דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 131

מכה בפטיש (ה) - תיקון מנא

הרב ברוך גיגי
11.08.2014

נתינת מוכין לכר - מהות האיסור ותוקפו

גרסינן בגמרא:

"תניא נמי הכי אין נותנין את המוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת. נשרו מחזירין אותן בשבת ואין צריך לומר ביום טוב"                                    (מח.).

העולה מן הברייתא הוא שאין לתת מוכין חדשים לתוך הכר, ואילו בישנים - מותר. מדברי רש"י נראה שהוא סבור שיש בזה איסור תורה – 'דהשתא עביד ליה מנא', ומסתבר בדעת רש"י  שהוא חייב משום מכה בפטיש, לפי שאין בניין בכלים. אבל, לראשונים הסוברים שיש בניין בכלים כשעושה כלי חדש [הרמב"ן], אפשר שיש לחייב בזה משום בניין, וכן משמע מדברי מהר"ם חלאווה:

"ואף על גב דאין בנין בכלים הרי אמרו שאין עושה כלי בכלל זה"       (תשובה סי' ס').

לעומת זאת, הרמב"ם סבר שאין בזה אלא איסור דרבנן:

"והתופר מאבות מלאכות. לפיכך אסור למלאות הכר והכסת החדשים במוכין גזרה שמא יתפור, אבל מוכין שנשרו מן הכר או מן הכסת מחזירין אותן בשבת"

                                                                    (פכ"ב, הלכה כג).  

וראה משנה ברורה (סי' ש"מ ס"ק לג) שהכריע כשיטת רש"י, שיש בזה חשש איסור תורה, וביאר בשער הציון:

"וסתמתי כרש"י, משום דהר"ן והריטב"א והאור זרוע והמאירי כולם סתמו כרש"י, ומברייתא דנקטה לדין זה עם דין דפותח בית הצואר בחדא מחתא משמע נמי כרש"י דהתם חיוב חטאת איכא, כדאיתא שם בהדיא"

                                                                        (שם ס"ק סח). 

והנה לדברי רש"י וההולכים בשיטתו, ברור החילוק בין חדשים לישנים, שבחדשים הרי עושה כלי, ובישנים אינו עושה כלי, ויבואר עוד להלן פרטי הדין בזה.

אבל, לשיטת הרמב"ם צריך עיון מה חילוק יש בין חדשים לישנים לגזירה שמא יתפור? ויש לדחוק שבישנים אין לגזור שמא יתפור, שכיוון שלא תפר עד כה, אין לחוש עוד לכך[1]. ויותר נראה לי, שאין זה חשש רגיל שמא יתפור, דבזה באמת אין חילוק בין חדשים לישנים, אלא שהרמב"ם סבור אף הוא שיש בזה עשיית כלי, ועיקר עשייתו אינה רק בהכנסת המוכין אלא בתפירתו של הכר, שבזה גומר עשייתו, ועצם הכנסת המוכין מעשה הדיוט הוא. עיקר עשיית הכלי לדעת הרמב"ם הוא בתפירתו, ולפיכך בישנים שהכר כבר קיים אין לחוש סתם שיתפרנו, שלא גזרו כן רק בתפירה שיש בה עשיית הכלי[2]. לדברינו, צמצמנו מאוד את הפער בין הרמב"ם ובין רש"י, ששניהם מדברים על עשיית כלי, וגם הזיקה לפותח בית הצוואר שהוזכרה בדברי שער הציון מובנת, שגם שם הרמב"ם חייב משום קורע ולא משום מכה בפטיש, וכפי שביארנו שיטתו, ואף במוכין לתוך הכר, אם יתפור יעשה כלי ויתחייב משום תופר, ואם רק יכניס יש בזה איסור דרבנן גזירה שמא יתפור ויעשה כלי, ולא כן בישנים.

ויש לעיין בלשון הריטב"א בסוגייתנו שכתב:

"הא בחדתי הא בעתיקי - פירוש דכיון דעתיקי הוא אין זה נראה כמלאכה כלל".

ויש מקום לדקדק מדבריו שבחדשים אין זה מלאכה, אלא רק נראה כמלאכה, והיינו משום שהוא מעשה הדיוט בעלמא של הכנסת המוכין, ורק נראה כמלאכה לפי שיש כר חדש שנוצר[3]. אם כנים אנו בהבנתנו זו, עולה שלדברי הריטב"א אין זה איסור דאורייתא בהכנסת מוכין, ולא משום גזירה כדברי הרמב"ם, אלא רק מפני שנראה כמלאכה[4], והיא שיטה שלישית בנידוננו, וצ"ע.

