דילוג לתוכן העיקרי

מלאכת קטן בשבת

קובץ טקסט

*

מקור הדין

בעשרת הדברות שבפרשת יתרו אנו מוצרים את הציווי על השבת, ובתוכו הפסוקים הבאים:

"ויום השביעי שבת לה' א-להיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך...".             (שמות כ, י)

רש"י (שם) מסביר:

"אתה ובנך ובתך - אלו קטנים או אינו אלא גדולים? אמרת הרי כבר מוזהרים הם אלא לא בא הכתוב אלא להזהיר גדולים על שביתת הקטנים, וזהו ששנינו (שבת קכא) קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליך".

קטן ונכרי

מקור דברי רש"י הוא במכילתא דרבי ישמעאל. אלא שרש"י מוסיף משפט אחד שאינו מופיע במכילתא. הוא מפנה למשנה בשבת האומרת שקטן שבא לכבות (את השריפה) אין שומעים לו. נבחן את דברי המשנה והגמרא שם:

"נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה, מפני שאין שביתתו עליהן. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, מפני ששביתתו עליהן".

המשנה מנמקת הבדל זה בין קטן לגוי בכך שקטן - שביתתו עלינו, ונכרי - אין שביתתו עלינו. כלומר, שריפה שכובתה על ידי נוכרי דומה לשריפה שכובתה על ידי גשם, ובמילים אחרות, נוכרי שעושה מלאכה בשבת אינו מחלל את השבת, בניגוד לקטן העושה מלאכה ומחלל בכך את השבת אלא שאינו בר חיוב.

בין שבת למאכלות אסורות

הגמרא משווה דין זה לקטן האוכל נבילות, ומסיקה מכאן:

"שמעת מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין עליו להפרישו".

ה'שפת אמת' על הש"ס מקשה - כיצד הגמרא משווה בין חילול שבת לאכילת נבילות, הרי לגבי חילול שבת יש גזירת הכתוב מיוחדת "אתה ובנך ובתך"[1], ואין כאן הגדרה כללית של חיוב הפרשת הקטן מעבירות!

נראה שכדי לענות על שאלה זו יש להבין מהו מהות החיוב להפריש קטן מאיסור שבת. הגמרא בשבת שראינו לעיל מצמצמת את דבריה ואומרת:

"אמר רבי יוחנן: בקטן העושה לדעת אביו".

כלומר: קטן האוכל נבילות - אין בית דין מצווים להפרישו, וכך גם קטן המחלל שבת אין מצווה להפרישו. המשנה, כך מסביר רבי יוחנן, דיברה רק על קטן המחלל שבת לדעת אביו. יש להבין מהי כוונת הגמרא "לדעת אביו" ומהי הבעיה במקרה זה.

מקרה נוסף בגמרא בו אנו מוצאים התייחסות לדין זה של מלאכת קטן בשבת מופיע בגמרא ביבמות קיג ע"ב:

"רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא ברשות הרבים בשבתא [אבד לו המפתח של בית המדרש ברשות הרבים] אתא לקמיה דרבי פדת אמר ליה זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם דאי משכחי להו מייתי להו [שלח תינוקות זכרים ונקבות שיטיילו שם עד שימצאוהו] אלמא קסבר - קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו".

הגמרא מסיקה מסיפור זה שקטן האוכל נבלות אין בית דין מצווים להפרישו. כיצד מתמודדת הגמרא עם הציווי "בנך ובתך"? האחרונים מתרצים שמדובר בילדים אחרים ולא ילדיו של רבי יצחק בר כיסנא, ואם כן, יוצא שדין "בנך ובתך" מתייחס רק לקטנים מסוימים.

חובת האב לחינוך בנו

לאור דיוק זה ולאור הגרסה המופיעה בחלק מן הדפוסים לגבי הגמרא בשבת שהובאה לעיל, שיש לגרוס "שביתתו עליך" ולא "שביתתו עליכם", ניתן להסביר שכל אב מוזהר על בנו בלבד[2]. כלומר: האב אחראי על גידול בנו כיהודי טוב, וזה מה שמטיל על האב את החובה למנוע מבנו לחלל שבת. זהו אם כן הסבר אחד לגדר האיסור של "בנך ובתך".

אם אנו מסבירים כך את יסוד החיוב להפריש את הבן, ברור גם מדוע הגמרא ראתה לנכון להקיש בין איסורי שבת לאיסורי מאכלות אסורות - שגם בהם קיים הצורך לחינוך הילד עוד מגיל צעיר לקיום המצוות.

שביתת בהמתו

מעיון בפסוקים העוסקים במצוות ובאיסורי שבת ניתן להציע הסבר אחר ליסוד החיוב להפריש את הבן הקטן מאיסורי שבת.

"לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך... ובהמתך".

                                                    (שמות כ, י)

אנו רואים כי הפסוק מזהיר גם על שביתת הבהמה. אזהרה זו תמוהה, שכן זו המצווה היחידה שחלה על בהמתו של היהודי. כחלק מאיסור זה אנו מוצאים לגבי דיני הוצאה בשבת כי בהמה יכולה לצאת לרשות הרבים רק עם חפצים מסויימים ("במה בהמה יוצאה..."). אולם מלאכת הבהמה אסורה רק כאשר היא לצורך האדם שנאמר "בהמתך". מלאכה שאינה לצורך האדם מותרת אפילו בעידודו של האדם.

