דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 133

מכה בפטיש (ז)  - מכה בפטיש מדרבנן

הרב ברוך גיגי
11.08.2014

פתיחה

חז"ל אסרו פעולות מסוימות בשבת מפני שנראה כמתקן כלי, ונראה כי ניתן לחלקן לשתי קבוצות:

  1. מקרים בהם עושה מעין כלי ואינו כלי גמור וכיו"ב, או מקרים בהם גזרו חכמים שמא יבוא לעשות כלי גמור.
  2. מעשים שאינן קשורים ישירות לעשיית כלים, אבל הם מכשירים הלכתית את הכלי או את הדבר לשימוש. כיוון שהתיקון הוא הלכתי ולא פיזי בכלי, הדבר אסור רק מדרבנן.

נפתח תחילה בדיון בסוגים שונים מן הקבוצה הראשונה.

ניקוי כלי כסף

גרסינן בגמרא:

"בכל חפין את הכלים חוץ מכלי כסף בגרתקון הא נתר וחול מותר"     (שבת נ.).

ופירש רש"י:

"חפין - משפשפין את הכלים בשבת לצחצחן. חוץ מכלי כסף בגרתקון - כמין עפר שגדל בחביות של יין וקורין לו אלו"ם והוא עיקר תקון כלי כסף, וגורר אותו, שהכסף רך, והוא ממחק שהוא אב מלאכה[1]. אבל נתר וחול מותר - דלא גריר ליה לכסף"       (שם).

נראה מדבריו שאם עושה כן בכלי כסף חייב מן התורה, מפני שהוא ממחק. אבל הרמב"ם פסק:

"אסור לחוף כלי כסף בגרתקון מפני שהוא מלבנן כדרך שהאומנין עושין ונמצא כמתקן כלי וגומר מלאכתו בשבת, אבל חופפין אותן בחול ובנתר"                                     (פכ"ג הלכה ז).

נראה מדבריו שהוא אוסר מדרבנן בלבד, וצ"ע אמאי אין בזה משום ממחק מדאורייתא. וצריך לומר שהרמב"ם סבור שאין ממחק אלא אם כן מתכוון להחליק פני הכלי, והכא הם כבר חלקים ואין לו עניין בהחלקתם[2]. כיוון שהוא מתכוון לנקותם וללבנם, וזוהי דרכם של האומנים שעושים כן בשעת עשיית הכלי, הרי זה דומה לגמר מלאכתו של הכלי. אמנם, אם עושה זאת בשעת יצור הכלי, נראה פשוט שיש לחייב בזה משום גמר מלאכה, אולם הכא שרק מנקהו, ופעולה זו אינה גמר מלאכת הכלי, והיא רק דומה לפעולה הנעשית בשעת גמר מלאכתו, הרי היא אסורה מדרבנן בלבד, שנראה כמתקן כלי.

להלכה, הכריע בשלחן ערוך (סי' שכ"ג סעיף ט) כשיטת רש"י ואסרו משום שהוא ממחק.

ויש לעיין למעשה אם יש לאסור הדחת כלים בשבת באמצעות צמר פלדה או חומר מתכתי אחר שאפשר שהם גוררים את הכלים. ועיין בשו"ת אור לציון להגרב"צ אבא שאול ז"ל:

"בצמר פלדה אין להשתמש, משום שהוא ממחק את הכלים, וכמבואר בשו"ע (סי' שכ"ג סעיף ט) שאין לשפשף כלי כסף בגרתקן, משום איסור ממחק. ואעפ"י ששם נאסר לשפשף כלי כסף דוקא מפני שהם רכים, מכל מקום שם נאסר בגרתקן, אבל צמר פלדה שהוא יותר חזק מגרתקן, ממחק הוא את כל הכלים, וכמו שהדבר ניכר לעין, ולכן אין להשתמש בצמר פלדה לשום כלי... ואף ספוג ברזל אסור משום סחיטה... ועוד שיש בו משום ממחק, וכמו שנתבאר לענין צמר פלדה. אבל בחומר סינטטי שאינו ספוגי, כיון שאין בזה חשש ממחק, שהרי אינו ממחק, ולא חשש סחיטה, משום שאינו בולע מים, מותר להשתמש בו בשבת"

                            (ח"ב, דיני הדחת כלים פרק לד בהערות אות ב)[3].

