דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 63

הגדרת ניצוד

הרב ברוך גיגי
11.08.2014

הגדרת ניצוד

 

פתיחה

כפי שראינו בשיעור שעבר, על מנת לחייב במלאכת צידה, יש צורך שהחיה תהיה מוגדרת כניצודת. מהי ההגדרה ל'ניצוד'? מתי החיה נשבת לניצודת?

ראשית, נזכיר את שתי המשניות בהן דנו בשיעור שעבר:

"רבי יהודה אומר: הצד צפור למגדל, וצבי לבית - חייב. וחכמים אומרים: צפור למגדל, וצבי לגינה ולחצר ולביברין - חייב. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הביברין שוין. זה הכלל: מחוסר צידה - פטור, שאינו מחוסר צידה – חייב"      (שבת קו.).

"אין צדין דגים מן הביברים ביום טוב, ואין נותנין לפניהם מזונות, אבל צדין חיה ועוף מן הביברין ונותנין לפניהם מזונות. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הביברין שוין. זה הכלל: כל המחוסר צידה - אסור, ושאינו מחוסר צידה – מותר"         (ביצה כג:).

ממשניות אלו עולה כי ישנו חיוב צידה רק על חיה שהינה במצב של 'מחוסרת צידה'. כלל זה מופיע פעמיים: 

  1. ביחס לשבת - אם צד בעל חיים למקום שהוא מחוסר צידה פטור, ולמקום שאינו מחוסר צידה חייב.
  2. ביחס ליום טוב - אם צד בעל חיים ממקום שהוא מחוסר צידה אסור, וממקום שאינו מחוסר צידה מותר.

לאור הגדרות אלו, עולות כמה שאלות:

  1. מה הדין בבעל חיים שצמצמו את מרחב המחיה שלו אך לא הביאוהו לגדר ניצוד שהוזכר למעלה? האם יש חיוב בצידתו למי שייקחהו מן המקום הזה ויביאהו לגדר ניצוד?
  2. בעל חיים שכבר הביאוהו לגדר ניצוד, האם יש חיוב בצידתו הגמורה, או שמא מרגע שניצוד ועומד אין שום איסור נוסף בצידתו?
  3. מתי יש איסור דרבנן בצידה?

ביבר קטן וביבר גדול

מתי נחשב בעל החיים כניצוד? בגמרא חילקו בין ביבר גדול לביבר קטן, וכפי שראינו בשיעור הקודם, הגמרא מביאה שיעורים שונים לגדר זה:

"אמר רב אשי: כל היכא דרהיט אבתרה ומטי לה בחד שחיא - ביבר קטן, ואידך - ביבר גדול. אי נמי: כל היכא דאיכא עוקצי עוקצי - ביבר גדול, ואידך ביבר קטן. אי נמי: כל היכא דנפלי טולא דכתלי אהדדי - ביבר קטן, ואידך - ביבר גדול" (ביצה כד.).

בשיעור הקודם, נגענו בגדרי צידה והזכרנו שיש מקום לראות את הדעות השונות, כקשורות לשאלה היסודית האם צידה היא שליטת האדם או כליאת בעל החיים. בשיעור זה ננסה להתמקד בגדרים עצמם, ולאחר מכן בשאלות שהצבנו בראש דיוננו.

'מטי לה בחד שחיא': כפי שראינו, הראשונים נחלקו בביאור מושג זה. רש"י הבין כי גדר מעשה צידה הינו כליאת בעל החיים, ולכן פירש: 'בחד שחיא - בפעם אחת שהוא שוחה עליו לתפשו, אין לו להשמט ממנו'. לעומתו, רבנו חננאל ראה את עיקר המלאכה בשליטת האדם על בעל החיים, ולכן פירש: 'כגון ריצה אחת ואינו צריך לפוש ביני ביני' - מצב בו השליטה נעשית בצורה קלה יחסית. בדומה לדברי רבנו חננאל כתב גם הריטב"א בשבת שם: 'שאם יעמוד באמצע הביבר וישיג הצבי בכפיפה אחת לכל צד'.

