דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 68

בעלי חיים איטיים בטבעם וצידת נחש

הרב ברוך גיגי
11.08.2014

האם יש איסור צידה בבעלי חיים איטיים בטבעם?

בשיעור שעבר עסקנו בדין צידת בעלי חיים שבטבעם נשמטים כשבאים לתופסם, אלא שכרגע הם נמצאים במצב של תשישות וכיו"ב. כהמשך לדיון זה, יש מקום לדון במעמדם של בעלי חיים איטיים כנמלים, תולעים, צבים, וכיו"ב, בנוגע למלאכת צידה. לנושא זה נקדיש השבוע את תחילת  שיעורנו.

האחרונים, נחלקו בשאלה האם שייכת צידה בבעלי חיים אלו. ב'שמירת שבת כהלכתה' הביא בשם הגרש"ז:

"דלא אסור לצוד מדרבנן אלא בבעלי חיים כאלה שבדרך כלל שייכת בהם צידה, אלא שהוא חולה. מה שאין כן בנמלה וכדומה, שבנקל אפשר לקחתה, גם אם דרכה להתחבא, מכל מקום אין זה גדר של צידה. ולא רק בבעלי חיים המצויין בין אנשים, אלא אפילו כאלה שאינם מצויין בין אנשים כלל, כגון צב, אם אין דרכם לברוח, ובנקל אפשר לאחוז בהם מסתבר דרק משום מוקצה אסור לתופשם ולא משום צידה"                                            (כ"ז, הערה קמה).

מנגד, יעויין בספר 'אורחות שבת' (י"ד, כא) שכתב בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א שיש צידה בבעלי חיים איטיים.

ונראה, שיסודות מחלוקת זו נמצאים כבר בדברי בראשונים. מצד אחד, כתב רש"י כי יש צידה בתולעת (ריש פרק יד במשנה (קז.)), וכן כתב להדיא רבינו ירוחם (נתיב יב ח"י). אולם מנגד, התוס' רי"ד כותבים:

"שכן חומט תחלת בריאתו בכעדשה פירוש המורה חומט אומר אני שהוא שקץ שקורין לימצא .. ופי' שם שבלול לימצין... והאיך יתכן שזהו חומט האמור בשמנה שרצים... האמורין בתורה הצדן והחובל בהן חייב ואם זה הוא החומט מאי צידה שייכא ביה שהוא ניצוד ועומד ואינו יכול לזוז כ"א מעט ביותר!"

                                                        (חגיגה יא.).

מהו יסוד המחלוקת? נראה כי ניתן להצביע על כמה אפשרויות:

  1. צידה מוגדרת כשליטת האדם, אולם אין די ביכולת השליטה העקרונית, אלא יש צורך שהאדם יממש אותה בפועל. ממילא ברור כיצד ייתכן שתהיה צידה בבעלי חיים איטיים, שהרי עד לצידתם האדם לא שלט עליהם עדיין בפועל.

אלא שבזה יקשה מדוע אין חיוב על חולה וחיגר, שהרי גם שם חסר המימוש בפועל! וראיתי מי שרצה לומר שאף בזה לא אמרו בגמ' שאין חייב על צידתם רק אם נחלה או נעשה חיגר כשהיה בסביבתו של האדם, אבל אם נעשה חיגר ביער, והאדם בא לסביבתו, בזה חייב חטאת. אולם לענ"ד הסבר זה רחוק מאוד, קשה להעמיד הסוגיה בהכי. ואולי גם בתולעת וצב ועוד, צריך לעשות תחבולות כדי למוצאם ולהביאם לרשותו, וזוהי צידתם. אמנם, הגרש"ז עמד על אפשרות זו ודחאה בדבריו: 'גם אם דרכה להתחבא, מכל מקום אין זה גדר של צידה[1]'. לדבריו צידה היא נקיטת תחבולות כיצד ללכוד ולא כדי לאתר את בעל החיים, שזה לא נחשב צידה, ואולי בזה גופא פליגי הראשונים.