אמנם, לענ"ד יש לדון בכלי מתכת בימינו כסירי נירוסטה ותבניות אפייה, שהן ממתכת קשה שנראה שאין בהם ממחק גם כשמשתמש בהם בצמר פלדה. דומה הדבר למה שאמרו בגמ' שם ששאר כלי מתכות מותר לשפשף בגרתקון, שדווקא כלי כסף הרך שייך בו איסור ממחק בזה.

אולם, למעשה אין בכך נפקא מינה, משום דבלאו הכי אסור לשטוף כל כלי בצמר פלדה בשבת משום איסור סחיטה. אמנם, אולי יש נ"מ בספוגית מתכת, שהיא כעין הניילונית שנוהגים להשתמש בה בשבת, מפני שהסיבים שלה אינם צפופים ואינם סופגים, ואין בהם איסור סחיטה, ואם הם ממתכת אפשר שהם ממחקים פני הכלי, ולדברינו נראה שבמתכות הקשות שלנו, יש לדון להקל בזה, וצ"ע למעשה.

כתב המשנה ברורה:

"ומהרי"ל היה אוסר לשטוף את הזכוכית בשבולת שועל להצהירו, וצריך טעם למה. ואפשר דס"ל דדוקא להדיח הכלים שיהיו נקיים שרי, אבל לא להצהירו ודוחק"                   (סי' שכ"ג ס"ק לח).

לפי גישה זו יוצא שאסור לנקוט בשבת פעולות שיש בהם כדי להבריק כלים, כגון להשתמש בחומר הברקה ייחודי לכלים או לסכו"ם[4], וכן אסור להשתמש בחומר הברקה לכלי זכוכית, שלא התירו אלא לנקות הלכלוך מהכלים.

וצ"ע בגדר האיסור לשיטה זו, אם הוא בעייה צדדית כטירחא יתירה בשבת, או שמא הם סוברים שיש בזה בעייה יסודית של 'תיקון מנא'. ומדברי האחרונים נראה יותר שהם ראו זאת כבעייה מהותית של הברקה ותיקון, אמנם המ"ב סיים שהוא דוחק לומר כן, מפני שנטה לחשוב שהכול בכלל ניקוי הכלי ואין בזה תיקון מנא. ובשער הציון כתב:

"עיין בחמד משה שכתב דלא נהירא דבנתר וחול בודאי מצהיר ואפילו הכי מותר, והוא תירץ דמהרי"ל איירי שלא לצורך היום ואפילו בהדחה בעלמא גם כן אסור"

                                                      (שם אות מא).

ולמעשה, נראה לי שיש לחוש להבנת המ"א והפמ"ג ועוד בשיטת המהרי"ל שפעולות הברקה ייחודיות אסורות.

הדחת כלים והצעת המיטות בשבת לצורך מוצ"ש

שנינו בברייתא:

"תנו רבנן קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית, שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים, בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה, מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח. אבל כוסות וקיתוניות וצלוחיות מדיח והולך כל היום כולו לפי שאין קבע לשתיה"         (קיח.).

ולעניין הצעת המיטות שנינו במשנה:

"ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת אבל לא משבת למוצאי שבת"            (קיג.).

ופירש רש"י הטעם מפני שמכין לחול, וז"ל:

'שוב אינו מדיחן - דאין הדחה זו אלא לחול'.

אמנם, הרמב"ם כתב טעם אחר:

"אסור להדיח קערות ואלפסין וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן אא"כ הדיחן לאכול בהן סעודה אחרת באותה שבת, אבל כלי שתיה כגון כוסות וקיתונות מותר להדיחן בכל עת שאין קבע לשתיה, ואין מציעין את המטות בשבת כדי לישן עליהן למוצאי שבת אבל מציעין מלילי שבת לשבת"                             (פכ"ג, הלכה ז).