הרשב"א (ביצה) הבין כנראה בדברי רש"י כשיטת הריטב"א והקשה: 'ואינו מחוור דביבר [כ]זה קטן מבית', והביא בתגובה את פירושו של ר"ח. נראה מדבריו כי הוא הבין שיש מחלוקת בין הריטב"א לרבנו חננאל, ולדעתו לרש"י (כלומר לריטב"א) הביבר צריך להיות בגודל כזה, שהאדם צריך רק להתכופף ולתפשו ובעל החיים לא יוכל להישמט, ואילו לדעת רבנו חננאל, גם בביבר גדול יותר, כל עוד האדן לא יצטרך לפוש מעט מריצתו נחשב ניצוד. אבל לענ"ד נראה שיש להבין דברי רש"י על רקע דבריו בשבת קו:, שם ברור שגם הוא מדבר על כך שהאדם צריך לרוץ לתפסו, אלא שרש"י סבור שהמוקד הוא הבעל חיים שלא יוכל להישמט, ור"ח שם דגש על כך שהאדם לא יצטרך לפוש. והרחבנו בנקודה זו בשיעור הקודם.

'נפל טולא דכתלים אהדדי' - מהו פירושו של שיעור זה? ברור כי שיעור זה הינו קצת בעייתי, שהרי אנו יכולים לבנות כותל גבוה מאוד, כך שצילו יפול על הכותל השני גם בחצר גדולה מאוד. לאור זאת ביארו הראשונים, כי מדובר בכותל בעל גובה ידוע (תוס'), או בכותל בגובה סטנדרטי - ד' אמות (ריטב"א), כך שכאשר צילו נופל על הכותל השני הדבר נובע מכך שהם סמוכים מאוד זה לזה.

בכל מקרה, ברור כי עיקר כוונת חילוק זה היא לדבר על מקום צר, אשר אין בו מקום לפנות לימין או לשמאל. הריא"ז בפסקיו כותב כי החידוש של חילוק זה הוא כדלהלן:

"וכן אם היה קצר [=צר] עד שהיו צללי הכתלים מגיעין זה בזה הרי זה ביבר קטן, אע"פ שהוא ארוך הרבה ואינו מגיע במרוצה אחת[1]'.

והדברים תואמים את שתי הגישות שהוצגו למעלה, גם מצד שליטת האדם, כיוון שבזה אינו צריך לרוץ ויכול ללכת באיטיות עד קצה הפרוזדור, וגם מצד בעל החיים כיוון שאינו יכול להישמט לצדדים.

'איכא עוקצי עוקצי' - נראה כי החידוש בגדר זה הוא שאע"פ שעקרונית המקום הוא בגודל שיכול להגיע אליו בחד שחיא, ואין צל הכתלים נופל זה על זה, מכל מקום אם אית ביה עוקצי אינו נחשב ניצוד כי יכול להישמט לאותן עוקצי (-פינות). על פי דעה זו, החילוק בין ביבר קטן לגדול אינו נמדד בגודל המקום בלבד, כי אם גם ביכולת השליטה בפועל. אולי יש להציע שהחידוש בדעה זו הוא, דלא נימא שהגדרת המקום תלויה בתחושת בעל החיים שהוא כלוא בגלל המקום הצר בלבד, אלא תלויה בפועל אם יש לו אפשרות להישמט[2].

יש לציין כי מדברי הריא"ז שם נראה שטעם עוקצי אינו עומד לעצמו והוא חלק מן הגדר של 'מטי ליה בחד שחיא'. אפשר ששאלה זו תלויה בגירסת הגמ' שלפנינו: בשבת יסוד עוקצי מופיע בסוף, אולם בסוגיה בביצה הוא מופיע באמצע לאחר היסוד של מטי לה בחד שיחיא ויתכן כי משום כך ראה אותם הריא"ז כיסוד אחד.

מה נפסק להלכה? רבנו חננאל (שבת קו:) סבר שכל החילוקים קיימים להלכה וכן נראה מדברי שאר הראשונים בפשיטות. הרמב"ם פסק כי:

"כל מקום שאם ירוץ בו יגיע לחיה בשחיה אחת, או שהיו הכתלים קרובין זה לזה עד שיפול צל שניהם לאמצע כאחד הרי זה מקום קטן, ואם הבריח הצבי וכיוצא בו לתוכו חייב, ומקום שהוא גדול מזה המבריח חיה ועוף לתוכו פטור"     (הל' שבת פ"י, הלכה כ).

יש לשים לב כי הרמב"ם השמיט את דין 'עוקצי'. לאור מה שאמרנו לעיל, נראה בבירור כי הוא ראה את דין 'עוקצי' כהשלמת דין 'מטי לה בחד שיחיא' ולא כדין נפרד, ולכן השמיטו.

