טוחן | 2

טחינה באוכלים

האם יש איסור "טוחן" בכל סוגי המאכלים?

כתבו התוס' עד: ד"ה האי:

"דווקא בסילקא שייך טחינה אבל שאר אוכלין שרי".

ומבואר בתוס' הרא"ש שם שטעם החילוק הוא מפני שסילקא דרכה בכך אבל שאר אוכלים מותר, וכיוצא בזה כתב בהגהת אשר"י (ז'): "דווקא סילקא אבל שאר ירקות לא". לכאורה כוונת הדברים היא שסילקא דרכו בחיתוך קודם שיאכלנו. ואם כן, אין טחינה שייכת באוכלים, אלא באותם אוכלים שדרך לחותכם דק דק כדי לאוכלם.

לכאורה, אין לזה קשר לטחינה על מנת לבשל דווקא, שהרי יסוד זה לא הוזכר בדבריהם כלל, אך האגלי טל (טוחן יז) כתב לפרש דבריהם שהכל תלוי בדבר שדרך לאוכלו מבושל, ובו שייכת טחינה כשמחתכו דק דק ומכינו לבישול. אבל בדבר שדרך לאוכלו חי, ומברכים עליו כשהוא חי בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה ולא שהכל[1], כיוון שהוא כבר חשוב 'אוכל' אין טחינתו משמעותית ואין לחייב עליה.

ההבדל בין שתי הדרכים המוצעות בגישה זו של התוספות תלוי במידה רבה בשאלה אם מלאכת טחינה היא מלאכת הכנה לפעולה הבאה, וכמו שטחינה קמח מכינה אותו לאפיית הלחם, הוא הדין בכל טחינה שמכינה לקראת בישול (כהבנת האגלי טל), או שמא טחינה היא מלאכה העומדת בפני עצמה, וכל זמן שנעשית פעולה משמעותית, כגון באותם מוצרי אכילה שדרך אכילתם היא בטחינתם או חיתוכם דק דק, יש לחייב באופן הזה משום טוחן (כהבנתנו).

סיוע לגישת האגלי טל הנ"ל מצאנו בדברי התוס' רי"ד להלן קכח. ד"ה ובלבד שכתב וז"ל:

"ואינו נראה לי שאם כן אל יחתוך אדם צונות או כרישים עבים חתיכות קטנות על שולחנו... אלא כל מידי דבעי למיכליה לית ביה משום טוחן, ופריס סילקא לא מיחייב אלא כי פריס ליה על דעת לבשלן, שאין הסילקא נאכל חי".

המתבאר מדבריו הוא שבדבר הנאכל כשהוא חי, אף כשעושה כן על מנת לבשלו לא הוי טוחן, והיינו לגמרי כהבנת האגלי טל בתוס'. אך יש לעיין בזה, כי אפשר שכוונת התוס' רי"ד היא לומר שאמנם יש לחייב בכל טוחן אם הוא על מנת לבשל, ואף בדבר שדרכו להיאכל חי. ומה שכתב התוס' ריד כאן שסילקא אין דרכו להיאכל חי הוא כדי להסביר מניין לנו שהחותך סילקא הוא על מנת לבשל אף על פי שלא הוזכר בגמרא. לפי הצעה זו בדבריו, התנאי היסודי והקובע הוא שלא יהיה חיתוך לשם אכילה אלא לשם בישול.

כאפשרות זאת האחרונה בתוס' רי"ד, נראה מדברי הרמב"ם שדורש בחיתוך ירק דק דק שיהיה על מנת לבשלו, ולא חילק בין סוגי ירק שונים, ומשמע מדבריו שכל סוגי הירקות שחתכם על מנת לבשלם חייב, ואף בירקות הנאכלים חיים[2]. לכשנבוא לפרש את הדברים, שאנו מחייבים, לשיטה זו גם בדברים שהם אוכל אם עושה כן כדי לבשלם, נראה שעיקר כוונת הדברים היא, שאם יש כוונה לאכול את הירק בלא לבשלו, אם כן היחס אליו הוא כאוכל, וכיוון שהתורה לא אסרה על האדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות, אין איסור בחיתוכו דק דק[3]. אבל אם רוצים לבשלו, היחס אליו עכשיו הוא כחומר גלם שמכשירים אותו על ידי טחינתו לבישול, שיכשירנו לאכילה, וממילא ברור שיש לחייב על טחינה זו.

