דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 72

מלאכת שוחט (ג) - חובל

הרב ברוך גיגי
08.11.2014

מלאכת שוחט (ג) – חובל

 

בשיעור שעבר התחלנו לעסוק במלאכת חובל, וראינו את ההבנות האפשריות בהבנת גדר המלאכה. בשיעור זה נמשיך לעסוק בגדרי המלאה, ובהמשך נעסוק בכמה מקרים של חובל לרפואה.

בראשונים העלו יסודות נוספים לחיוב חובל:

  • מלאכת דש. כתב הרמב"ם:

"וכן החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק, והוא שיהיה צריך לדם שיצא מן החבורה, אבל אם נתכוון להזיק בלבד פטור מפני שהוא מקלקל, ואינו חייב עד שיהיה בדם או בחלב שהוציא כגרוגרת" (פ"ח, הלכה ז).

לשיטה זו, אין חיוב משום שוחט אלא בנוטל נשמה ממש, על כל פגיעה אחרת בבעל חיים יש לחייב רק מצד המלאכות הקיימות, כאשר לדעת הרמב"ם חיובו של חובל הוא משום מפרק שהוא תולדת דש. יש לשים לב כי על פי דרך זו, שיעורה של המלאכה הוא בגרוגרת שהוא שיעור למאכל, וראה השגת הראב"ד שהשיג עליו שהרי משקין נאמרו בהם שיעורים אחרים ולא גרוגרת, ובכסף משנה תירץ: "משום דחשיבי אוכל דהא חזו ללפת בהם את הפת[1]".

  • מלאכת צובע. רש"י:

"לשון אחר: כיון דיש להן עור - נצבע העור בדם הנצרר בו, דחייב משום צובע"          (משנה קז.).

דברים אלו של רש"י, מזכירים את הדברים שראינו בשיעור שעבר בירושלמי כי ישנם שני מוקדים בחובל בבעל חיים, וכאשר הדם נצרר מתחת לעור חייב משום צובע. כיו"ב מצינו גם בבבלי בדברי רב (עה.) שאמר גבי שוחט בהמה שאם נוח לו דליתווס בית השחיטה, כדי שיוכל למוכרה, חייב אף משום צובע.

מדברי רש"י על אתר לא ברור האם הוא מבקש להציע את צובע כמחייב הבלעדי של חובל (משום ששהוא סבור שאין חובל כתולדת שוחט אלא בהריגת כולה[2], והריגת מקצתה אינה קשורה לשוחט אלא לצובע), או שהוא סבור כירושלמי דתרווייהו איתנהו (ומה שהדגיש כאן את היסוד של צובע דווקא, משום שהמשנה חילקה בין בעלי חיים שיש להם עור לאין להם עור, ובזה החילוק הוא בדין צובע, שנצרר הדם מתחת לעור ואיכא צובע).

ועיין בדברי ה'מגיד משנה' שדן בדברי רש"י וכתב כך[3]:

"מדברי רבינו נראה ששאר שקצים ורמשים אפי' הוציא מהן דם פטור אבל בפרק א"ט... אמרו בגמרא מי לא תניא ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהן דם. ופירש"י ז"ל ושאר המפרשים שאינו חייב בחבלתן בצרירת הדם עד שיצא. אבל אם הוציא דם חייב... וכבר הקשו מזה לרבינו ז"ל ואפשר שהוא סבור דההיא ברייתא אתיא דלא כהלכתא לפי ששנינו במשנה החובל בהם פטור סתם ולא חלקו בין יצא מהן דם ללא יצא. ואף לדברי רש"י ז"ל שפירש שחיוב החבלה משום צובע צריכין אנו לומר כן"            (שבת פ"ח, הלכה ט).

ה'מגיד משנה' משווה בין שיטת הרמב"ם הסובר כי חיוב חובל הינו משום מפרק, לשיטת רש"י שחייב משום צובע. מהשוואה זו נראה כי לדעתו, לרש"י ישנו רק חיוב צובע בחובל ולא תולדת שוחט כלל.