שוב ראיתי להגרע"י שליט"א בשו"ת 'יחווה דעת' (ח"ב סי' נ"ו) שכתב לדייק מדברי הריטב"א שהוא איסור דרבנן, אלא שהוא כיוון לחידושים המיוחסים לריטב"א, והיום ידוע שהם של הר"ן, וזו לשונו של הר"ן:

"וכי מפרקינן הא בחדתי, לאו חדתי ממש קאמר, אלא שלא עמדו המוכין בתוך כר זה, אבל עמדו בתוך כר אחר יש בהחזרתם משום עושה כלי. תדע, דאי חדתי ממש מאי איריא לתת לתוך הכר דאסור, תיפוק ליה דאפילו בטלטול נמי אסירי, אלא ודאי כדאמרן"          (שבת מח.).

ודייק הגרע"י מדבריו שכתב 'תיפוק ליה דאפילו בטלטול אסירי', שדעתו היא שגם בהכנסתם אין איסור אלא מדרבנן. שהרי בטלטול אסורים מדרבנן בלבד, ומלימודו של הר"ן ברור כי לדעתו גם בהכנסתם לכר יש ישנו איסור מדרבנן בלבד. ואם כן הרי לפנינו ראשונים נוספים שסוברים שהוא איסור דרבנן ולא מטעמו של הרמב"ם.

חדשים לעומת ישנים

ולעניין החלוקה בין ישנים לחדשים, כתב רש"י:

"בחדתי - שלא היו מעולם לתוכו- אסור, דהשתא עביד ליה מנא. בעתיקי - להחזירו לכר זה שנפלו ממנו".

והנובע מדבריו הוא שיש להחמיר במוכין שהיו בכר אחר, ורוצה להכניסם לראשונה לכר זה, שלעניין כר זה הם חדשים. וצ"ע אם יש כר ישן שכבר היו בו מוכין והוצאו ממנו, אם גם בזה אסור להכניס לו מוכין שלא היו בתוכו, משום דמשוי ליה מנא, שמצד אחד נראה שכיוון שהכר עצמו ישן הוא והיה מלא אין זה חדש ואין בזה עשיית כלי, ומאידך נראה שכיוון שמכניס לו מוכין שלא היו בו, הרי עושה כר חדש, שעיקר הכר הוא במוכין שמכניס לתוכו.

אם ננקוט לחומרא בזה, כפי שדעתי נוטה יותר, אין להתיר אלא במוכין שיצאו מן הכר להשיבן אל תוכו, ורק בזה אין זה עשיית כלי חדש, שהרי החזרת המוכין לתוך הכר, היא עניין פשוט ואין בזה תיקון מנא. מה שכתבנו להחמיר בהכנסת מוכין שלא היו בתוך הכר אל הכר[5], נראה לי הטעם שיש לראות את הכלי הנעשה בשני מוקדים: הכר הריק בלא המוכין והמוכין הבאים אל תוכו, שיחדיו הם יוצרים את הכלי החדש. כשיש לי כר ריק שלא היו בו מוכין כלל, ומכניס לו מוכין הרי עושה אותו [את הכר] לכלי, וכן, אם יש לי כר שהיו בו מוכין ויצאו ממנו, ואני מבקש להכניס לו מוכין אחרים שלא היו שם, הרי גם בזה עשיתי כלי [כאן, מוקד העשייה הוא המוכין]. לכן, אין להתיר אלא להחזיר מוכין שהיו בתוך הכר לתוכו, שבזה אין עשיית כלי חדש.