בדברי החידושים המיוחסים לר"ן נראה שמבין כהבנתנו בתוס', שהרי כתב שם (בד"ה מדבריו נראה) שהתנאי העיקרי לטוחן הוא הכשרת הדבר לאכילה על ידי החיתוך, ובלא חיתוך אינו ראוי לאכילה. דוחק לומר בדבריו שיש שני סוגי טוחן: הטוחן לבשל אף בדבר הראוי לאכילה, והטוחן לאכילה בדבר שאינו ראוי לאכילה, כי אין לזה משמעות בדבריו, ונראה שהעיקר בטחינה המכשרת לאכילה בין בבישול ובין בלעדיו[4], ודו"ק.

העולה מכל הנ"ל שיש לפנינו שלוש שיטות:

1. כל שטוחן על מנת לבשל, אף אם ראוי לאכילה בלא בישול, הרי זה חייב (רמב"ם, תוס' רי"ד לאפשרות ב' בהבנתו).

2. כל שחותך או טוחן דבר שאינו ראוי לאכילה כי אם על ידי חיתוך, בין כשרוצה לבשלו ובין כשרוצה לאוכלו כך בלא בישול (תוס' והג"א להבנתנו, חי' המיוחסים לר"ן).

3. כל שחותך או טוחן על מנת לבשל, ובלבד שעושה כן בדבר שנעשה ראוי לאכילה רק על ידי בישול, אבל בדבר שדרך לאוכלו חי אין זו טחינה. (תוס' לפי אגלי טל, תוס' רי"ד לאפשרות א' בהבנתו).

לשיטות אלו יש להוסיף:

4. שיטות הראשונים הסוברות שבכל פרי וירק, אם חותכו דק דק יש בו משום טוחן - כפי שמשתמע מדברי הראשונים הבאים: יראים, אור זרוע, רשב"א, תרומת הדשן סי' נו ועוד.

יראים:

"הטוחן. תולדה דאורייתא אמר רב פפא [שבת ע"ד ב'] האי מאן דפריס סילקא חייב משום טוחן ... הלכך יזהר אדם שלא ישליך פירות לפירורין דקין ושיעור דקיקותם ופרירותם לא ידעתי לברר. ולפרר לחם מותר מאחר שנטחן כבר לא מצינו טוחן אחר טוחן".

היראים לא חילק בין פירות שונים, ויתר על כן הוא התיר לחם רק מפני שאין טוחן אחר טוחן.

אור זרוע סי' ס':

"הא למדת שהחותך ירקות דק דק חייב משום טוחן ... וה"ה דיש טחינה בפירות כדאמר בירושלמי השף פלפלין חייב משום טוחן ופלפלין פירא הוא כההוא דלולב הגזול.. ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה הא למדת דיש טחינה בפירות ואפי' במלח קאמר בירושלמי דיש טחינה וכן כתב הרא"מ זצ"ל יזהר אדם שלא יפרר פירות לפירורין דקין אבל הר"מ מיימון זצ"ל כתב אבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה כו' שאין טחינה בפירות. ואיני יודע להבין מ"ש דחדא שאני הוכחתי דיש טחינה בפירות ועוד הלא הוא עצמו כתב דיש טחינה בחרובין וחרובין פירות הם".

שו"ת רשב"א חלק ד' סי' עה:

"אם מותר לפרר פתותי לחם, לתת לפני התרנגולין בשבת? .... תשובה: מסתברא: דהא דפריס סילקא, דוקא במחתך דק דק, כדי לאוכלו למחר, או אפי' לבו ביום, ולאחר שעה. לפי שדרכו של סילקא לחתכו דק דק בשעת בשולו. וכל שדרכו בכך, ומניחו לאחר שעה חייב. אבל לאוכלו מיד, מותר. שלא אסרו על אדם לאכול מאכלו חתיכו' גדולות או קטנות". וכל מה שתפסת על הרב ז"ל, .. גם מה שאמ': שאין טחינה בפירות אלא בתבואה, ..ומן הירושלמי ג"כ נלמוד: שהכל תלוי בין עושה ואוכל לאלת', לעושה ומניח לבו ביום".