  1. עוד חשבתי להציע כי ישנם שני סוגי צידה: יש צידה של בעלי חיים שדרכם להישמט, ושם הצידה היא הכנסתם לרשות האדם או צמצום חירותם. אבל בבעלי חיים איטיים יש לומר שהם מתחלקים לשני סוגים: הסוג הראשון של בעלי חיים כאלה הנמצאים במעגל חייו של האדם והם חלק מעולמו, כדוגמת תרנגולים, כלבים חתולים ועוד, ובאלה לא שייכת בהם צידה. והסוג השני הם בעלי חיים איטיים שאינם חלק מהעולם האנושי ומן הסביבה השימושית האנושית כדוגמת צבים, חומט, תולעים ונמלים[2], ובאלה שייכת צידה בעצם המעשה של לכידתם שמביא אותם לעולמו של האדם[3]. אף לטיעון זה היה הגרש"ז מודע, ודחה אותו בדבריו הנ"ל: 'ולא רק בבעלי חיים המצויין בין אנשים, אלא אפילו כאלה שאינם מצויין בין אנשים כלל, כגון צב, אם אין דרכם לברוח...', ושוב יש לומר דבזה גופא פליגי הראשונים אי שייכא בהו צידה.
  2. אפשרות נוספת שניתן להציע הינה כי לדעת הסוברים  שגדר צידה הוא בשליטת האדם, לא שייך לדבר על צידה בבעלי חיים האיטיים כי הם נמצאים תמיד בשליטתו. אבל אם נגדיר צידה בשלילת החירות של בעלי החיים, יש לומר שבזה חלוקים בעלי החיים המהירים בדרך כלל, שבחלותם או בהיותם חיגרים איבדו את חירותם, אבל בעלי חיים איטיים הם עדיין בני חורין, ורק בלכידתם מאבדים את חירותם, ולפיכך שייכת בהם צידה[4].

מעייף חיה

כתב בביאור הלכה:

"ודע דנסתפקתי לרש"י דס"ל בהדיא דעייפות כזה חשיב כניצוד ועל כן פטור הצודהו אחר כך, איך הדין אם רדף אחר איזה חיה ועוף כדי לצודו עד שעשהו עיף שאינו יכול לזוז ממקומו או שהכהו באיזה דבר עד שנעשה חיגר, אם חייב עבור זה גם משום צידה אף שלא תפסו בידו, או אפשר אין דרך צידה בכך דדרך צידה לטלה אחר שצדה או להכניסה למקום משומר"

                                                               (שט"ז ד"ה או חולה).

מדבריו נראה שברור שאם עייף את החיה או עשאה חיגרת, יש בזה מעשה צידה. עיקר ספקו נובע מכך שדרך צידה להביא את הניצוד לרשותו של האדם, וכל זמן שאינו מביאו אין זו דרך צידה, ולכן יתכן שיהיה פטור.

אבל, לענ"ד יש מקום לומר, שעיקר צידה אינה אלא בהבאה לרשות האדם, אולם התשת בעל החיים או עשייתו חיגר אינה צידה כלל. אמנם מי שיצוד אותו ממצב כזה ייפטר, כי ניצוד ועומד הוא, אולם אין זה אומר שמי שמביאו למצב זה נחשב שצד אותו, כי כל זמן שאינו מביאו לרשותו, אינו נחשב למעשה צידה.

אף לדעת הסוברים שצידה היא צמצום חירותו של בעל החיים, הדבר נאמר בזיקה לאדם הצד, אך אין חשיבות לצמצום החירות אם היא אינה מתקשרת לאדם הצד.

עוד יש לעיין במעייף בעל חיים ואינו נוטלו, מצד מלאכה שאינה מתקיימת, שהרי סביר שהוא יתאושש לאחר זמן, ולכן, אף אי נימא דהוי צידה, כל זמן שאינו נוטלו, הרי המלאכה אינה מתקיימת, ואין לחייב עליה.

וראה עוד שמירת שבת כהלכתה (פרק כ"ה, סעיף ה) אשר הביא כי הגרש"ז הסתפק בין ריסוס המחליש ומרדים את הזבובים. ונראה לי שעיקר הספק הוא באיסור דרבנן, שאיסור דאורייתא לא שייך בזה מן הטעמים שאמרנו למעלה, ועוד מפני שזבובים הוי אין במינו ניצוד (וראה עוד בשו"ת יביע אומר ח"ג סי' כ').

צידת נחש שלא יישכנו

איתא בגמרא:

"הצד נחש בשבת, אם מתעסק בו שלא ישכנו - פטור, אם לרפואה - חייב. מאן תנא? אמר רב יהודה אמר רב: רבי שמעון היא, דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה - פטור עליה"     (שבת קז:).

"אמר שמואל: כל פטורי דשבת פטור אבל אסור, לבר מהני תלת דפטור ומותר.. ואידך: הצד נחש בשבת, אם מתעסק בו שלא ישכנו - פטור, אם לרפואה - חייב. וממאי דפטור ומותר - דתנן: כופין קערה על הנר בשביל שלא תאחוז בקורה, ועל צואה של קטן, ועל עקרב שלא תישך"                                             (שם קז.).

מתבאר מן הסוגיות שצידת נחש שלא יישכנו היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, והתירוה מחשש הנזק. ולכאורה, למ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה חייבים עליה, וכפי שפסק הרמב"ם, היינו אמורים לחייב בצידת נחש שלא יזיקנו, ולהתיר רק בפיקוח נפש.