ניפוח כרית אויר וחיבור מעיל עם שתי שכבות

עוד יש לדון אם מותר לנפח כריות אויר, או מזרוני אויר כדי לשכב עליהם בשבת, אם יש בזה איסור מצד עשיית כלי. וראיתי, שבשו"ת 'חלקת יעקב' (סי' קסז-ח), וכן בשו"ת 'מנחת יצחק' (ח"ו סי' ל') נקטו לחומרא, משום שהאוויר הנכנס הוא חדש בכל פעם, ונחשב עשיית כלי חדש. אולם נלענ"ד שיש לדון בזה ע"פ מה שכתבתי למעלה, שבדרך כלל יש שני מוקדים בעשיית הכלי, ובכריות אלו, יש רק מוקד אחד של הכר, ובזה מסתבר לומר שאם כבר ניפחו אותם פעם אחת והפכו אותם לכלים, שוב אין זה חדש לעניין זה. אלא שיש לדון גם בכר שהתירו להחזיר לו המוכין, שיש לומר דהיינו דווקא כשלא יצאו כל המוכין ורק מקצתן, אבל ביצאו כולם, יש לומר שהוא עשיית כלי חדש. וגם אם לא נחלק בכך, יש מקום לדון בכריות אויר, שמא בהוצאת האויר מבטלים ממנו שם כלי, וגם בכר, אם יוציאו ממנו את המוכין בכוונה תחילה, יש לדון בזה לאסור, שביטלוהו מהיותו כלי, וצ"ע למעשה.

ויש לדון במעיל שיש בו שתי שכבות, ובימות הסתיו נוהגים ללבוש רק השכבה החיצונית, ובהגיע ימות החורף, נוהגים להכניס את הבטנה הפנימית לתוך השכבה החיצונית כדי ללבשו באופן זה, אם יש איסור בהכנסת הבטנה הפנימית. ויש לדון בזה בשני מקרים: בפעם הראשונה שהדבר נעשה אם יש לדמותו למוכין, וכן בפעמים הבאות מפני שחולף זמן ארוך מן ההכנסה האחרונה, אם יש לראות זאת כחדשים או כישנים.

והנראה לי בזה שיש לחלק בין שני מצבים, אם הבטנה והשכבה החיצונית ראויות כפי שהן לשימוש כל אחת בפני עצמה, אלא שבחורף רוצה לחברם וללבשן כאחת, לענ"ד אין בזה עשיית כלי חדש, וגם נראה שאין בזה גדר תופר, אפילו מחברו בלולאות או בכפתורים, שהרי מתכוון לפתחו בבוא העת. אולם, אם החלק הפנימי אינו ראוי לשימוש כלל בנפרד, אזי בפעם הראשונה שמכניסים אותו לתוך הבגד יש בזה עשיית כלי ודמי למוכין לתוך הכר. אמנם, נראה לי שבכל חורף מחדש כשמכניס אין זה חשוב כבר עשיית הכלי והוי כהשבת המוכין לתוך הכר, ואין הדבר תלוי לענ"ד במשך הזמן שחולף בין התקופות השונות, והנלענ"ד כתבתי.

הכנסת חוטים לסרבל ושרוכים לנעליים

כתבו התוספות:

"אומר ר"י שאם נתקו חוטי הסרבל - אם הנקב רחב ויכול להכניסם בלא טורח שרי כיון דעתיקי ובלבד שיתנם בענין זה שלא יהא לחוש שמא יתקע דבעניין שהוא רגילות לתקוע ולקשור נראה דאסורין להחזיר כדאסרינן בריש כל הכלים החזרת שידה תיבה ומגדל גזירה שמא יתקע"                                       (מח. ד"ה הא בחדתי).

נראה מדברי התוס' שיש לדון בהכנסת החוטים לסרבל משני צדדים: עצם הכנסת החוט לסרבל בפעם הראשונה - בחדתי, והחשש שמא יתקע ויקשור ששייך אפילו בעתיקי.

ולעניין חדתי נראה שהאיסור הוא מפני שבהכנסת החוט  נחשב גמר הבגד. ונראה, שמדובר בסוגי בגדים שיש בהם חוטים שקושרים בהם את הבגד כשנמצא על הגוף, כדוגמת חוטים הנמצאים בבגדים שיש בהם כובע (קפוצ'ון) והחוטים מהדקים את הכובע לראש, או מעילים ופליזים שיש בהם חוטים התחובים בהם שמהדקים בהם את המעיל אל הגוף וכיו"ב, ובכל אלה תחיבת החוט בבגד בפעם הראשונה יש בה כנראה איסור תורה וכעין מילוי הכר במוכין.