אבל בקרן אורה חולין שם כתב:

"ולענ"ד נראה דהיכא דיצא דם ודאי אית בה משום נטילת נשמה, רק בנצרר הדם לא ניחא ליה לרש"י ז"ל לפרש משום נטילת נשמה, כיון דעדיין לא יצא דם אף שסופו לצאת, ע"כ פירש משום צובע".

חבלה לרפואה

מה הדין בחובל לצורך רפואה, כגון עוקר שן או מקיז דם וכיו"ב? ננסה לענות על שאלה זו לכל אחת משיטות הראשונים אותה הזכרנו:

1. שיטת הרמב"ם. והנה, לשיטת הרמב"ם שחיוב חובל הוא משום מפרק, לכאורה אין מקום לחייב בזה, שהרי אינו צריך לדם. ואף לשיטתו שמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, הכא גבי מפרק גרע טפי, והוי כחולב לאיבוד שקיי"ל שפטור אפילו למחייב במלאכה שאין צריך לגופה, משום שאינו חשוב דישה ומפרק רק בצריך למשקים[4].

וכיו"ב כתב הר"ן על הרי"ף:

"ובודאי לא דמי לדש אלא היכא שהוא צריך למשקה שהוא נסחט ממנה, דהיכא שאינו צריך לו לא דמי לדש כלל ואמאי מיחייב? הוה ליה כשוחט כבשין דאמרינן לקמן בפרק חבית (קמה.) דלגופו מותר"          (שבת מא. באילפס).

אבל, עיין ברמב"ם שכתב:

"אבל החובל בחבירו אף על פי שנתכוון להזיק חייב מפני נחת רוחו שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו והרי הוא כמתקן, ואף על פי שאינו צריך לדם שהוציא ממנו חייב" (שם פ"ח, הלכה ח).

ואם כן, גם לרמב"ם יש לחייב אם עושה כן לרפואה, וזה הוי תיקון משמעותי יותר מנתקררה דעתו. הראב"ד שם חלק בזה על הרמב"ם:

"כמה נפלאים דבריו ומתמיהין אסופותיו. שהרי אפילו קריעת בגדיו אם לא להטיל אימה על אנשי ביתו קראוהו עובד ע"ז (שבת קה) וכ"ש חובל בחבירו לנקימה".

ובנידוננו שהוא לרפואה מסתבר שאף הוא יודה שחשובה חבלה גמורה.

אולם, נראה כי דברי הרמב"ם נכונים דווקא לשיטתו המחייבת במלאכה שאינה צריכה לגופה, אבל לדידן שאנו פוטרים יש מקום לומר שאף שאינו מקלקל בזה, מ"מ כיוון שאינו צריך לדם הוי כאינה צריכה לגופה[5].

והנה ראיתי בשו"ת הר צבי, שכתב ללמוד מדברי הרמב"ם הללו שחובל לרפואה חייב:

"אבל החובל בחבירו אעפ"י שנתכוין להזיק חייב מפני נחת רוחו שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו והרי הוא כמתקן ואעפ"י שאינו צריך לדם שהוציאו ממנו חייב. ולפי"ז י"ל דה"ה דחובל לרפואה ג"כ הוי כמתקן ואעפ"י שאינו צריך לדם שהוציאו חייב, דאין לך צורך לגופו יותר מזה... וכן משמע במג"א סי' שכח ס"ק ג שכתב שם וז"ל: והוצאת שן מלאכה דאורייתא דהא חובל לרפואה ולכאורה הרי לא צריך לדם, וע"כ דס"ל דחובל לרפואה אין לך לצורך גופו גדול מזה וחייב אעפ"י שא"צ לדם[6] וכדברי הרמב"ם הנ"ל לענין חובל בחבירו"

                                                                    (טל הרים, חובל).

וצ"ע בדבריו שהרי בחובל בחבירו מבואר בגמרא שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואם כן ה"ה בחובל לרפואה שנחשב מתקן אע"פ שאינו צריך לדם מ"מ התיקון הוא בדבר שמחוץ לגופו, והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה! ושמא שאני חובל לרפואה, שנחשב צורך גופו, כי מרפא את גופו והוא זקוק לדם זה שיצא מגופו לרפואתו, וצ"ע.    