אולם, לאור זאת, קשים מאוד דברי הרמב"ם:

"רמשים המזיקין כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן אף על פי שאינן ממיתין הואיל ונושכין מותר לצוד אותם בשבת , והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן, כיצד הוא עושה כופה כלי עליהן או מקיף עליהן או קושרן כדי שלא יזיקו"       (הל' שבת פ"י, הלכה כה).

ועיין במגיד משנה שכתב בדעת הרמב"ם כך:

"ונ"ל בתירוץ זה שרבינו ז"ל סבור שאין הלכה אלא כלישנא קמא ששנו הא דאר"י אמר רב על משנתנו דהצד שלא לצורך, אבל אינך אפילו לר"י אתיין ויעיד ע"ז דשמואל אמר בהנהו פטור ומותר ואיהו הוא דפסק כר"י וכמ"ש פרק ראשון והטעם... וכן צידת הנחש שאינו צד כדרכו אלא מתעסק בו וכמו שיתבאר למטה, א"נ דכיון דרבים נזוקין בו חשיב ליה כסכנת נפשות וכ"כ קצת המפרשים ז"ל בלשון הזה. ודעת רבינו האי ובעל ההלכות כדברי רבינו בהיתר שני אלו ועיקר. בספר הבתים יראה לי שאין זה מלאכה שצריכה לגופה כי מלאכה שצריכה לגופה הוא עושה המלאכה בעצמה ובכונה אבל דברים אלו אין כונתו למלאכה שכל כונתו הוא להוציא לחה ולהנצל כו' וכ"נ דעת הר"ם שכתב רמשים המזיקים וכו' עכ"ל"     (שם הלכה יז).

המתבאר מדברי המ"מ ומהראשונים שהביא, שיש מחלוקת אמוראים בהבנת דין צידת נחש: הדעה הראשונה סוברת כי צידת נחש הינה מלאכה שאינה צריכה לגופה ומותרת רק לדעת ר' שמעון. לעומת זאת, הדעה השניה סוברת כי צידת נחש כלל אינה מלאכה, שהרי מהותה של צידה היא צידת בעל חיים והכנסתו לרשות האדם, וכאן כל עיקר מאמציו של האדם הוא להרחיק ממנו את בעל החיים המזיק, ולכן היא לא מוגדרת צידה כלל.

וראה גם בביאור הלכה שכתב:

"ונ"ל בפשיטות דכיון דהרמב"ם ס"ל דמלאכה שאין צריך לגופה חייב עליה ובכל שקצים ורמשים שמינן ניצודין כתב בהדיא דאפילו צדן שלא לצורך או לשחק בהן חייב, א"כ אפילו צד הנחש שלא לרפואה ג"כ חייב אם לא שדעתו היה בצידתו בשביל שלא ישכנו זה מקרי להרמב"ם כמו מתעסק בעלמא דאפילו ר"י מודה דפטור כיון שאינו מתכוין לצוד כלל רק להבריח מעליו אבל כל שנתכוין לצוד אפילו שלא לצורך כלל חייב הואיל שנתכוין לצוד וצד כמש"כ הרמב"ם להדיא בפ"י הלכה כ"א. והמשנה דקאמרה לרפואה באמת ס"ל כר"ש כדאיתא בגמרא שם ובזה ניחא לי ג"כ מה שהקשו הפוסקים על הרמב"ם דס"ל דהלכה כר"י למה פסק דאם בשביל שלא ישכנו מותר נגד גמרא מפורשת, דקאמר דאתיא המשנה כר"ש. ונדחק המ"מ דס"ל להרמב"ם דשמואל פליג אדרב בזה. ולפי דברינו ניחא דס"ל להרמב"ם דעיקר ראית הגמרא דהמשנה ס"ל כר"ש מדקאמרה אם לרפואה אבל הסיפא באמת אתיא ככו"ע כנ"ל"        (סי' שט"ז ד"ה נחשים).

אין בין פירושו של המ"מ לפירושו של הביה"ל בהבנת מלאכת צד. ההבדל ביניהם הוא רק בפירוש הסוגיה והתאמתה לדעת הרמב"ם. ואף שרבו האחרונים שהבינו את דברי המ"מ והביה"ל שצד נחש שלא יישכנו הוי מתעסק, שיסוד ההיתר משום שאין זו דרך צידה, כי עושה זאת באופן של כפיית כלי וכיו"ב, אך לענ"ד נראה כפי שפירשתי שהיסוד הוא שאין פעולה כזו מוגדרת צידה מפני שעיקר כוונתו להבריחו מעליו.