ומסתבר לי שבזה אפשר שאף הרמב"ם מודה שיש בזה איסור תורה בתחיבת החוט כמקובל אצלנו, כי הוא עושהו כלי לגמרי, שלא כמוכין בכר שזקוקים עדיין לתפירה, ובודאי לפי הפירוש שהצענו למעלה בהסבר דברי הרמב"ם בכר, נראה לי פשוט שבזה יהיה איסור תורה. אמנם, לרוב הראשונים נראה שבזה יתחייב משום מכה בפטיש, ולרמב"ם נראה שיתחייב בזה משום תופר[6], ובהתאם לדרכו הכללית.

כתב ה'שלחן ערוך':

"נשמטו לו רצועות מנעל וסנדל או שנשמט רוב הרגל, מותר להחזיר הרצועות למקומם, ובלבד שלא יקשור"

                                                  (סי' שי"ז, סעיף ב).

וכתב על כך ה'מגן אברהם':

"אבל במנעל חדש אסור ליתן הרצועות בשבת דמתקן מנא וה"ה בסרבל או במכנסיים (כ"מ בתוס' ורא"ש והג"א והמרדכי) אבל אבנט [= חגורה] שרי להכניס במכנסיים דלא מבטיל ליה התם ועשוי להכניס ולהוציא תדיר לא מקרי מתקן מנא"    (סי' שי"ז, ס"ק ז).

ועל היתרו של המחבר כתב ב'משנה ברורה' כתב בשם 'אליהו רבה':

"ודוקא אותן הרצועות אבל רצועה חדשה שלא היתה שם מתחלה אסור דמקרי מתקן מנא"           (ס"ק יח).

והיינו כמו בכר שאסרנו להכניס מוכין חדשים שלא היו בכר זה. וכמו שאמרנו במוכין שבכר, שיש שני מוקדים, עשיית הכר, ותיקון המוכין שמתפקדים בתוך הכר, ובכך הם ממלאים את תפקידם, כן יש לומר בשרוכים: שבנעל שמעולם לא הוכנס לתוכה שרוך, אסור להכניס לה שרוך כלל בין חדש ובין ישן שיש בזה גמר מלאכתה של הנעל, ובנעל שהיה בה שרוך ונקרע או הוצא מותר להחזירו. ונראה לי שאסור להכניס לה שרוך חדש, שבזה הופך אותו ל'שרוך נעל', שמעולם לא היה בנעל, ועכשיו הופך לכלי, אבל נראה לי שמותר להכניס שרוך ישן אחר לתוך הנעל הזו, שכיוון שהשרוך אינו חדש וגם היה כבר שרוך בנעל, אין בזה עשיית כלי לא מצד השרוך ולא מצד הנעל.

ואילולי דמיסתפינא הייתי מוסיף שאין לדמות כלל מוכין לשרוכי נעליים, שמוכין הם חומר גלם, ורק בהכנסתם לכר נעשים כלי, אבל שרוך הוא כלי בייצורו ומיועד להיות בתוך הנעליים, ולכן, נראה לי לומר שמותר להכניס לנעל ישנה גם שרוך חדש, שכל עיקר עשיית כלי בזה הוא מצד הנעל החדשה, ולכן אסור להכניס שרוך בין ישן ובין חדש לתוך נעל חדשה, ומותר להכניס שרוך בין חדש ובין ישן לתוך נעל ישנה, וצ"ע למעשה.

ולעניין עתיקי, אם הנקב אינו גדול כל כך, וצריך לטרוח כדי להכניס את החוט למקומו, ויש חשש שיתקענו שם באופן קבוע, יש לחוש בזה לאיסור תורה. ובזה נראה שאם מקבע אותו יש לחייב משום תופר שמחבר אותו לכלי.

ויש להתלבט בכוונת הריטב"א שמדמה אותו לבונה אם רוצה לחייב משום בונה או שברור לו שהחיוב יהיה משום תופר, אלא שמדמה אותו למקבילה של קני מנורה ששם יש לחייב משום בניין, וז"ל:

"ומכאן התיר ר"י ז"ל להחזיר הלולאות בסרבל שניתקו אם הנקב גדול ויכול להחזירו להדיא בידו בלא טורח כיון דעתיקי ואינו נותנו שם לכתחלה, ודמי נמי להחזרת קני מנורה ברפוי דשרי לרשב"ג והילכתא כוותיה ואף על גב דהתם מיחזי טפי כבנין, אבל אם צריך לתקעם בחוזק יש לאסור כהחזרת קני מנורה, וכשהם רחבים גם כן אם נותנו שם בענין שצריך לתקעם ולקשרם קשר של קיימא נראה לר"י ז"ל שיש לאסרם כהחזרת דלת שידה תיבה ומגדל דאסר רבה ריש פרק כל הכלים (קכב:) גזירה שמא יתקע".