2. שיטת רש"י. נראה כי לשיטת ה'מגיד משנה' שהבין ברש"י כי הוא אינו מחייב בחובל אלא משום צובע, הכא יהיה פטור. אבל להבנתנו שנראה מדברי רש"י שיש חובל גם משום נטילת נשמה, יש לומר שחייב הואיל ורוצה בחבלה זו לרפואתו. כך מבואר מדבריו בעירובין (קג.) ששנינו שם גבי כהן שלקה באצבעו, שאין לו לכרוך עליה גמי כדי להוציא דם לרפואה, וביאר רש"י שם דהוי ליה חובל ואב מלאכה לא משתרי לגבייהו.

3. שיטת התוספות. התוספות ביארו כי עיקר מלאכת חובל הינה בהוצאת הדם. לאור כך נראה כי מכיון שפה אינו צריך לדם יהיה פטור.

אולם, למרות זאת נראה לי כי גם לתוספות יהיה חייב בזה אם עושה כן לרפואה. לא מיבעיא למ"ד שהחבלה היא קטלה מקצת לאותו מקום שעושה בו חבורה, אלא אפילו למ"ד שהחבלה היא הוצאת הדם עצמה, שהדם הוא הנפש, מ"מ כיוון שרוצה ביציאתו החוצה לרפואתו, נחשב מלאכה הצריכה לגופה וחייב. שהרי, עיקר הדבר אינו בדם אלא בנטילת הנשמה, ובנידון זה היינו הדם שהוא הנפש, והשאלה היא האם 'נטילת הנשמה' צריכה לו או לא, ומסתבר שכן, שהרי זקוק הוא לה לרפואתו[7].

ראיה לדבר ניתן להביא מן הסוגיה בשבת גבי מציצה במילה:

"אמר רב פפא: האי אומנא דלא מייץ - סכנה הוא, ועברינן ליה. פשיטא, מדקא מחללי עליה שבתא - סכנה הוא! - מהו דתימא: האי דם מיפקד פקיד, קא משמע לן: חבורי מיחבר" (קלג:).

מבואר משם שמציצת הדם חבורה דאורייתא היא, וזאת למרות שאינו צריך בסתמא לדם היוצא, אלא לרפואת התינוק (לא מסתבר להעמיד סוגיה זו כרבי יהודה דווקא שמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה)[8].

עניינים שונים

כעת, נרצה לדון כרגע בכמה נקודות בענייני רפואה בשבת הקשורים לדיני חובל:

זריקות - ראשית יש להבחין בין שני סוגי זריקות הנהוגות כיום: זריקה מתחת לעור, וזריקה לתוך הוריד.

בעניין זריקה מתחת לעור, בדרך כלל ניתן לעשותן גם ללא הוצאת דם כלל, וגם בלא שייווצר מצב של דם שנצרר, ולפיכך יש להתיר לכאורה להזריק זריקה כזו אף לחולה שאין בו סכנה. וז"ל ה'ציץ אליעזר':

"יש לומר דהזריקות הרגילות שמסדרים רק מתחת לעור ולא לתוך הוריד הרי זה מותר לסדר לחולים שנפלו למשכב או שיש להם מיחוש שמצטערים וחלו מזה כל גופן אף על פי שהולכים על רגליהם, כי כפי שאומרים הרופאים אין כאן פסיק רישא שיתהוה נצרר דם ע"י תחיבת המחט, ואצל היודע היטב לסדר זריקה לא מתהוה כמעט בשום פעם צרירות דם, וא"כ כמו שכותב התשובה מאהבה אין כאן מלאכה דאורייתא כלל דהוא דבר שאינו מתכוין וגם פסיק רישא ליכא. [ואפי' כשיש נצרר הדם הו"ל ג"כ רק מדרבנן מפאת דהו"ל משאצל"ג ודבר שאינו מתכוין] ומותר איפוא לעשותן בשבת עבור חולה כנ"ל אף שאין בו כל סכנה ואפי' ע"י יהודי"     (ח"ח, סי' ט"ו, פרק יד).

