכי. ושאני ההוא דעביד חלתא שלא הותרה מלאכתו כלל. ולא התירה התורה ברירה לעוברי עבירה".

ועל פי הנ"ל נראה שיש להתיר למעשה לברור כלים, ספרים וכיו"ב לאלתר, אם רוצה להשתמש בהם.

ומעתה, יש לדון בשאלה נוספת בהקשר זה - בגדרי תערובת.

כתב האור שמח בהלכות שבת ח/יא:

"דע דבורר גדרו הוא בדבר הבלול יחד ומשתמש כשהוא בלול, בזה אם בורר מאתו פסולת מתוך האוכל או בשני מינים הוי בורר והוי מלאכה, אבל בדבר שאינו בלול לא שייך בורר, וזה שמעורר הירושלמי רמונין מגו רמונין מעתה אפילו בני נשא מגו בני נשא, פירוש דאינן בלולים, ולפי זה בורר כלי מתוך כלי דאטו משתמש כשהן בלולים, הלא בכל קערה משתמש בפ"ע לא שייך בהו בורר, אלא שהטורי זהב כתב דבורר הוי לא במאכל לחודה רק בעץ ומתכות ג"כ, ... וטעו בזה דבמלאכת בורר צריך שיהא בלול ואין זה לא בכלים ולא בבגדים. אלא שמאכל לאו דוקא וכמו שביארנו".

דברים אלה סוללים דרך חדשה בכל גדרי תערובת, שכן לדבריו, אין תערובת לעניין מלאכת בורר אלא כשבוררים פריטים שמשתמשים בהם ביחד ולא כשמשתמשים בכל אחד בפני עצמו. עמדה זו הובאה על ידי מקצת הפוסקים, אך לא נטו לסמוך עליה באופן בלעדי. בספר ערוך השולחן כתב גם כן להתיר לברור סכו"ם ובגדים וכיוצא בהם משני טעמים, מטעם אוכל מתוך פסולת לאלתר, על פי מה שנתבאר למעלה, ועוד כתב להתיר מטעם אחר:

"שבדבר הניכר הרבה לעין הרואה לא שייך לומר בזה ברירה, שאין זה ברירה אלא נטילה בעלמא, וכל אלו הדברים כבגדים כלים וספרים ניכרים לעין כמובן. ולא דמי לשני מיני פירות כמו תאנים וענבים, שמתוך קטנותן וריבויין צריכים לברור זה מזה, משא"כ בבגדים כלים וספרים".

סברה מעין זו כבר מצאנו בתרומת הדשן, וז"ל בסימן נז:

"אמנם נראה דמאד היה כנגד סברת הלב, דשני מינים שניכרים בהפרדתם חתיכות גדולות שמונחים יחד, דיהא ברירה שייכא בהו, דלשון המרדכי פ' כלל גדול לא משמע הכי, דכתב הילכך יזהר אדם מיני פירות שנתערבו כו', משמע דווקא כשהם מעורבים ואינם ניכרים, אבל בכה"ג אע"ג דאין כל מין ומין מסודר בפני עצמו, מ"מ לא מיקרי מעורב. אפס הואיל וכ' בסמ"ג, דהבורר פסולת מתוך האוכל, ואפי' בורר לאלתר חייב חטאת, אין לחלק ולהקל בלא ראיה ברורה, ולא להתיר אלא שיקח משני המינים להשהותן לסעודה אחרת, אם לא ירצה לברור אותן שיאכל עתה".

הרי לפנינו שלא רצה לסמוך על סברה זו להקל. אך בשו"ת יביע אומר הנ"ל כתב להקל בשנו אופנים:

1. "ונראה ליישב, דס"ל להערוה"ש דדוקא בבורר משני מיני דגים אע"פ שהם חתיכות גדולות וניכרות בפ"ע, מ"מ כיון שצריכים שימת עין להבחין בין זל"ז, יש צד לומר דשייך בזה דין ברירה. .. אבל בסכינים כפות ומזלגות שאין צורך במבט חודר להבחין ביניהם, והם נפרדים זה מזה בפני עצמם, וכן בגדים וספרים שהם שונים זמ"ז במראה ובאורך וברוחב וכיו"ב, לא שייך בהם דין ברירה. ואף הט"ז שכ' שיש דין ברירה בכלים, היינו בכלים קטנים ושוים זל"ז שצריכים שימת עין להבחין ביניהם. (וה"ה בבגדים וספרים השוים זל"ז אם אינם מין אחד)."

