דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 85

מעבד (א)

הרב ברוך גיגי
11.08.2014

 

גדרי המלאכה

בתוך רשימת המלאכות (שבת עג.), במסגרת מלאכות העור ולאחר מלאכת הפשטת העור, הובאו שתי מלאכות: 'המולחו, והמעבד את עורו'.

על כך אומרת הגמרא:

"והמולחו והמעבדו. היינו מולח והיינו מעבד! רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: אפיק חד מינייהו ועייל שירטוט"         (עה:).

מדברי רש"י שם נראה שאינו מזהה לגמרי מליחה ועיבוד כאותה פעולה, שכתב שם:

"היינו מולח היינו מעבד - אטו מליחה לאו צורך עיבוד הוא?"           (שם).

נראה בכוונתו, שעניין עיבוד העור הוא תהליך הכולל כמה פעולות, כאשר המליחה הינה חלק מהתהליך. כמבואר בגמ' בהמשך:

"דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: שלשה עורות הן, מצה וחיפה ודיפתרא; מצה, כמשמעו - דלא מליח ודלא קמיח ודלא עפיץ... חיפה - דמליח ולא קמיח ולא עפיץ, .. דיפתרא - דמליח וקמיח ולא עפיץ"        (שם עט.).

מסתבר לענ"ד שכל אחת מן הפעולות הללו: מליחה, קימוח, ועיפוץ, הן חלק מתהליך עיבוד העור[1], וחייב חטאת על עשיית כל אחד מן השלבים הללו.

על דרך זו מצינו בדברי הרמב"ם

"וכן המעבד מן העור כדי לעשות קמיע חייב, ואחד המעבד ואחד המולח שהמליחה מין עיבוד היא"

                                                         (הל' שבת פי"א, הלכה ה).

גם לדעתו, העיבוד כולל מגוון פעולות, שאחת מהן היא המליחה.

אמנם, עיין רמב"ן (שם עט.) שהבין כי מליחה היא העיבוד הקלאסי, ובכך הסביר את מה שנאמר שם ששיעור הוצאת העור הוא כדי לעשות קמיע, בין מעובד ובין שאינו מעובד. ומוכח שם  שדווקא עור המלוח שיעורו כדי לעשות קמיע, והאחרים נאמרו בהם שיעורים אחרים, ולפי דבריו מבוארת בפשיטות סוגייתנו שאמרה היינו מולח היינו מעבד, וז"ל:

"מכל מקום למדנו דסתם עיבוד היינו מליח דהא אמרן לעיל דבין מעובד ובין שאינו מעובד שיעורן לעשות ממנו קמיע, וכאן במליח וקמיח שיעור אחר לכתוב גט, אלמא סתמא לאו לקמוחי קאי אלא למלוחי דהיינו עבוד כדאמרן בפ' כלל גדול היינו מולח היינו מעבד".

רשימת המלאכות

בגמרא נאמר 'אפיק חד מינייהו', אולם לא נאמר איזו מלאכה להוציא. והנה, ברשימת המלאכות המופיעות ברמב"ם בפרק ז' מנה את מעבד והשמיט מליחה, והדבר ברור לפי שיטתו שמליחה היא מין ממיני העיבוד, והעיבוד כולל יותר.

אולם, לדרכו של הרמב"ן יש מקום למנות את מולח דווקא, כי הוא העיבוד העיקרי. ואכן, עיין בדברי רבנו חננאל שסבר כן, וז"ל:

"דהמולח והמעבד תרווייהו מלאכת עיבוד נינהו ותני חדא והוא הדין לאחרינא. אי בכי בצרי להו עייל שרטוט ושני במתני' המולחו והמשרטטו"                                             (עה:).

ובירושלמי בפירקין פירשו את המעבד שבמשנה דהיינו שרטוט, ולפי זה יוצא שאין צורך להוציא את המעבד, כי שרטוט הוא פירושו של המעבד. וז"ל הירושלמי:

"המעבדו - מה עיבוד היה במשכן שהיו משרטטין בעורות מה משרטטין לון מסרגלין לון ואתיא כהיא דאמר רבי שמואל בשם רבי אבהו מותר לעשות אהלים מעור בהמה טמאה".