ועיין שם בהמשך דבריו שהביא מרופאים שאמרו שבכל זריקה יש דם מועט שנצרר, אף שאינו נראה לגמרי לעין הרגילה, והתיר שם משני טעמים, שכל מה שאינו נראה לעין אנושית לא נחשב דם שנצרר, ועוד שהוא פס"ר דלנ"ל ויש להתירו עבור חולה שאין בו סכנה. וממילא יש להתיר הזרקת אינסולין לחולה סוכרת בשבת.

לעניין זריקה לתוך הוריד, לכאורה יש כאן חובל ממש שיוצא דם, וגם נצרר הדם ע"י הזריקה, ובזה אין להתיר אלא בחולה שיש בו סכנה, או ע"י גוי בחולה שאין בו סכנה. ונראה לי שזה נחשב חובל, אלא דהוי מלאכה שאין צריך לגופה, שהרי אינו צריך את צרירת הדם, אך, שמא כיוון שהנוהג הוא להוציא מעט דם תחילה, הרי זה כמלאכה הצריכה לגופה, ואינו מוכרח, וצ"ע.

האם יהיה איסור חובל בחולה סוכרת המקיז דם מאצבעו לבדיקת רמת הסוכר בדמו? במקרה זה, החולה אינו צריך לדם להשתמש בו, וגם אין בהוצאת הדם עצמו משום ריפוי כמקיז דם לרפואתו, שהרי עיקר כוונתו היא למדוד הסוכר ולא הדם.

ונראה לומר, כי כיוון שהוא זקוק לדם לצורך המדידה, הדבר נחשב בכל זאת מלאכה הצריכה לגופה, וחייב על כך.

ומכל מקום, מי שסובל מרמות סוכר גבוהות, ויש חשש שאם לא יבדוק בשבת יגרום לעצמו נזק גדול, יש מקום להתיר  אם יעשה כן בשינוי גדול (כגון שיתחוב המחט בפיו או במרפק וכיו"ב).

היתר מעין זה מצינו בכתובות (ס.) גבי גונח שיונק חלב, דמשום צערא לא גזרו, דהוי כלאחר יד, וצ"ע אם לדמות מילתא למילתא בזה. עיין בתשובות חוות יאיר סי' קסד:

"הא דבמקום צערא לא גזרו רבנן לא מצינו בש"ס רק גבי גונח יונק וכו' בגמ' כתובות (ס.) ובש"ע סי' שכ"ח סל"ג ואף כי רמ"א למד ממנו בהג"ה שני' בר"ס שי"ז גבי קשירה מ"מ אין לנו ללמוד ממנו בשום מקום לעשות דברי חכמים עיר פרוצה אין חומה כי אין לדמות צער לצער"                                                 (סי' קס"ד).

למסקנה צריך עיון במקרה הזה, ויש להעדיף לעשות זאת ע"י גוי, ואם אין גוי, נראה לי שיכול לעשות בשינוי כנ"ל.

דם תחת המכה

יש לעיין במי שיש לו מכה ונצרר הדם תחת המכה, אם מותר לו להוציא הדם מן המכה, כעין מה שהתירו להוציא הליחה במפיס מורסא (אנו עוסקים רק מצד הוצאת הדם, ולא מצד עשיית הפתח).

והנה, אם חיובו של חובל הוא מצד נטילת נשמה, יש לומר שמשעה שנצרר הדם כבר ניטלה הנשמה, ואין בהוצאתו לחוץ חיוב חדש.

השאלה נשאלת רק לשיטת הרמב"ם שסובר שחובל חייב משום מפרק, כי שמא הדם הזה שנצרר כבר מיפקד פקיד מתחת למכה ואין בזה דין חובל. כעין זאת מבואר בגמרא  לעניין בעילה בתחילה בשבת ["דם מיפקד פקיד או חבורי מיחבר ואם תימצי לומר דם מיפקד פקיד, לדם הוא צריך ושרי" (כתובות ה:)], וכן לעניין מציצה שלאחר המילה ["מהו דתימא האי דם מיפקד פקיד, קא משמע לן חבורי מיחבר" (שבת קלג:)].