2. "דהתה"ד מיירי שהחתיכות מעורבות ומונחות בלא סדר, והם מעכבים זא"ז שאינו יכול ליקח את האחד עד שיסלק את חבירו מהקערה, משא"כ כשמונחים כל א' במקומו, וכגון ספרים המסודרים בארון או פירות שטוחים ע"ג טבלא לא שייך ברירה"

ובשו"ת ציץ אליעזר יב/לה כתב בשם שו"ת מהרש"ג:

"דנראה דמלאכת בורר לא שייך אלא במידי דלאחר שיברור אין הדרך לחזור ולערב הדברים כמו בכל פסולת הנברר מן האוכל דלאחר הברירה שוב אין מערבין הפסולת עם האוכל וכה"ג הוי במלאכת המשכן, וכן בשני אוכלים בסי' שי"ט מיירי ג"כ בכה"ג שלאחר שבוררין האוכל מתוך חבירו אין חוזרין ומערבין יחד שני האוכלין, ובכה"ג נראין הדברים דהלקיחה לשם ברירה הוא, אבל בכמו נדון שלנו בענין הפתקאות דהמנהג הוא שלאחר שכבר כתבו במוצש"ק מה שנדר כל איש ואיש חוזרין ומערבין הפתקאות של ח"י צ"ל וח"י פשיטא כולם ביחד, א"כ נראה דלקיחת הפתקא בש"ק לאו ברירה היא אלא נטילה ממקומו הוא שמקומו הוא להיות מונח באותו הכיס, א"כ לדעתי בכה"ג לאו בכלל בורר הוא כלל, וראי' לזה דלא שמענו מעולם שמי שיש לו ספרים של כמה מינים והם מונחים ביחד בארגז סגור כנהוג שיהי' נימא שמי שצריך בשבת לאיזה ספר מאותן ספרים ולוקח אותו שיהי' שייך בזה איסור בורר, וכן בבגדים כה"ג מי שיש לו בארגז גדול כמה בגדים תלויין והוא רוצה ליקח בשבת איזה בגד או חלוק כנהוג, וכן בארגז של כמה כוסות גדולים וקטנים כמו שהוא המנהג שבגדולים שותים בהם מים ובבינונים שותים בהן יין ובקטנים שותים בהם יי"ש שהוא חריף, ולא שמענו מעולם שיהי' בלקיחת איזה בגד מהבגדים, או כוס מהכוסות דררא דאיסור בורר,. אלא ודאי שהוא לטעם הנ"ל, דכיון דהמנהג הוא שלאחר ההשתמשות של הבגד או הכוס חוזרין ומניחין אותו באותו מקום מעורב עם האחרים א"כ מוכח דגם הלקיחה מתחילה לאו ברירה הוא אלא לקיחה ממקום למקום הוא"

ומדברי כל האחרונים הנ"ל שהבאנו נראה שחולקים על סברה זו, שכיוון שכרגע בורר את הספרים או את הסכו"ם, הרי ברירה היא זו, ומה לי אם חוזר ומערבם .

מכל מקום, ראינו בדברי גדולי האחרונים שיש נטייה להתיר מטעמים שונים כנ"ל. ונראה, שלכתחילה יש להשתדל מאוד לברור רק סמוך לסעודה או לשימוש בספר או בבגד, וכטעמו השני של ערוך השולחן, ובמקום צורך או בדיעבד כדאיים הם הפוסקים הנ"ל לסמוך עליהם, אף כשבורר שלא לאלתר.

שונות

לבסוף נתעכב על כמה מקרים מיוחדים בדיני בורר.

שמן צף

המג"א שיט/טו הסתפק בשומן שצף על המאכל אם הוא תערובת או לא, וז"ל:

"אבל בשומן ה"ל בורר פסולת מתוך אוכל ואסור כמ"ש ס"ג ואפשר דלא שייך ברירה אלא בדברים המעורבים אבל הכא לחודא קאי"

אם נראה זאת כתערובת, אזי אסור לשפוך את השומן ואפילו לאלתר, שהרי זו ברירת פסולת מתוך אוכל, ואם אין זו תערובת כלל, הואיל והאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, דהיינו שכל מין עומד לעצמו, ורק מונחים זה על זה, יש להתיר לשפוך את השומן מהכלי. ובמשנה ברורה ס"ק נה צידד להחמיר:

"ואסור לשפוך השומן מן הרוטב ואפי' אם לא יסירם בכף אלא ישפוך בהכלי עצמה דהוה כבורר ביד ולא בכלי וכנ"ל מ"מ אסור דהשומן מקרי פסולת לגבי הרוטב אם אינו רוצה לאכול השומן לאלתר ופסולת מתוך האוכל אסור אף אם רוצה לאכול האוכל לאלתר כמש"כ בריש הסימן".

והאיר שם פתח להיתר: "ואם שפך ביחד עם השומן גם מקצת מן הרוטב שרי". נראה שיסוד ההיתר אינו מפני שכשמוציא עם מעט רוטב, אין אנו רואים אותו כמפריד את הפסולת, כי מוציא עם מעט משקה. אלא מפני שאם יש כאן תערובת, הרי אינה קיימת אלא בשכבת המגע בין השומן לבין הרוטב שמתחתיו, וממילא כשאני מוציא גם את השכבה העליונה של הרוטב, הרי הוצאתי את התערובת כפי שהיא, וכמו שהסברנו בזבוב. וממילא נראה שיש להתיר גם להוציא את השומן מלבד השכבה התחתונה שלו, כי רק היא מעורבת ברוטב.