הבא מצודה ונצודנו

הגמרא במסכת ביצה מביאה שיעור נוסף בגדר צידה:

"זה הכלל כל המחוסר צידה אסור, ושאינו מחוסר צידה מותר. היכי דמי מחוסר צידה? - אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: כל שאומר הבא מצודה ונצודנו"                            (כד.).

מהו היחס בין השיעורים שנאמרו למעלה לשיעור זה?

אומר רש"י:

"הבא מצודה - כלומר: שצריך לבקש תחבולות לתפשו, והיינו שיעורא דביבר גדול דלעיל, ואידך ביבר קטן, ורב אשי שערינהו לעיל בחדא שיעורא, ורב יוסף בהאי שיעורא"[3]            (שם).

אולם התוספות שם דחו את שיטת רש"י וכתבו:

"כל שאומר הבא מצודה ונצודנו כו' - וא"ת והרי אמרינן לעיל שיעור אחר! ופירש הקונטרס דאידי ואידי חד שיעורא הוא. ודוחק הוא! דאם כן אמאי מפרש אותו פעם אחרת? והלא פירש לעיל היכי דמי ביבר גדול וכו'! לכך נ"ל דלעיל מיירי בבהמה וחיה והכא מיירי בעופות ואע"ג דלעיל קאמר הא בביבר מקורה מכל מקום לא פירש שיעור הביבר בכמה לא הוי מחוסר צידה, והשתא ניחא דפריך עלה מאווזין ותרנגולין"                                        (שם).

מדבריהם נראה שבעופות שיכולים להישמט גם לגובה, קשה להתחשב רק בשטח המקום או במידת רחבו, ולכן נתנו שיעור אחר. בנוסף לדרישה שהביבר יהיה מקורה, יש לבחון את השאלה האם יש צורך בהבאת מצודה.

ביתר ביאור ניתן לומר כי שיטה זו המחלקת בין השיעור בחיות לשיעור בעופות, סוברת כי ישנו הבדל יסודי בין צידת חיה לצידת עופות. ייתכן שסברת הדבר היא שבחיה ובהמה יסוד הצידה בהגבלת חירותם ואם אינם יכולים להישמט הם ניצודים, אבל עופות שיכולים לחמוק בכל מצב, אפשר שהשיעור תלוי ב'הבא מצודה', מצד תחושת האדם האם הוא שולט במצב או לא.

הרשב"א שם חידש בשיטת ר"ת  [היא שיטת התוס' הנ"ל]: 

"הא דבעינן היכי דמי מחוסר צידה ואמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל כל שאומר הבא מצודה ונצודנו [איכא למידק] מאי קא מיבעיא ליה דהא אסיק רב אשי לעיל דכל דלא מטי ליה בחד שיחיא מחוסר צידה ואסור... על כן פר"ת ז"ל דרב אשי לא איירי אלא בחיה אבל בעופות הא אמרינן בביבר מקורה שרי והכא פשיט מדשמואל דאפילו במקורה כל שאומרין הבא מצודה ונצודנו אסור, והיינו דאקשי עלה מאווזין ותרנגולים וכולה סוגיא דעלה מיירי בעופות.. ולפי דבריו ז"ל קי"ל בחיה כל שאינו מגיעו בריצה אחת אסור ואע"פ שאינו צריך למצודה, ובעופות כל שצריך למצודה. אבל מדברי הרי"ף ז"ל יראה דהא דשמואל פליגא אדרב אשי, ונקטי' בגמרא הא דשמואל שהוא ז"ל לא הזכיר בהלכות הא דרב אשי אלא הא דשמואל ולפי דבריו בין עוף בין חיה הכל תלוי בהבא מצודה"

                                                  (רשב"א ביצה כד.).

להבנתו, יסוד החילוק בין חיה לעופות הינו כי בחיה הגדרת צידה תלויה בשליטת האדם, ואם אינו צריך לפוש בינתיים נחשב כשולט בה, אבל בעופות שברור כי הן יכולות להישמט לצדדים בגובה, הגדר הוא האם אפשר להשתלט עליהן ללא אמצעים חיצוניים [מצודה], אף אם יידרש האדם לתחבולות כדי לתפסו במרחב שבו הוא נמצא.