לדוגמא, הגמרא מתירה להשאיר בהמות במקום בו גדלים עשבים למרות שברור שהיא תתלוש ותאכל אותם. דין זה נלמד מן הפסוק בפרשת משפטים:

"למען ינוח שורך וחמורך".              (שמות כג, יב)

המכילתא מסבירה שניתן ללמוד מכאן שאפשר להניח את הבהמה במקום עשבים שהרי אם תישאר בבית יהיה זה צער ולא מנוחה, והציווי "למען ינוח..." הוא ציווי אקטיבי ולא רק פסיבי.

"אדם ובהמה תושיע ה'" - בין בהמה לקטן

במכילתא דרבי ישמעאל על הפסוק "אתה ובנך ובתך" נאמר:

"שלא יאמר לבנו הקטן הבא לי כלי זה מן השוק... יכול יחזר אחריהם שלא ישברו חרסים, שלא ינתזו צרורות? תלמוד לומר 'אתה ובנך ובתך' - מה אתה מדעת עצמך מלאכת עצמך אף הן מדעת עצמן".

כלומר, מה שאמרנו לגבי בהמה נכון גם לגבי קטן ואכן אותה לשון בדיוק מופיעה בהמשך במכילתא לגבי בהמה.

מהיקש זה בין בהמה לקטן במלאכות שבת משתמע מהמכילתא שאסור להשתמש בקטנים כדי לעשות מלאכה בשבת משום שאין זו מנוחה אלא צער, וצריך לתת לקטן להיות חופשי בשבת[3].

צורך האב או צורך הבן

בנוסף לעצם הדין נוכל ללמוד מדברי המכילתא גם לגבי אופי הדין - באילו פעולות ישנה חובה להפריש את הבן ובאילו אין חובה כזו, כאשר הגדר הוא: לצורך האב - יש להפרישו ממלאכה, ואילו לצורך עצמו - אין צורך להפרישו ממלאכתו.

מגמה זו עולה גם בדברי הירושלמי בשבת:

"אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו. ולא כן תני: 'ראו אותו יוצא ומלקט עשבים - אין את זקוק לו'?! תמן - אין לו צורך בעשבים. ברם הכא - יש לו צורך כיבוי".      (שבת פט"ז ה"ז)

הירושלמי מקשה על המשנה בשבת מברייתא שאומרת שאין להפריע לקטן ללקט עשבים, ויישוב הקושיה הוא שהמשנה עוסקת במכבה לצורכו של גדול, ואילו ליקוט העשבים אינו לצורך גדול. כלומר: יש לאסור מלאכה שהקטן עושה למען אביו גם אם אביו לא ציוה עליו לעשותה.

מה בין איסור מחמר לחיוב שביתת בהמתו?

החתם סופר (אורח חיים סימן פג) נשאל לגבי קטן שוטה - האם מותר להכניסו לבית מחסה של גויים כדי שיטופל שם וייצא בר דעת, אף על פי שיאכל שם נבילות וטריפות או שהדבר אסור.

תוך כדי דיונו מחלק החתם סופר בין איסור מחמר לבין שביתת בהמתו. איסור שביתת בהמתו הוא גם כאשר האדם אינו מעורב במעשה כבהמתו והוא נלמד מ"למען ינוח שורך וחמורך", ואילו איסור מחמר קיים כאשר האדם מעורב במעשה כבהמתו והוא נלמד מ"אתה ובנך ובתך... ובהמתך" - שילוב של אתה ובהמתך.

החתם סופר מבאר שם כי בקטן קיים איסור רק אם האדם מעורב בפעולה (בדומה למחמר) ואין איסור כאשר הקטן מבצע את המלאכה בעצמו. עם זאת, הוא סובר שבקטן אין צריך מעורבות וליווי של האב, אלא מספיק שהאב יודע על מעשה בנו כדי שהדבר ייאסר.

איסורי שבות ואיסורי תורה

הוא מוכיח את דבריו אגב דיון בדברי הרמב"ם. הרמב"ם בהלכות שבת (פי"ב ה"ז) כותב:

"נוכרי שבא לכבות - אין אומרים לו כבה ואל תכבה, מפני שאין שביתתו עלינו. אבל קטן שבא לכבות, אין שומעין לו - והוא שיהיה עושה על דעת אביו; אבל מדעת עצמו, אין בית דין מצווין עליו להפרישו.

פסק זה מתאים למסקנת הגמרא[4], שגם היא השתמשה בניסוח "קטן העושה לדעת אביו".

ברם, במקום אחר כותב הרמב"ם:

"קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות, כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב, או טילטל בכרמלית - אין בית דין מצווין להפרישו. וכן אם הניחו אביו, אין ממחין בידו". (הלכות שבת פכ"ד הי"א)

כלומר, קטן שעשה דבר האסור משום שבות אין בית דין מצווים להפרישו. לכאורה משמע שאם היה זה איסור מן התורה - יש חובה להפרישו מאיסור, בניגוד לדברי הרמב"ם הראשונים לעיל.