2. מים לשמרים כדי שיצולו

שנינו במשנה קלט:

"נותנין מים על גב השמרים בשביל שיצולו"

רוב הראשונים פירשו שמותר לתת מים לשמרים הנמצאים בתוך משמרת בשבת, כדי שיהיו צלולים לזוב, ועל ידי זה מוציא את היין הטמון בשמרים. אמנם בחידושים המיוחסים לר"ן בשם רבינו יהונתן חלק על היתר זה, ונראה מדבריו שסובר שזוהי ברירה גמורה. ולכן פירש שהשמרים נתונים בחבית, ונותן מים לחבית כדי שהמים יספגו לתוכם את טעם היין מן השמרים.

ויש לעיין במג"א סי' שיט/יד שכתב:

"נהגו שלא ליתן שמרים במשקה בשבת כדי להעמידן אע"פ שראוי לשתותו בשבת ונ"ל דהוי תולדת בורר דעכ"פ יורדין שמרים מהמשקה בשולי הכלי דומיא דמחבץ"

מדבריו נראה שחולק על ההיתר המוצע בחידושים המיוחסים לר"ן, ולענ"ד, אין להביא ראיה ממחבץ, ששם יש מוצר אחד שעל ידי החיבוץ נפרד לשני ראשים, אבל בשמרים במים הכל נשאר מעורב אלא שהמים סופגים טעם יין, וצ"ע למעשה.

ובעיקר ההיתר לשיטת רוב הראשונים שפירשו בדרך הראשונה, צריך לומר שמדובר באופן שבו היין שבשמרים היה זב דרך המשמרת גם בלא תוספת המים, אלא שהמים מזרזים את זיבת היין מן השמרים, ודומה לסחיטת זיתים בסוגיה יט. ובדברי רש"י שם שהתירו לטעון קורת בית הבד מערב שבת לאחר שנידוכו הזיתים, כיוון שגם בלא הקורה היה השמן זב מן הזיתים, אלא שהקורה מזרזת אותו, וכיוון שבשבת אין חיוב חטאת בזה, מבעוד יום התירוהו לגמרי, ומה שאסרו טעינת קורת בית הבד בשבת עצמה, אפשר שהוא עובדין דחול, אבל מים למשמרת אין לאסור.

עוד יש לומר שכיוון שהיין הזב מן השמרים אינו קיים עצמאית, אלא מעורב הוא עם המים, ומתבטל בתוכם, אין כאן ברירה מצד היין, שהרי אינו קיים כמוצר נפרד ומתוקן, ומצד המים אין כאן ברירה שהרי היו צלולים מצד עצמם, ולכן התירו להניח מים במשמרת, וראה גם משנה ברורה ס"ק לג:

"ר"ל שיהיו השמרים צלולים והמים יזובו מהם עם מקצת מן היין שנשאר בלוע בו והטעם שאין בנתינת מים משום בורר שהמים שהוא נותן צלולים הם ואין בהם דבר שצריך לברר מהם. מותר ליתן בשבת מים ע"ג שמרים שנשארו בחבית וקולטין המים טעם היין ומוציאין אותן בשבת ושותין אותו".

נתינת ביצה למסננת של חרדל

במשנה שבת קלט: שנינו:

"ונותנין ביצה במסננת של חרדל"

ופירש רש"י:

"שהחרדל נתון בה להסתנן, וקולטת את הפסולת, ואף הביצה החלמון שלה נוטף ומסתנן עמו, והוה ליה לחרדל למראה והחלבון שהוא קשור נשאר למעלה"[7].

ופירשו שם בגמרא טעם ההיתר:

"לפי שאין עושין אותה אלא לגוון"

וברש"י שם: "למראה, שהחלמון יפה לגוון ולא החלבון, הלכך אידי ואידי אוכל הוא, ואין כאן ברירת פסולת מאוכל[8]".

אבל הרמב"ם ח/טו פסק:

"ונותנין ביצה טרופה למסננת של חרדל כדי שיצלל"

לדבריו אין הכוונה לסנן את החלמון מן החלבון, והביצה טרופה היא, וכל כוונתו היא רק לעזור לחרדל להסתנן במסננת, שעל ידי הביצה פסולת החרדל שבמסננת נעשית יותר צלולה לזוב, וכך זבות שאריות החרדל שבמסננת לתוך החרדל בסיוע הביצה, ודומה למה שהתרנו בסעיף הקודם לתת מים לשמרים כדי שיהיו צלולים לזוב.[9]

ובש"ע נקט להלכה את פירוש רש"י - עיין שיט/טו - ובמשנה ברורה שם ס"ק נח:

"ר"ל ואינו עומד לאכילה אעפ"כ לא חשיב כבורר אוכל מתוך הפסולת דאף החלמון שהוא מסנן אינו בשביל אכילה רק כדי ליפות מראה החרדל".

ולמדנו מכאן שאם יש לפנינו שני מיני אוכלים שאנו מפרידים אותם שלא על מנת לאכול אחד מהם, שאז השני נחשב כפסולת, אלא כדי לתת גוון למוצר אחר, כיוון ששניהם אוכל מצד עצמם, והפרדתם לא נועדה לאכילת אחד מהם, אין זו ברירה לפי שאין כאן אוכל ופסולת, ודו"ק.