בסוף דבריו, מזכיר הרשב"א את דברי הרי"ף שלא ציטט את דברי רב אשי, ולאור כך הסביר כי לדעת הרי"ף אנו פוסקים כשמואל. אולם עיין קרבן נתנאל  על הרא"ש (ביצה ג אות ה) שביאר כי השמטת הרי"ף היא מפני שהוא סבור כרש"י דלא פליגי, ולכן נקט הדבר הפשוט שהכול תלוי בהבא מצודה, אולם אין הוא שולל את דברי רב אשי.

גם בהגהות אשר"י שם נראה שהבין שיש מחלוקת בין רב יוסף לאמוראים האחרים, ולרב יוסף אף ביבר דמטי ליה בחד שיחיא אם צריך לבקש תחבולות היאך לתפסו אסור. ונראה בביאור מחלוקת האמוראים לשיטתו, שהאמוראים הראשונים סברו שהכל תלוי באם יכול להגיע אליו בחד שיחיא, אף אם הדבר כרוך במאמץ כלשהו, מ"מ כיוון שבסופו של דבר יכול להגיע אליו נחשב ניצוד, אבל רב יוסף סבור שאם אדם יעדיף להשתמש במצודה כדי לתפסו אין זה נחשב ניצוד עדיין (ואולי זוהי כוונת הרי"ף לשיטת הרשב"א).

פסק הרמב"ם

כפי שראינו לעיל, הרמב"ם הביא בהלכות שבת (פ"י, הלכה כ) את החילוקים הרגילים בין ביבר גדול לקטן. בהלכות יו"ט כתב הרמב"ם את הדברים הבאים:

"דגים שבביברין גדולים וכן חיה ועוף שבביברין גדולים, כל שהוא מחוסר צידה עד שאומרים הבא מצודה ונצודנו הרי זה מוקצה ואין צדין אותן ביום טוב ואם צד לא יאכלו, וכל שאינו צריך מצודה הרי זה מוכן וצדין אותו ביום טוב ואוכלין אותו..."       (פ"ב, הלכה ז).

האם ישנה סתירה בין ההלכות? ה'לחם משנה' ביאר כי לדעת הרמב"ם אין מחלוקת בין הלשונות - מר אמר חדא ומר אמר חדא, ולפיכך כתב הרמב"ם את שני השיעורים בשני המקומות להורות שמדובר בשיעור אחד.

אולם, לענ"ד נראה שהרמב"ם סבור שהדיון בהלכות יום טוב אינו דומה כלל לדיון בהלכות שבת. הדיון בהלכות שבת עוסק בהלכות צידה - אימתי בעל חיים חשוב ניצוד ואימתי אינו חשוב ניצוד, וזה תליא לדעת הרמב"ם במידת השליטה ויכולת ההשתמטות של בעל החיים, ולכן השיעור שם הוא אובייקטיבי ותלוי בתנאי השטח. אבל בהלכות יום טוב שלדעת הרמב"ם אין איסור שהרי זו מלאכת אוכל נפש, אלא שאסרו לצוד מדין מוקצה, שם השיעור הוא בתחושתו הסוביקטיבית של האדם, אם אומר הבא מצודה זהו סימן שאינו חש שהם ברשותו עדיין ולפיכך הם מוקצים ואסור לצודם, ואם אינו חש שזקוק למצודה, הרי רואה אותם כנמצאים ברשותו, ומותרת צידתם.

אמנם, אפשר היה להציע שגדר צידה הוא כליאת בעלי חיים, וזהו השיעור דהלכות שבת, וכפירוש שהצענו למעלה בשיטת רש"י, וביום טוב הבעיה מצד מוקצה, ותלוי בהיותו של בעל החיים ברשות האדם ולפיכך השיעור הוא מצד האדם דהבא מצודה. אולם, לענ"ד עדיף לומר שעניין צידה מצד המלאכה, לא מוכרע ברמב"ם אם המיקוד בשליטת האדם או בכליאת בעל החיים, וסוגיית ביצה עניינה באיסור מוקצה, והיא שתלוייה בתחושת האדם[4].