וטעמו תמוה מאוד, שאם בהדחת כלים יש איסור שנראה כמתקן, למה מותר לעשות לבו ביום, וכי מותר לתקן כלי לאותו יום?! וכבר השיג עליו הראב"ד שם:

"כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול".

והמ"מ כתב בדעת הרמב"ם שאינו חולק:

"ואף רבינו ז"ל כך הוא סבור שתקון זה אינו אסור אלא מפני שהוא לצורך חול".

וצ"ע בדבריו שהרמב"ם כתב להדיא טעם אחר. והרדב"ז בתשובה כתב על דברי המגיד משנה:

"ואני אומר שהוא מוכרח כן מדברי הרב דבשלמא אם הטעם מפני שהוא לצורך החול היינו שמותר להדיחן לצורך סעודה אחרת בשבת, אלא אם אמרת שהוא מפני שמתקן כלי וכי מותר לתקן כלי לצורך סעודה אחרת"           (ח"ה סי' קל).

 וביישוב לשון הרמב"ם כתב:

"ולפיכך אני אומר שלאו כוונת הראב"ד ז"ל להשיג אלא לבאר לפי שראה הדין הקודם לזה משום מתקן כלי והדין הבא אחריו ג"כ משום מתקן כלי וזה באמצע חשש שלא נטעה לומר דחד טעמא נינהו. ורבינו ז"ל דקדק בלשונו שבדינין של מעלה ושל מטה כתב מתקן כלי ובזה הדין כתב שהוא כמתקן ותו לא, ופירושו מפני שהוא מתקן וטורח לצורך החול".

ובדרך אחרת כתב לבאר דברי הרמב"ם בספר מרכבת המשנה:

"ודעת רבנו להסמיך כל השבותין לאבות מלאכות וס"ל דהותר שבות זה משום צורך היום ועל צורך היום לא גזרו" (שם).

בעל 'מרכבת המשנה' בונה את דבריו על שני יסודות:

  1. הרמב"ם סבור שכל השבותים בשבת מעוגנים וצמודים לפי הקטגוריות של המלאכות, וממילא הדחת כלים שייכת מדרבנן למכה בפטיש.
  2. כשמדיח כלים לשימוש באותו יום, התירו שבות זה משום צורך היום, ולפיכך מותר להדיח כלים לצורך היום שבזה לא גזרו.

לענ"ד נראה שכיוון זה קשה לאומרו, שלא מצינו כיוצה בזה, שיתירו שבות לצורך היום.

על כן נראה לי להסביר דברי הרמב"ם באופן אחר. נראה לי שהרמב"ם מחלק בין שם האיסור לבין טעם האיסור. לענ"ד ברור שגם הרמב"ם מודה שטעם האיסור בהדחת כלים ובהצעת המיטות הוא הטירחה וההכנה לחול, וכפי שכתבו הראב"ד והמגיד משנה. אלא שהרמב"ם סבור ששם האיסור הוא לא הטורח, שם האיסור הוא הסעיף שעליו האדם עובר כשהוא טורח לחול, והרמב"ם קובע שהאיסור הוא מפני שהוא כמתקן כלי - מכה בפטיש מדרבנן. לדברינו, אין סיבה לאסור הדחה ליומה, ורק הדחה למחר, יש בה טירחה לחול, ויש סיבה לאוסרה, ומאותה שעה אנו קובעים ששם האיסור יהיה מתקן, ובזה ההבדל בין דרכנו לדרכו של מרכבת המשנה.

עיקרון זה שעמדנו עליו ברמב"ם בא לידי ביטוי במקומות  נוספים, בהם הוא סובר כי ראוי להצמיד כל איסור דרבנן למלאכה ספציפית, אף שטעם האיסור הוא טעם אחר.