כן איתא להדיא גם בדברי היראים במלאכת צד, שבתחילת דבריו הביא את שיטת הגאונים שסברו להתיר צידת נחש מצד נזק הרבים, ובהמשך דחה שיטה זו, וז"ל:

"הקשה רב יהודאי גאון בהלכות גדולות דשמואל אדשמואל דבצידת נחש שלא ישכנו אמר שמואל פטור ומותר והיא נקראת מלאכה שא"צ לגופה ופטור עליה... ותירץ רב יהודאי לעולם כר"י ס"ל מיהו מידי דאית בה היזק מודה ר' יהודה כגון צידת נחש שלא ישכנו כדאמר שמואל התם בפ' כירה (מב.) מכבין גחלת של מתכת ברה"ר אבל לא גחלת של עץ שאסור מ"ש גחלת של מתכת דשרי אלא היינו טעמא דבגחלת של עץ ליכא היזיק רבים דכמה דלא כביא אית ביה סומקא וחזי ליה גחלת של מתכת אף על גב דהאי סומקא אזלא קליא ואתי לאיתזוקי ביה וכי היכי דשרי שמואל בגחלת של מתכת משום היזק רבים ופליג עליה דר' יהודה בההיא עד כאן דעת הגאון ולשונו. ואינו נראה לי כלל חילוקו ..וההיא דשמואל אדשמואל מתרצינן דלית ליה ההיא דרב דבפ' שמונה שרצים דקרי צידת נחש שלא ישכנו מלאכה שאינה צריכה לגופה. אך ס"ל לשמואל דכל צידה שאינה אלא להבריח את ההיזק ממנו לא מקריא צידה ולכן שלא ישכנו פטור".

ועיין בחי' הגר"ח על הרמב"ם (הל' שבת פ"י, הלכה יז) שכתב לחדש שרב ושמואל נחלקו אם צידת נחש היא מלאכה שאינה צריכה לגופה [שמואל], או דהוי דבר שאין מתכוון [רב], והרמב"ם הכריע כרב. ואף דהוי פס"ר ס"ל להרמב"ם כדעת הערוך דפס"ר דלא ניחא ליה מותר. והא לך תמצית לשונו הנוגעת לענייננו:

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php

 

* * * * * * * * * *

 "וכן בהך דצידת נחש לפי המבואר בדברי הרמב"ם שכתב וז"ל מותר לצוד אותן בשבת והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן עכ"ל. וא"כ הא נמצא דאינו מתכוין כלל לצוד רק להציל עצמו בלבד, וא"כ הא הוי דבר שאינו מתכוין בפסיק רישיה דלא ניחא ליה דפטור בשבת לכו"ע לדעת הערוך".

ובגליונות החזן איש השיגו שם: דממ"נ דאי צידה שלא יזיק - צידה היא, ויש לחייב עליה לשיטת הרמב"ם דמלאכה שאצל"ג חייב עליה. ואם צידה שלא יזיק - לאו צידה היא. ולכן רואה זאת כדבר שאין מתכוון, ואם כן גם לבסוף אין זו צידה היא כלל[5], ואין צורך לקשור זאת לדינו של הערוך.

 

 

 

 

 

 


[1] ובתיקונים ומילואים [עמ' מו] הוסיף הגרש"ז: "כי מסתבר שדינם כחולה וזקן, דאף ששולל חירותם מותר, כך גם בנמלים. וכן מוכח מחגבים המקלחות - שבת קו,ב - דהואיל ובקל יכול לתופסם אין זה צד. וגם כשהנמלה היא במחבוא שלה, מכל מקום החיפוש אחר המחבוא לא שייך למלאכת צידה. וכן מבואר בתוספות רי"ד חגיגה יא, שכתב דלא יתכן שחומט האמור בתורה הוא מה שקורים שבלול, דאם כן מאי צידה שייך בו, הרי הוא ניצוד ועומד ולא יכול לזוז כי אם מעט ביותר? ומשום כך נראה דמסתבר שגם צב האמור בתורההוא לא מה שאנו קורים צב, שהרי הוא הולך מאד לאט".

[2]   אע"פ שהן מצויות, הן אינן חלק מסביבת ההתייחסות והשימוש של בני אדם בדרך כלל.

[3]   מעין זה כתבנו בשיעור הקודם בביאור סוגיית ביצה כד.

[4]   וראה עוד תחומין יח בדברי הרב אלחנן סמט בעניין צידה בבעלי חיים איטיים.

[5] ויש עוד לפלפל בזה בכוונת הגר"ח, ונזכיר בקצרה, כי אפשר שכוונתו היא שאמנם הוא אינו מתכוון רק להרחיקו, ולכן אינו מתכוון לצידה אבל בפועל לאחר שניצוד הרי יש לו נחש שנמצא ברשותו, אלא שהוא פס"ר דלנ"ל, ועדיין צ"ע.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)