גם הרשב"א מסתייג מכל המגבלות בדין טוחן, ומכריע שהכל תלוי בשאלה אחת כל טחינה לבו ביום אסורה ואם עושה לאלתר מותר.

תרומת הדשן סי' נו:

"די"ל גבי אוכלין לא שייך טחינה, אלא מידי דאורחיה לטחון, כגון טחינת חיטין או שעורין וכה"ג, אבל שאר אוכלין לא. וכ"כ התוס' אהא דלעיל, האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן, דוקא בסילקא שייך טחינה, אבל בשאר אוכלין שרי. ... והרמב"ם כתב דאין טחינה בפירות, ונוכל לומר כ"ש שאר אוכלין. אמנם בהגה"ה שם כתב בשם רא"ם, דאסור לפרר פירות לפירורים דקים. וכתב עוד שם במרדכי דמותר לפרר לחם משום דנטחן כבר, ולא מצינו טוחן אחר טוחן. משמע אי לאו האי טעמא, הוי שייך טחינה בלחם, ואע"ג דאוכל הוא. ובא"ז כתב נמי דיש טחינה בפירות ואין לפררם. מ"מ נראה ואיכא למימר דבבשר מבושל או צלי דבנ"ד, כ"ע מודו דשרי. ולא דמי לעצים ופירות ולחם, דאינהו כולי גידולן מן הארץ, ויש במינן טחינה, כגון תבואה וקטנית, דעיקר טחינה שייך בהו, אבל בשר דאין גידולו מן הארץ י"ל דבאוכל כזה לכ"ע לא שייך בהו טחינה".

בדבריו רואים שהביא הדעות השונות, ונוטה להכריע שיש בכל אוכלים שהם גידולי קרקע טחינה.

5. מנגד, יש להביא את השיטה הקיצונית שלעולם לא שייכת טחינה באוכלים, ומשמע שאף בדבר שאינו ראוי להיאכל חי, ובלא בישול, שאין טחינה בכלל, בדבר שהוא אוכל, ואין טחינה אלא בדבר שאינו אוכל - והיא שיטת הרא"ש[5]. בשיטתו, יש לומר שאין לחייב אלא על ייצור מוצר חדש דהיינו קמח, או בעצים משום שמייצר חומר להסקה, אבל בתיקון אוכל בעלמא אין זה שייך לטוחן[6].

ומעתה יש לדון בפסקי הרמב"ם בפכ"א הל' יח:

"לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה בין גסה מפני שנראה כטוחן. אבל מחתכין את הדלועין לפני בהמה, ואת הנבלה לפני הכלבים שאין טחינה (אלא[7]) בפירות".

מקור הדברים הוא במשנה קנה. שאסרו לרסק שחת וחרובים, ובמשנה הבאה שם התירו לחתוך דלועין ונבלה לפני הכלבים. וביארו שם בסוגיה שהחילוק הוא מפני ששיוויי אוכלא משוינן אבל אטרוחי באוכלא לא טרחינן, דהיינו שאם אדם בא להאכיל את בעלי החיים שברשותו מותר לו לטרוח כדי להכין לפניהם את האוכל כדי שיוכלו לאכול אותו (=שיוויי אוכלא), אבל אין לו לטרוח כדי להקל עליהם את האכילה אם יכולים לאוכלו בלא הסיוע (= אטרוחי באוכלא).