ובדומה לכך פירוש רש"י גבי שרטוט:

"לפי שדרך הרצענין כשהוא בא לחתכו משרטטו תחלה כפי מה שהוא רוצה להאריך ולהרחיב ולקצר החיתוך, ואחר כך מעביר הסכין דרך השירטוט, וכן בעורות המשכן כשחתכום"            (עה:).

ולפי דברים אלה המעבד [דהיינו, המשרטט] הוא המשך פעולת עיבוד העור, שלאחר מליחתו וכו' משרטטים אותו ומחתכים אותו למידתו, ולשיטת הירושלמי השירטוט הוא העיבוד.

דריסה על העורות – דאוריתא או דרבנן?

עוד שנינו בפ"ק דשבת:

"בית שמאי אומרים: אין נותנין עורות לעבדן... אלא כדי שיעשו מבעוד יום, ובכולן בית הלל מתירין עם השמש"        (יז:).

ובירושלמי שם:

"עד איכן ייבא כמא דמר רב יוחנן בשם רבי חוניא עד כדי הילוך ארבעה מיל".

מתבאר מכאן כי דריסה על העורות כדי הילוך ד' מילין, היא עיבודו של עור, והעושה כן בשבת חייב חטאת, ולכן גזרו ב"ש שלא לתת לנכרי לעבד עורות ע"י הילוך.

אבל בסוגייה בפרק קמא דביצה (יא.) קבעו בית שמאי: "אין נותנין את העור לפני הדורסן", מפני שיש בזה עיבוד ובטעמם של ב"ה החולקים ומתירים כתב רש"י שם שטעמם הוא מפני דאי לא שרית ליה אתי לאימנועי משמחת יו"ט, והוא עלול שלא לשחוט, כדי שלא יפסיד את עורו. משמע מזה שעקרונית גם ב"ה מודים שיש לאסור נתינת עור לפני הדורסן.

ומדברי רש"י שם משמע שאין בזה איסור דאורייתא, שהרי כתב שם בהמשך הסוגיה בהשוואה לשטיחת החלבים:

"התם לא מוכחא מילתא - שתהא שטיחתו לצורך עבוד, דמימר אמר: האי דשרו ליה רבנן לתתו לפני הדריסה - מפני צורך יום טוב התירו, שאף שטיחתו צורך יום טוב דחזי למזגא עליה, אבל הכא גבי חלבים, כי שרית לשוטחן - מוכחא מלתא שלתקון החלבים התרתו, ואתי נמי לממלחינהו, ומליחה מאבות מלאכות היא בדבר שיש בו עבוד, דתנן (שבת עג.) והמולחו והמעבדו"           (שם).

משמע מזה שרק המליחה אסורה מן התורה, אבל שטיחתו אין בה איסור תורה[2]. ולדבריו צריך לומר שמה שאמרו בפ"ק דשבת שאין נותנים עורות לעבדן היינו על ידי מליחה, כי בדריסה אין בזה איסור תורה, ולא שייך לאוסרו מבעוד יום[3], ולא כדמשמע מן הירושלמי הנ"ל.

וכן נראה מדברי המאירי שנתינת עור לפני הדורסן אין בה איסור דאורייתא:

"אף על פי שהותרה נתינה לפני הדורסן, מליחתו מכל מקום אסור שהמליחה בכל דבר שיש בו תורת עבוד כגון דברים שאינן אוכל כגון עורות אב מלאכה היא[4]"

                                                         (ביצה שם).

אבל הרמב"ם פסק:

"הדורס על העור ברגלו עד שיתקשה[5] או המרככו בידו ומושכו ומשוה אותו כדרך שהרצענין עושין[6] הרי זה תולדת מעבד וחייב"   (הל' שבת פי"א, הלכה ו).