אולם, לענ"ד אין זה פשוט שדם זה הצרור מיפקד פקיד לגמרי, אע"פ שנצרר שם, וצ"ע. ועיין שו"ת הר צבי (טל הרים חובל א') שהסתפק בזה[9], והניח בצ"ע.

פירוש חדש בשיטות הרמב"ם [ורש"י]:

ולולא דמיסתפינא, מבקש אני לחדש יסוד חדש בזה. אף שהמחייב בחובל לרמב"ם הוא משום מפרק ולרש"י הוא משום צובע, אין זה גדרי מפרק רגילים או גדרי צובע רגילים, אלא ברור הוא שגם לשיטות אלו, יסוד דין חובל הוא בפגיעה  באדם או בבעל החיים, אלא שכיוון שאין כאן נטילת נשמה לגמרי, סעיף החיוב הוא מפרק או צובע.

נבאר יותר: לכאורה יש להבין אמאי לא מחייבים משום מפרק בכל חובל לשיטות המחייבות מצד נטילת נשמה? וצריך לומר שברור שהפעולה המרכזית היא הפגיעה בבעל החיים, וכיוון שכך אין תוצאת הדם נחשבת כלל, ואין לחייב עליה, ורק לרמב"ם שאינו מחייב מצד נטילת נשמה, אנו מפעילים סעיף חיוב משני.

אם כנים אנו בכיוון זה, יש למדוד דיני חובל אף לשיטת הרמב"ם ורש"י בכלים של חבלה ולא רק בגדרי דישה וצביעה. ובזה יש ליישב דברים רבים שהתקשינו בהם בשיטת הרמב"ם, ונזכיר בזה שתי נקודות מרכזיות:

1. לשיטתנו עכשיו ניתן לומר שהרמב"ם אינו חולק על רש"י ומודה שחיוב דש קיים גם במיפקד פקיד, אבל בחובל אין לחייב אפילו משום מפרק אלא בחיבורי מיחבר ולא במיפקד פקיד, כי עיקר החיוב גם כאן הוא רק כשיש פגיעה בבעל החיים, ובמיפקד אין פגיעה כזו.

2. בחובל בחבירו לשכך כעסו חייב הרמב"ם אפילו שאינו צריך לדם. לעיל ראינו כי מכאן למדו לחובל לרפואה שחייב נמי אע"פ שאינו צריך לדם, והתקשינו בזה מצד מלאכה שאינה צריכה לגופה. להסברנו החדש אין להתקשות בזה משום שעיקר המלאכה היא בפגיעה בבעל החיים או בריפוי, וממילא ייחשב הדבר מלאכה הצריכה לגופה, כל זמן שיש דם שיצא לחוץ, שיהיה אפשר להפעיל לגביו את סעיף החיוב של מפרק.

ויש ליישב בזה קושי גדול נוסף, שהרי לכאורה עיקר מפרק הוא רק בצריך למשקה, ובאינו צריך למשקה לאו מפרק הוא כלל ככפי שהבאנו מדברי הר"ן [עיין לעיל], ואם כן מה בכך שמתקן את יצרו או מרפא את גופו והלא אם אינו צריך לדם לאו מפרק הוא כלל! אמנם, לפי מה שחידשנו בזה, יש לומר ששאני האי מפרק ממפרק דעלמא, מפרק דעלמא עיקרו במשקה, ואם אינו צריך לו לאו מפרק הוא כלל. מפרק זה של חובל, עיקרו בחבלה, אלא שסעיף החיוב הוא משום יציאת הדם, וכל זמן שתיקן משהו ביצרו או בגופו חייב.

.

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

 

 

* * * * * * * * * *

 

 

 

 

 

 

[1]   ראה עוד במגיד משנה ובכס"מ בדיוניהם סביב שאלת דישה בבעלי חיים אם נחשבים גידולי קרקע, וראה גם דברינו במלאכת דש בעניין חולב שהארכנו בזה שם.

[2]   ובנקודה זו מסכים עם הרמב"ם.