מדברים אלה למדנו שהסוגיה לא רואה בפעולות אלו איסור טוחן, ודנה רק בהיתר לטרוח בשבת לצורכי אכילת בהמתו, וקובעת בזה את גבולות המותר והאסור. לכאורה, יש להקשות למה אין בזה איסור טוחן ממש מן התורה, ואם כן לא יעלה על הדעת להתיר לעשות כן לצורך אכילת בהמתו. הגר"א דקדק מן הלשון "לפני הבהמה" שמדובר בחיתוך ובריסוק לפני הבהמה ממש סמוך לאכילתה, וסייע בכך לשיטת הרשב"א שטחינה מותרת לאלתר. לשיטות החולקות על הרשב"א[8] יש להציע שתי דרכים ביישוב הקושי:

א. אין כאן טחינה ממש. הכוונה במשנה לחתיכות גדולות, ואפשר שמפני זה כתב רש"י בפירוש הביטוי מרסקין שהכוונה מחתכין, והיינו חתיכות גדולות, וכן כתב החזון אי"ש. שוב מצאתי שבאור זרוע (סי' ס') כתב ששחת וחרובים אסורים מן התורה בטחינה ולא התירו במשנה נבלה ודלועים אלא בחתיכות גדולות דוקא, וז"ל:

"אי משום דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה דילמא מחתכין אחד לשנים או לשלשה דאין טחינה כי אם דק דק".

ב. אף אם זו טחינה גמורה אין לחייב עליה, לפי שאין טחינה באוכלים. והיינו, כל אחד כפי שיטתו כפי שנתבאר באריכות למעלה: למ"ד על מנת לבשל, כאן אינו מבשל ורק נותן לבהמה, למ"ד שדווקא בדבר שאינו ראוי לאכילה שייכת טחינה, יש לומר שכאן אפשר לאכול גם בלא טחינה, אלא שלפי זה תתעורר בעיה אחרת שהרי קיי"ל אטרוחי באוכלא לבהמה לא מטרחינן, ולכן תירצו שאמנם ראוי לאכילה אבל רק על ידי הדחק, ודי בזה כדי שלא יהיה בזה איסור טוחן דאורייתא, ומצד שני יש להתיר לחתכו לפני הכלבים, שלעניין זה נחשב שיוויי אוכלא ולא אטרוחי באוכלא, כי אינו ראוי לגמרי לאכילה. (מעשה רוקח, הובאו דבריו באגלי טל טוחן יז/ג.)

אמנם, יש לעיין, שאף לפי התירוצים הנ"ל, שמא יש לומר שאף על פי שאין איסור טוחן אלא על מנת לבשל או כשאינו ראוי לאכילה בלי חיתוך הדק, מכל מקום אפשר שיש בזה לפחות איסור דרבנן. אף הב"י סי' שכא התלבט בזה, וז"ל:

"ואפשר דאפילו הן נאכלות כמו שהן חיות אם חתך אותן דק דק לבשל נמי מיחייב אבל אם רוצה לאכלן חיות אפילו חתכן דק דק לית בהו משום טוחן ואפשר דאפילו איסורא דרבנן לית בהו דאין דרך טחינה בכך והיינו דכדי לומר דמיתסר לרסקן מדרבנן משום דמיחזי כטוחן אהדר אשחת וחרובין לפני הבהמה, ומיהו יש לדחות דלישנא דמתניתין דפרק מי שהחשיך (קנה.) נקט".

לפי הבנה אחת של הב"י ברמב"ם כל האיסור שנקט הרמב"ם בשחת וחרובים הוא דווקא כשעושה כן לפני הבהמה אבל אם חותך לאדם, אין בזה איסור אפילו מדרבנן, ומ"מ לא הכריע כן. אולם, בחזון איש הביא ראיה מהתוספתא שאין מרסקים חרובים לפני זקנים[9], ומוכח אם כן, שלפחות איסור דרבנן יש גם באדם.

אבל למעשה, בראשונים לא הוזכר כלל איסור טוחן בנידון זה, וכל מה שדנו בו, הוא מצד איסור דרבנן של אטרוחי באוכלא או שיוויי אוכלא, דאטרוחי לא טרחינן ושיוויי משווינן, וכן משמע בגמרא. החזון איש כתב לתרץ ששם מדובר בחתיכות גדולות או בריכוך בעלמא בלא טחינה, אבל בחתיכות קטנות יש לפחות איסור דרבנן. עוד יש לומר שאמנם יש איסור טוחן מדרבנן אלא שחכמים התירוהו במקום הצורך כשנותן אוכל לבהמתו שמזונותיה מוטלים עליו, ואינה יכולה לאכול בלאו הכי.