והנה, צ"ע גדול בדברינו בשיטת הרמב"ם שהרי בסוגיה בביצה מוכח שהדיון הוא בעניין צידה וחיוב צידה ולא בדיני מוקצה! שהרי כל הדיון בסוגיה שם (כד.) עוסק בחיוב צידה בשבת, והגמרא אף הביאה את המשניות דשבת. ואשר נראה בזה הוא שמכוח הסתירה בין משנתנו לברייתא בעניין צידת חיה ועוף ביום טוב, ניסתה הגמרא לתלות זאת במחלוקת התנאים בשבת. קישור זה לא נעשה מפני שאנו עסוקים כאן באיסור צידה, כי אם מפני שרצו לתלות את השאלה של מוקצה בשאלה אם נחשב ניצוד או לא, ובהקשר זה הביאו את גדרי צידה של מטי לה בחד שיחיא וכו' המובאים גם בסוגיית שבת. ולעניין שבת ודאי דקיי"ל הכי ורשב"ג דהתם מפרש לדברי ת"ק והלכה כן, וכדברי הרמב"ם בפירוש המשניות דשבת שם, וז"ל: 'והלכה כחכמים כמו שביאר רבן שמעון בן גמליאל', אבל משעה שחילקו בין ביבר לביבר, ונחלקו האמוראים בסוגיה אם רשב"ג פליג על ת"ק, קבע הרמב"ם שרשב"ג פליג כשיטת רב יוסף ודלא כאביי.

על פי הסבר זה אתי שפיר הדיון הכפול במחוסר צידה, משום שדיון אחד הוא אליבא דת"ק, ודיון אחר אליבא דרשב"ג וקיי"ל  כרשב"ג שתליא בכל שאומר הבא מצודה, והיינו משום שבסוגייתנו הכול תלוי במוקצה, ולדעת ת"ק יש זיקה בין גדרי מוקצה לגדרי צידה, כל שמחוסר צידה בדיני צידה נחשב מוקצה לדעת ת"ק, ולכן לשיטה זו השיעורים מקבילים לסוגייה בשבת העוסקת בהלכות צידה, אבל רשב"ג חולק וסובר שגדרי מחוסר צידה מצד מוקצה שונים מן הגדרים בהלכות צידה, ומחוסר צידה לשם מוקצה תלוי בהבא מצודה, ולפיכך כתב כאן בפירוש המשנה שהלכה כרשב"ג ולא כפי שכתב שם בשבת, ודו"ק.

צידה דרבנן

לאחר שהגדרנו את גדרי ניצוד בהלכות צידה (ע"פ רוב הראשונים, מלבד שיטת הרמב"ם ביום טוב שנוגעת לדעתנו לגדרי מוקצה), יש לדון בשאלות שהצבנו בפתח דיוננו.

כתבו התוספות:

"ותניא הצד אווזין ותרנגולין ויוני הרדיסאות - וא"ת והא קיימא לן כל פטורי דשבת פטור אבל אסור מדרבנן ומתניתין נמי מודה דפטור אבל אסור מדרבנן... אי נמי סמיך אההיא דתנן פ' האורג במסכת שבת (דף קו: ושם) דאמר התם ר"ג מחוסר צידה הצד לתוכו פטור דהא מחוסר צידה, וא"כ הצד מתוכו חייב והכי פריך הואיל ואוקמת מחוסר צידה דרוצה לומר כל שאומר הבא מצודה ונצודנו א"כ היכי קאמרת הכא הצד אווזין ותרנגולין פטור הא שפיר חשיב מחוסר צידה כיון שצריך לומר הבא מצודה ונצודנו ובמחוסר צידה הצד מתוכו חייב והכא הוי הצד מתוכו"             (ביצה כד.).

מדברי התוספות עולה כי כל מקום שנחשב מחוסר צידה, המביא אליו אסור מדרבנן, והצד משם למקום קטן יותר חייב משום צד.

והנה ב'ערוך השולחן' כתב:

"יראה לי דאע"ג דצפור לבית אינו צידה וכן דג לבריכה וצבי לטרקלין מ"מ אחֵר שצדם משם אינו חייב מן התורה דאע"ג דלגבי הראשון לא נגמרה הצידה בשלימות מ"מ שיקרא מכאן צידה לא נראה כן שהרי אין ביכולתם לברוח מכאן. ואפשר דאם הראשון צדן אח"כ משם חייב דאיהו ממה נפשך צידה עביד. וצ"ע האמנם דרבותינו בעלי התוס' כתבו בביצה (כ"ד. ד"ה ותניא) דכל מקום דמקרי מחוסר צידה הצד משם חייב מן התורה דלא כדברינו ע"ש וכן מבואר מדבריהם בשבת (ק"ו: סד"ה ואין ע"ש) ולדבריהם אפשר למקרי זה תולדת צידה. דצידה גמורה הוי הצד ממש ותולדה מקרי אע"ג שהן במקום שהם כנצודין והיינו שאין יכולים לצאת משם מ"מ אם אינן מוכנין לגמרי ביד האדם שצריך גם במקום זה לרדוף אחריהן הוי תולדת צידה. אבל מלשון הרמב"ם שכתב על צפור לבית וכו' שאין זה צידה גמורה משמע כדברינו דצידה הוי אך לא נגמרה הצידה עדיין וממילא דהצד משם פשיטא שאין זה צידה גמורה. וע' בסעיף י' וע' מ"ש לקמן סי' תצ"ז ראיה לדברינו"      (סי' שט"ז, סעיף ה).

יסוד דברי 'ערוך השולחן' מבוססים על כך שגדרי צידה של תורה בנויים מפעולה כפולה: כליאת בעל החיים, והבאתו לשליטת האדם. לשיטתו, רק מי שעושה פעולה כפולה מתחייב, ולכן כשצד ציפור לבית, אף שכלא אותה מכל מקום אינה ברשותו ובשליטתו עדיין ולפיכך פטור, אבל גם מי שצד אותה משם לא יתחייב כי עשה רק פעולה אחת של שליטה ולא כלא, כי כלוא ועומד הוא.

אמנם, 'ערוך השלחן' עצמו מודע לכך שהתוספות חולקים עליו, והוא מבאר כי לשיטתם מדובר במבנה של אב ותולדה. אפשר שהוא סבור בדעתם כי האב הוא הפעולה הכפולה, והתולדה היא אם מביא לשליטה למרות שכבר היה כלוא.

'ערוך השלחן' מפנה אותנו לסי' תצ"ז שם הוא מביא ראייה לשיטתו ולהבנתו בדברי הרמב"ם. נראה כי ראייתו היא מכך שהרמב"ם לא אסר צידת דגים וחיה ועוף מן הביברים ביום טוב אפילו מדרבנן אלא רק מצד מוקצה, ומכאן משמע כי בשבת אין בכך איסור תורה. אך, לענ"ד אין ראייה משם כי ייתכן שהרמב"ם סבור שצידה ביום טוב מן המלאכות שהותרו לגמרי ביום טוב, מכיון שהיא מלאכת אוכל נפש, ולא אסרוה אלא במקום שהוא מוקצה וכדכתבנו למעלה.

שאלה אחרונה בה טרם עסקנו בשיעור זה, עולה בדברי ה'אבני נזר'. ה'אבני נזר' דן בשאלה האם מותר לצוד בעל חיים ממקום שנחשב ניצוד שם, כגון שנוטלו בידיו, או שיש בכך איסור מסוים. נטייתו הראשונה היתה להיתר ואלו דבריו:

"ובכל זה נפקא מינה בין לענין הצד לתוכה או מתוכה. דבמקום שהוא ניצוד, הצד לתוכה חייב חטאת, והצד מתוכה מותר לכתחילה. כן מתבאר בסוגיא דמוקי הא דצדין חי' ועוף חי' מביבר קטן ועוף מביבר מקורה. הגם דלפי פסק הרמ"א (סי' שט"ז סעי' יב, ותצ"ז סעיף ו) שחיה ועוף שברשותו מותר לצודן ביום טוב ובשבת אסור. אין ראי' ממה שמותר לצוד ביום טוב מביבר קטן דהוא הדין בשבת, מכל מקום כיון שמן התורה מותר ולא מצינו שאסור מדרבנן. מהיכי תיתי לאסור"

                                                                      (סי' ק"צ ס"ק ו).