נדגים זאת בדוגמה נוספת ובולטת. כתב הרמב"ם:

"יש דברים שהן אסורין בשבת אף על פי שאינם דומין למלאכה ואינם מביאין לידי מלאכה, ומפני מה נאסרו משום שנאמר 'אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי' (ישעיהו נ"ח) ונאמר 'וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר'. לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת ואפילו לדבר בהן כגון שידבר עם שותפו מה ימכור למחר או מה יקנה או היאך יבנה בית זה ובאי זה סחורה ילך למקום פלוני, כל זה וכיוצא בו אסור שנאמר ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר"

                                                    (פכ"ד, הלכה א).

מכאן נראה שעיקר האיסור לעסוק בסחורה בשבת הוא מן הפסוקים בישעיה, שמגמתם שמירה על צביונו של יום השבת כיום שביתה. עם זאת, כשהרמב"ם בא להגדיר את האיסור בפועל, הוא פוסק:

"כותב מאבות מלאכות, לפיכך אסור לכחול בפוך וכיוצא בו בשבת מפני שהוא ככותב, ואסור ללוות ולהלוות גזירה שמא יכתוב, וכן אסור לקנות ולמכור ולשכור ולהשכיר גזירה שמא יכתוב, לא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר לחבירו לשכור לו פועלין, אבל לשאול ולהשאיל מותר, שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני"          (פכ"ג הלכה יב).

 טעם האיסור במקח וממכר הוא 'עשות חפציך ביום קדשי', והסעיף הפורמאלי שהאיסור מתייחס אליו הוא מלאכת כותב - גזירה שמא יכתוב.

ואפשר, שיש תוצאות להלכה ממחלוקת זו שבין הראשונים  ביסוד האיסור, אם הוא מצד טורח והכנה לחול, או מצד שהוא כמתקן מנא. הפוסקים דנו רבות במצבים ייחודיים שבהם אדם מעוניין להדיח כלים או להציע המיטות, אע"פ שאין לו בהם צורך היום, אבל אינו עושה כן כדי להכין לחול, אלא מפני שהוא איסטניס ואינו יכול לסבול כיור מלא כלים, או שהוא מרגיש פגיעה בכבוד השבת כשהמיטות אינן מוצעות או כשהמטבח עולה בכלים על גדותיו וכיו"ב. ולכאורה, היה נראה לומר שאם גדר האיסור הוא ההכנה לצורך חול, אם עושה כן מפני כבוד השבת, אין סיבה לאסור. אמנם, לשיטת הרמב"ם שכל שאין לו צורך היום הוגדר כמתקן, נראה שכל שאין לו צורך היום ממש, הרי זה כמתקן, וצ"ע.

ונראה שהפוסקים נטו בדרך כלל להכריע כטעם ההכנה, ולא חששו לשיטת הרמב"ם. כך למשל פסק הרמ"א שאין להעביר הספסלים בשמיני עצרת בחו"ל מהסוכה אל תוך הבית לצורך שמחת תורה:

"ואסור להכין בי"ט לצורך ליל יום טוב, ולכן אסור להעמיד השלחנות והספסלים בבית לצורך הלילה, דהוי הכנה"         (סי' תרס"ז).

ובמ"ב כתב:

"ואם צריך אותם לצורך היום וכן אם צריך לסדר אותם שלא יהא נראה הבית כחורבה מותר לסדר אותם"      (שם ס"ק ו).

ובעניין זה נשאל בשו"ת ציץ אליעזר:

'נשאלתי ממשגיח בית החולים בכאן אם אפשר להתיר הדחת כלי - האכילה בבית החולים לאחר גמר הארוחות בשבת ביום, הגם שבהחלט לא ישתמשו עוד בהם באותו יום. דהנהלת ביה"ח, וכן מטעם משרד הבריאות דורשים זאת, לא כדי שיהיו מוכנים לשימושם בחול, אלא מפני טעמים הגייניים וסיניטריים שאין להשאיר בבי"ח כ"כ מספר שעות כלים שאינם רחוצים"     (חי"ד סי' לז).