הרמב"ם כתב באיסור שחת וחרובים משום שנראה כטוחן, וכבר הקשו עליו שבגמרא לא הוזכר איסור טוחן כלל, וז"ל הרשב"א בשו"ת ד/עה:

"גם מה שכתב הרב ז"ל (הרמב"ם) לפיכך, אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני הבהמה, בין דקה בין גסה, מפני שנרא' כטוחן. אבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה, ואת הנבלה לפני הכלבים, שאין טחינה בפירות. לא ידעתי דעתו. שהרי בשבת (קנ"ה ע"א) משמע: דטעמא דאין מרסקין את החרובים, משום דמטרח באוכלא לא טרחינן".

ונראה ליישב שאפשר שהרמב"ם סבור שטעם אטרוחי באוכלא, שהוא איסור טירחה יתירה אינו עומד כטעם עצמאי, ולדעתו כל איסורי טירחה עוגנו על ידי חז"ל במלאכות היסוד. ולכן, אף שסיבת האיסור היא מצד טירחא, מכל מקום חז"ל אסרוהו כשבות של טחינה[10].

אבל מה שהתירו בגמרא וברמב"ם שם חיתוך נבלה ודלועים הוא מפני שאינם ראויים לאכילה בלא חיתוך, ושיוויי אוכלא מותר. ומה שאין בזה טוחן דאורייתא שהרי לא ראוי לאכילה בלא חיתוך, יש לומר שהרמב"ם סבור שכל שמתקנו לאכילה על ידי חיתוך בלא בישול, אין זה תוספת שבח במאכל אלא כשעושה כן על מנת לבשלו. (עיין בסוף דברי מעשה רוקח הנ"ל באגלי טל יז/ג).

ועתה, נבאר התוספתא שהובאה בפוסקים, והיא בביצה פרק א' (ולפנינו גם שבת סוף פרק יד' מהדורת ליברמן):

"אין מרסקין דבילה וגרוגרות וחרובים לפני הזקנים בשבת, אבל מרסק הוא ביד של סכין ובעץ הפרור ואינו חושש".

לכאורה משמע שהמדובר הוא בטחינה גמורה ויש בזה איסור דאורייתא, וכן משמע בבית יוסף. לשיטות הסוברות שיש טחינה באוכלים ניחא. אבל לסוברים שאין טחינה באוכלים, יש לומר שלשיטתם האיסור הוא רק לזקנים דווקא, שאינם יכולים לאוכלם בלא טחינה, ובזה יש אפילו איסור דאורייתא.[11]

בדעת הרמ"א שפסק: "וה"ה דאסור לחתוך גרוגרות וחרובים לפני זקנים", נחלקו האחרונים. המג"א סבור שלא נאסר אלא לפני זקנים, ומשמע שסבור להלכה שאין טחינה באוכלים, אך המשנה ברורה סבר שאסור אפילו לכל העולם, משום שבגידולי קרקע יש איסור טחינה אף באוכלים. עוד כתב בביאור הלכה שם שירק שדרך לחתכו לפני אכילתו, יש לאסור אף לדברי המגן אברהם, והיינו כאותה הבנה שהבאנו בדברי התוס' דסילקא יש בו טחינה מפני שכך היא הדרך לאכלו.

ובהבנת התוספתא יש להציע עוד, שגם הסוברים שאין טחינה באוכלים, היינו דווקא בחיתוך דק דק, אבל בכתישה וריסוק, אפשר שכולם מודים שיש בזה טחינה, ואפשר שאף הרמב"ם יודה בזה. אמנם, אם לא יודה ויסבור שלעולם אין טחינה באוכלים אלא כשעושה על מנת לבשל, נצטרך לומר שלדעתו האיסור בתוספתא הוא מדרבנן בלבד, וצ"ע.