אמנם בהמשך דבריו שם נטה לאסור, ובאופנים מסוימים רצה אף לחייב בתוספת הצידה אם התוספת מונעת אפשרות בריחה רחוקה. כך למשל במקרה שצד בתחילה עוף קטן לבית שיש בו חור קטן, שאף שיש סיכוי רחוק שיוכל לברוח משם חייב מדרבנן, וכשבא לצודו משם כיוון שמונע את אפשרות הבריחה חשש שם שמא יש לחייב גם על פעולה זו. נביא חלק מדבריו:

"ועל כן בצד מביבר קטן כיון שאף בביבר חשיב ניצוד רק שאינה צידה גמורה. זה שפיר מותר ביום טוב לצורך אוכל נפש. כיון שאף מתחילה היא ברשותו ועושה שיהי' יותר ברשותו. ואין זה חדש לו. ומה לי הכשר המאכל שיהי' טוב יותר מבתחילה. מה לי שיהי' יותר ברשותו מבתחילה. ועל כן פשיטא לי' להש"ס שכל שחשיב ניצוד מותר לצודו לגמרי. אבל שיהי' פטור בשבת אין שום ראי'. והרי גם במלאכת בישול יש דיעות שאף לאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי שייך בו בישול כל זמן שלא נתבשל לגמרי. והוא הדין בצידה מביבר קטן כיון דלא חשיב צידה גמורה דלא הוה פסיק רישי' [ולר"י לא חשיב צידה כלל] יש לומר שהצדו לגמרי צידה גמורה חייב ודו"ק"                                                      (שם, ס"ק יב).

לענ"ד נראה שאין כלל מקום לדבר על חיוב חטאת, בדבר שמוגדר ניצוד, ולא דמי לתבשיל שנתבשל כמאב"ד ומבשלו עד כל צרכו. שהרי במלאכת צידה, ברגע שנחשב ניצוד אין מקום לתוספת חיוב. ולעניין השאלה אם יש להתיר לגמרי, עיין להלן במה שנדון בחיה ועוף שברשותו, ובמה שיתבאר שם.

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

 

 

[1]   על בסיס זה כתב המ"מ (הל' יו"ט פ"ב, הלכה ז) שסוכר אמת המים מותר לקחת ממנה דגים ביום טוב אף אם ארוכה, כיוון שהיא צרה, והביאו הרמ"א להלכה (סי' תצז סעיף ה). עיין שער הציון (שם ס"ק כו) שהביא אחרונים שחולקים, אך נראה מדבריהם שהיינו דווקא בדגים שיכולים להישמט גם באמת מים צרה, אבל בשאר בעלי חיים לא חולקים. עוד נראה שאפשר שהמחלוקת לעניין דגים תלויה בשאלה של מוקד המלאכה, אם העיקר בהגבלת החופש של בעל החיים יש לומר שכיוון שיכול להישמט עדיין נחשב כחפשי יחסית, אבל אם המוקד הוא שליטת האדם, כיוון שבסופו של דבר האדם יגיע אליו, נחשב ניצוד, וצ"ע. עיין הערה הבאה.

[2]   עיין הערה הקודמת ביחס לדגים, ואפשר שהמחלוקת נוגעת לנקודה זו של תחושת החופש מול החופש הממשי. נקודה זו של תחושה מול מציאות, ניתן לנסחה הן מצד בעל החיים והן מצד האדם.

[3]   ויעויין בדברי הרא"ה בסוגיין, ואפשר שאף הוא סבור כרש"י דחד שיעורא נינהו. וראה גם מאירי ועוד שכתבו להדיא שאין מחלוקת בדבר.

[4]   הט"ז (סי' תצ, סעיף א) כתב בדעת הרמב"ם שגדר האיסור ביום טוב הוא משום מוקצה, אלא שחלות שם מוקצה תליא לדעתו בשאלה אם יש בו צידה או לא. מעין זה כתב המאירי שאין הכנה במה שהוא צריך לצידה, ולכן כל שצריך לצידה אינו מוכן, אלא ששם הוא הוסיף שאף אם הכינו לגמרי על ידי צידתו מערב יום טוב והכניסו לתוך ביבר גדול, ורוצה לצודו ביום טוב, אסור לעשות כן משום שיש ביום טוב גם איסור צידה עצמאי ללא קשר למוקצה. לדרכנו שהצענו ברמב"ם, אין זה תלוי במלאכת צידה שהרי היא מותרת לגמרי ביום טוב, והגדר דהבא מצודה אינו דין בצידה, אלא בהשתייכות לעולם האדם, כדי להפקיע שם מוקצה, וכנ"ל. ובדעת הראב"ד כתב הט"ז שזהו היסוד של הכיסוי מן העין שעושהו למוקצה אף שאינו מחוסר צידה, ולפי זה סוכר אמת המים, הוי הכנה מבעו"י, ואזדא ליה איסור מוקצה, ושרי.

 

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)