[3]   ועיין עוד שלטי הגיבורים [לח: באילפס] אות ד', ועי' מה שכתבנו לעיל בפירוש סוגיית חולין לשיטת רש"י.

[4] הרחבנו בנקודה זו במלאכת דש.

[5]   עיין שבת קה:

[6]   לענ"ד אין להביא ראיה מהמ"א לשיטת הרמב"ם, שאפשר שמה שמחייב המ"א בחובל לרפואה אינו כשיטת הרמב"ם אלא כשיטת התוס' שחייב משום נטילת נשמה ולא משום מפרק. וראיה לדברינו שהרי הרמ"א שם בסי' שכח בסעיף לה כתב: 'אסור להתיז מחלבה על מי שנשף בו רוח רעה דלית בו סכנה', וכתב המ"א שם ס"ק מא: 'וצערא יתירא נמי ליכא שם הא לאו הכי שרי דמלאכה שאצ"ל הוא', ומבואר מדבריו שכיוון שאין בזה צער משמעותי אין להתיראע"פ שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, והיינו כדברינו שכל שאינו צריך את המשקה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, אע"פ שהוא לרפואה, וה"ה בחובל לרפואה, ומה שחייב שם המ"א משום שאינו מחייב משום מפרק, אלא משום נטילת נשמה, אבל לרמב"ם דתרווייהו, חובל וחולב משום מפרק נינהו שניהם חשובים אינה צריכה לגופה. אבל בטל הרים שם יישב הדברים באופן אחר: 'ולכאורה הרי צורך רפואה הוא ואין לך לצורך גופו גדולה מזה. וראיתי בספר תהלה לדוד שהעיר כנ"ל וכתב: ואפשר כיון דהרפואה בדרך סגולה חשוב כמשקה הולך לאבוד וצ"ע עכ"ל'. ולענ"ד נראה טפי כפי שכתבתי. ומה שכתב המ"א בסי' שטז ס"ק טו שחובל לרפואה חייב לכ"ע, ומשמע שאף הרמב"ם מחייב, היינו הרמב"ם לשיטתו שמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, ודו"ק.

[7]   וראה פרי מגדים אשל אברהם (שט"ז, טו).

[8]   שוב ראיתי שהמג"א צידד לומר כן בשלושה מקומות: "והוצאת שן מלאכה דאורייתא דהא חובל לרפואה" (סי' שכ"ח סעיף ג); "ונ"ל דחובל לרפואה חייב לכ"ע" (סי' שט"ז, סעיף טו); "והמוצץ דם בפיו אסור דהוי חבורה (רש"י פי"ט) וא"כ אסור למצוץ דם שבין השינים ואפשר דהוי אב מלאכה" (סי' שכ"ח, סעיף נג).

[9] עיי"ש שהתקשה למה אין חובל במיפקד פקיד, והלא לרמב"ם שחיוב חובל משום מפרק, יש לחייב גם במיפקד פקיד, כפי שכתב רש"י להדיא גבי חולב בשבת צה. – 'כמו מפרק משאוי שפורק אוכל ממקום שנתכסה בו והוי תולדות דש, ואית דאמרי תולדה דקוצר ולא היא דלאו מחובר הוא אלא פקיד ועקיר וקאי בעטני הדד כתבואה בקשיה', והביא שם את המנחת חינוך שהקשה כן במלאכת דש ויישב שהיא מחלוקת התנאים, עיי"ש, ולענ"ד נראה שהרמב"ם חולק בזה על רש"י וסבור שאין לחייב משום מפרק במשקים הפקודים בגוף האדם או הבהמה, ולכן אינו חייב אלא בדם שאינו פקיד, וה"ה חלב לדעת הרמב"ם אינו פקיד בעטיני הבהמה, אבל רש"י מחייב בחולב אפי' במיפקד פקיד בעטיני הבהמה, אולם בחובל שחיובו לרש"י הוא משום נטילת נשמה אין בו חיוב אלא כשעוקר דם מן הגוף ולא המוציא הדם הפקוד שאינו חלק מן החיות של בעל החיים, ודו"ק. 

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)