קושיה זו הועלתה ב'משנה למלך' וב'טור' (סימן שמג) וענה על כך הכסף משנה שאמנם בית דין אינם מצווים להפרישו גם באיסור תורה, אך מה שכתב הרמב"ם בפרק כד הי"א, מדובר דווקא על שבות משום הסיפא של דבריו - "ואם הניחו אביו אין ממחים בידו". דין זה שייך רק בשבות ולא באיסור תורה, שם אם האב אינו מבצע את תפקידו (להפריש את בנו מאיסור) - בית הדין מצווים לעשות זאת במקומו.

מאכלות אסורות

האם דין זה קיים דווקא בשבת או גם בתחומים אחרים? ראינו כי הגמרא רצתה להוכיח מהדין של שבת לדיני מאכלות אסורות, שקטן שאוכל נבילות בית הדין צריך להפרישו, אך דחתה לימוד זה. יש לבחון מה הדין בסופו של דבר לגבי קטן שאוכל נבילות, ולשם כך נעיין בפסק הרמב"ם: 

קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות, או שעשה מלאכה בשבת - אין בית דין מצווין עליו להפרישו, לפי שאינו בן דעת. במה דברים אמורים, בשעשה מעצמו; אבל להאכילו בידיים - אסור, ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד, ואפילו בדברים שהן משום שבות.

אף על פי שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו - כדי לחנכו בקדושה ופרישה, שנאמר: 'חנוך לנער על פי דרכו' (משלי כב, ו)".

       (הלכות מאכלות אסורות פכ"ז הלכות כז-כח)

כלומר, אין בית דין מצווים להפרישו לפי שאינו בר דעת (בדומה לדבריו בהלכות שבת), אך אסור להאכילו נבילות בידיים או להרגילו לחלל שבת ומועד. גם אם אין עקרונית מצווה להפרישו אסור להגיע למצב שהקטן ייהפך ל'גוי של שבת'. הרמב"ם כותב שאסור אפילו להרגילו לעבור על שבות. בנוסף לכך, גם אם לבית דין אין מצווה להפרישו - אביו צריך לגעור בו משום שצריך לחנכו לקדושה. שנאמר: "חנוך לנער על פי דרכו".

טומאת מת לכהן

בהלכות אבל (יג, יב) פוסק הרמב"ם:

"כהן קטן, הרי הגדולים מוזהרים שלא יטמאוהו; ואם בא להיטמא מעצמו - אין בית דין מצווין עליו להפרישו, אבל אביו צריך לחנכו בקדושה".

חינוך לקדושה

לאחר שראינו את המקרים השונים בהם הרמב"ם מתייחס לדין זה של הפרשת קטן מאיסור, ניתן לסכם ולומר כי אין זה דין מיוחד של קטן העושה עבירה לדעת אביו, אלא זהו חלק מדין כללי של חינוך לקדושה. קדושה מצויה בשלושת הדינים הנ"ל. לגבי שבת נאמר:

"זכור את יום השבת לקדשו".

איסור טומאת כהן נובע מקדושתם, וגם איסור מאכלות אסורות מביא לידי קדושה כדברי הרמב"ם בסוף הלכות מאכלות אסורות.

למרות זאת, שלשת הדינים שהרמב"ם מזכיר נלמדים מן הפסוקים ואינם סברא בעלמא: לגבי שבת נאמר "אתה ובנך ובתך", לגבי טומאת כהן נאמר "אמור אל הכהנים... ואמרת אליהם" - להזהיר גדולים על הקטנים, ולגבי מאכלות אסורות נאמר "לא תאכלום" - לא תאכילום.

 


* שיעור זה הועבר בישיבת הר עציון בכ' שבט תשנ"ה. השיעור סוכם על ידי מתן גלידאי ולא עבר את ביקורת הרב.

[1] הדים לכך שחיוב זה להפריש את בנו קיים דווקא בשבת מופיעים בביאורו של ה'אבן עזרא' על הפסוק "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה'" (ויקרא יט, ג). הוא מבאר שהפסוק מפרט לפי סדר הכרתו של הקטן - המכיר קודם את אמו, אחר כך את אביו, אחר כך את השבת ואחר כך את הקב"ה. לאור זאת הוא מסביר שקטן מצווה לשמור את השבת (בניגוד לשאר המצוות). אפשר להסיק שכוונתו לומר שהקטן עצמו מצווה על כך אך מפירושו את הפסוקים בפרשת יתרו עולה שהאב מצווה על שביתת בנו כדברי המכילתא.

[2] בדפוס נאפולי הגירסה היא "שביתתו עליך" כלומר גידולו עליך.

[3] מסתבר שנימוק זה שייך רק עד גיל חינוך, ולאחר מכן יש להשגיח על הקטן.

[4] הרמב"ם סובר שכיבוי אסור מהתורה על אף שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, מפני שהרמב"ם פוסק כרבי יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)