וכשהנקבים גדולים התירו התוס' והריטב"א להחזירם, דרפוי שרי, אך בתוס' הרא"ש הכריע לאסור החזרת החוטים:

"ונראה שבכל ענין אסור להחזירן כיון שרגיל אדם לקושרן וקשר של קיימא הוא כההיא דאמרינן בריש כל הכלים דאסור להחזיר פתח שידה תיבה ומגדל גזירה שמא יתקע'.

ובש"ע סי' שיז סעיף ב' פסק: 'נשמטו לו רצועות מנעל וסנדל או שנשמט רוב הרגל, מותר להחזיר הרצועות למקומם, ובלבד שלא יקשור'. והרמ"א הוסיף: 'ודוקא שיוכל להחזירו בלא טורח, אבל אם צריך טורח לזה, אסור דחיישינן שמא יקשור'. ונראה שכיוון בזה לדברי הרא"ש, אך צ"ע שמהרא"ש נראה שיש לחוש שמא יקשור גם ברחבים שאינם צריכים טורח, וכבר העיר כן במג"א שם [ס"ק ט']: 'צ"ע דאפי' הנקב רחב אסור במקום שרגילים לקשור דחיישינן שמא יקשור ובמקום שהנקב צר אפי' במקום שאין רגילין לקשור אסור דצריך טורח וכ"ה בתוס' ורא"ש בהדיא ואפשר דט"ס הוא בש"ע וא"כ ברצועות שלנו במנעלים ומכנסים דרגילים לקשור בראשן ואפי' בעתיקים אסור להכניסן'. והביאור הלכה שם כתב ליישב דברי הרמ"א: 'סתם להלכה כדעת הגהות מרדכי בפרק במה טומנין דז"ל פסק רשב"ם דרצועות מקטורן וכו' ובלבד שיהא שם באותו ענין שלא נצטרך לחוש שמא יתקע כגון שהנקב גדול שיכול להחזיר בלא טורח אלמא דס"ל דבמקום שהחזרה הוא בלא טורח תו לא חיישינן שיבוא לקשרו ולהדקו .. ועיין בא"ר שכתב דגם מדברי מרדכי ואגודה משמע דס"ל דברחב תו לא חיישינן שיבוא לקשרו ומ"מ למעשה נראה דאין לזוז מדברי התוספות והרא"ש דאפילו הנקב רחב אסור במקום שרגילין לקשור וכמו שהעתקתי במ"ב בשם האחרונים שגם הטור ורבינו ירוחם העתיקו שיטת התוספות והרא"ש לדינא'.

  

 

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ג

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

 

 

[1] וצ"ע דמי יימר שלא תפר, ואולי נפרם התפר ויצאו מוכין, ויש לחוש שיתפור.

[2]   ומה שהרמב"ם לא מחייב בזה לכשיתפור משום עשיית כלי [מכה בפטיש], אלא משום תופר, אזיל בזה לשיטתו שכל עשיית כלי כדרך האומנים, יש לחייבו במלאכה הספציפית שלו, ורק בהעדר מלאכה קיימת, יש לחייבו משום מכה בפטיש, וכבר עמדנו על כך למעלה.

[3]   ואולי הוא מדמה זאת להעמדת ערימה שאינה מלאכת מחשבת, עיין ביצה יג: וברש"י שם דמלאכת אומנות אסרה תורה, וצ"ע.

[4]   ואולי יש לדקדק יותר בכיוון זה מהמשך דבריו שם שנראה שהוא מבין שכל הדיון הוא רק במישור דרבנן, שנראה כבניין, ואולי יש לגזור שמא יתקע בחוזק, עיי"ש.

[5]   שוב ראיתי שכתב כן להדיא בכף החיים [סי' ש"מ אות ע']: 'אבל אסור ליתנם לכתחילה בכסת, אפילו עמדו בתוך כר אחר אלא שלא עמדו בתוך כר זה, יש בהחזרתן משום עושה כלי'. וראה גם שו"ת חלקת יעקב סי' קסז.

[6] ועיין בדברינו למלאכת תופר בעניין הידוק החוטים בשבת.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)