ונראה, שהוא סבור שיש בדריסה איסור דאורייתא[7], ומה שהתירו בביצה לשטוח העור לפני הדורסן, נראה שהוא סבור שכיוון שההולכים על העור אינם מכוונים לעיבוד, ואדרבה חזי למיזגא עליה כדאיתא בגמרא שם, אם כן יש לראות נתינת העור שם כנתינה לצורך שימוש בעור ולא לעיבוד, והעיבוד נעשה ממילא, ולכן, נחשב הדבר עיבוד כלאחר יד האסור מדרבנן בלבד, וכדי שלא יבוא להימנע משמחת יו"ט התירו לו לעשות כן.

ולמעשה, פשוט שאין לדרוס על העור בשבת כדי לעבדו, שיש בזה חיוב חטאת כמבואר בירושלמי וברמב"ם, וכן הוא במשנה ברורה (סי' שכ"ז, סעיף יב).

כמות המלח ומשך שהיית המלח על העור

מהי כמות המלח הדרושה לעיבוד, וכמה זמן צריך המלח לשהות על העור כדי שייחשב מעובד?

בסוגיה זו אין דיון מפורש בש"ס, אבל בגמרא ביצה שם נאמר, לעניין איסור מליחת העור ביום טוב:

"תנא: ושוין שמולחין עליו בשר לצלי. אמר אביי: לא שנו אלא לצלי, אבל לקדרה - לא".

מתוך הדברים מתבאר שמליחה ישירה אסורה, אבל מותר למלוח על העור בשר לצלי ולא לקדירה.

ולכאורה נראה ששיעור מליחה של צלי אין בו כדי עיבוד ורק בשיעור מליחה של בשר המיועד לקדירה, שנותנים עליו כמות גדולה יותר של מלח, יש בו כדי עיבוד העור ואסרוהו שם. אבל עיין רשב"א שם שמוכח מדבריו, שעקרונית יש עיבוד אף בשיעור מליחה לצלי, וז"ל:

"פי' דמעבד כלאחר יד הוא ואין בו אלא איסור מדבריהם ומשום תחלתן התירו סופן ודוקא לצלי אבל לקדרה לא דאע"ג דאף הוא כלאחר יד היא כיון דאפשר ליה בפורתא דהיינו לצלי לא ממנע ושחיט הילכך לא שרי ליה טפי[8]".

ובדבר משך שהיית המלח על העור, נאמר בגמרא בפסחים:

"...וכמה כדי עבודה? אמר רבי אייבו אמר רבי ינאי: כדי הילוך ארבעה מילין"    (מו.).

אבל רש"י במסכת נידה כתב:

"ושיעור עבודה מפרש בברכות (טו) ובפסחים (מו) כדי מיל"    (נה.).

ובשו"ת 'נודע ביהודה' עמד בזה וחילק בין עיבוד ע"י מליחה ששיעורו מיל, לבין הילוך על העור, ששיעורו בד' מילין:

"ומתחלה אומר אני שאין כאן סתירה דבגמ' נתנו השיעור על ההילוך אבל על גוף העיבוד שאם עיבדו ממש דהיינו שמלח העור במלח כדרך העבדנין כמה ישהה במלח לא נזכר בגמ' לזה שום שיעור ויכול להיות שדי בשיעור מיל, וא"כ כוונת הרב המגיד שכתב שכדי עבודה הוא מיל היינו עיבוד ממש שמלחו להעור דומיא דעיבוד הבשר דמיירי שם שמלחו כמפורש בהרב המגיד וא"כ יכול להיות שגם עור כשמשהה שיעור מיל כבר הוא מעובד וגם כוונת רש"י הוא כן ואין כאן סתירה[9]" (יורה-דעה א, כג).