בתשובתו תלה הדבר במבט ראשון במחלוקת הרמב"ם והראב"ד:

"ומצינו שנחלקו בטעמו של דבר הרמב"ם והראב"ד בפרק כ"ג מה' שבת ה"ז, הרמב"ם מפרש שטעם האיסור בזה הוא מפני שהוא כמתקן, והראב"ד משיג עליו וכותב שאין האיסור אלא מפני שהוא טורח לחול. וא"כ י"ל שהדבר תלוי בחילוקי הטעם בזה, דלהרמב"ם שמפרש הטעם מפני שהוא כמתקן צריך להיות אסור אפילו כשאינו לחול כל עוד שלא בא זה לצורך חיוב לשם - אכילה, וכמו שהרמב"ם שם מדייק וכותב בלשון אא"כ הדיחן לאכול בהן סעודה אחרת באותה שבת, והיינו כנ"ז, דבהיות שטעם האיסור הוא מפני שהוא כמתקן לכן לא הותר אלא כשהוא צריך לזה באופן חיובי, דהיינו עוד לאכול בהן, דעל צורך היום לא גזרו (עיין מרכה"מ), כשם שמצינו בכזאת גם בתיקוני מאכלים, עיין רמב"ם פכ"ב משבת. אבל להראב"ד שהטעם הוא מפני שהוא טורח לחול [שהוא גם טעמו של רש"י וכנ"ז] יש לומר שהא כל שאינו טורח בזה לצורך החול, הגם שאינו צריך לזה באופן חיובי לשם שימוש בהן עוד באותו יום, מכל מקום מותר אזי להדיחן, וכגון באופן של נשוא דיוננו, וכנ"ל".

ואף שהוא פירש את הרמב"ם בדרכו של מרכבת המשנה, ולשיטתו פשיטא שאין להתיר אלא כשצריך באופן חיובי לצורך היום, אבל לדרכנו אין זה מוחלט שיש לאסור, ומ"מ אף הוא נטה קו להקל במסקנתו. ואף הביא מתשובת מהרש"ג:

"והרי אם רוצה להציע המטות או להדיח כלים בשבת בשביל שהבית נאה יותר אם המטות מוצעות בה והכלים מודחים בה כי הם קישוט להבית אזי באמת מותר להדיח ולהציע גם בשבת" (או"ח סי' סא).

לפיכך, נראה שאם רוצה לשטוף כלים בשבת מפני נמלים שמגיעים לאיזור הכלים המלוכלכים, או בימות הקיץ שיש חשש לריבוי זבובים וכיו"ב, יש להתיר להדיח הכלים בשבת. כמו כן מי שהוא איסטניס, ומקפיד אף בימות החול שלא להשאיר כלים מלוכלכים בכיור, יכול להדיחם בשבת כי אין זו פעולת הכנה.

ולעניין שריית הכלים במים כדי שהלכלוך לא יידבק בהם ויהיה נוח יותר לשטפם לאחר השבת, כתב בשו"ת אור לציון הנ"ל בריש השיעור, שיש לאסור לעשות כן משום הכנה. אמנם בשמירת שבת כהלכתה (פי"ב סעיפים ב-ג), היקל בזה מפני שכוונתו רק למנוע שינוי במצב הקיים, שלא יידבק הלכלוך, ואינו משפר אותו. אמנם אם כבר יבשו שאריות האוכל אין להתיר. מ"מ נראה לי שאם צריך לשטוף ידיו וכיו"ב מותר ליטול בכיור זה, אף שממילא משרה הלכלוך, כיוון שעושה כן לצורך שטיפת ידיו אין זו הכנה.

*

**********************************************************

*

* * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ג

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * *

 

 

[1] וכן הוא בריטב"א: 'פירוש דלא אסר תנא אלא גרתקון דגורר בכלי כסף והוה ליה ממחק שהיא מאבות מלאכות'. ועיין מאירי שם.

[2] ואף שהוא פסיק רישיה שמחליק, י"ל שהרמב"ם סבור שעיקר מלאכת ממחק דווקא במתכוון להחליק.

[3]   וכן הכריע להלכה בספר שמירת שבת כהלכתה פרק יב

[4]   עיין פמ"ג שם, אשל אברהם טו: 'הוא הדין להצהיר הסכינים אסור בשבת מהאי טעמא. ובכלים שרי, כשעושה משום נקיות לחוד'

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)