אבל חשבתי שיש מקום לומר ולדקדק בדברי רש"י פסחים שם שיש לחלק בזה בין סוגי עורות שונים, בעור בהמה סגי כדי הילוך מיל, ורק בעורות הרכים של בעלי חיים שעורותיהם כבשרם בעינן טפי לעיבודם כדי שיתקשו, ושם הוא שצריך ד' מילין, וז"ל רש"י שם:

"שיעור עבוד של עור רך המטמא כבשר, כגון הנך דחשיב בהעור והרוטב - ארבע מילין הוא, לבטלו מתורת בשר מחמת עיבודו".

ריכוך העור בשמן

כתב הרמב"ם:

"מעבד מאבות מלאכות הוא. והמרכך עור בשמן כדרך שהעבדנים עושים הרי זה מעבד וחייב. לפיכך לא יסוך אדם רגלו בשמן והיא בתוך המנעל או בתוך הסנדל החדשים, אבל סך הוא את רגלו שמן ולובש מנעלו או סנדלו אף על פי שהן חדשים, וסך כל גופו שמן ומתעגל על גבי קטבליא חדשה ואינו חושש. במה דברים אמורים כשהיה השמן מועט כדי שיצחצח העור בלבד אבל אם היה בבשרו שמן הרבה כדי שירכך העור הרי זה אסור מפני שהוא כמעבדו[10]"  (פכ"ג, הלכה י).

ואין זו דרך עיבוד נוספת על הדרכים שהוזכרו למעלה, אלא שפעמים שהעור המעובד קשה לשימוש, ונוהגים העבדנים לרככו בשמן כדי שיהיה נוח לשימוש, וכיוון שפעולה זו מיטיבה עם העור ומכשירה אותו לשימוש, הרי זה חייב משום מעבד. ומלשון הרמב"ם שכתב - 'הרי זה מעבד' – נראה שהוא מבין שלא מדובר בפעולת תיקון לעור המעובד, אלא בפעולה נורמטיבית שנעשית תמיד בעורות, שלאחר תהליך העיבוד הרגיל שהוזכר למעלה, אם רוצים להשתמש בעור לתעשיית הנעליים או להשתמש בו כחומר גלם למשטחים שולחניים וכיו"ב, נוהגים לרככו בשמן. וזהו שאמר הרמב"ם 'כדרך שהעבדנים עושים', שזוהי פעולה הנהוגה בקרב בעלי המקצוע, וכפי שהרמב"ם הזכיר נקודה זו בהזדמנויות נוספות בהלכות שבת[11].

עדשות מגע רכות

ויש לדון בדין עדשות מגע רכות, שהנוהג הוא שמיד עם הוצאתן מן העיניים יש לשרותן בתמציות שונות. תכלית השרייה היא כפולה: ניקוי העדשות מן החומרים השונים שנדבקו אליהן, ושמירה על רכותן של העדשות שלא יתקשו ויתקלקלו.

פוסקים רבים דנו בזה בעיקר מצד מלאכת מלבן, ובעיית שרייתו זהו כיבוסו, ובנקודה זו עיין דברינו שם. אבל ראיתי שהרב מנשה קליין, בשו"ת 'משנה הלכות' נטה לאסור מטעם נוסף של מעבד, ותחילה דחה היתרו של השש"כ, וז"ל:

"ובשמירת שבת כהלכתו אשר ציינת עליו להתיר, ראיתי בפנים הדברים שכתב עדשות מגע רכות אשר חייבים להכניסן לתוך נוזל שלא יתקלקלו מותר לעשות כן בשבת, והטעם כיון דכל כוונתו לשמור על העדשות והוה כמכניס אוכל למקרר שלא יתקלקל ע"ש. ולפענ"ד הטעם צ"ע דלא דמי כלל למניח המאכל במקרר דהתם אינו עושה שום פעולה במאכל אלא שמניח המאכל במקום קר וה"ה אם הי' מניחו בחוץ בחורף הי' מותר דהקור ממילא בא אבל להניח בנוזל שיש בה סמנים לנקות אותם יותר דמי לדין שהביא שם דאסור להכניס אוכלין בחומץ כבסי' שכ"א ובמ"ב שם סקט"ו והבן"(חלק ט"ו, סימן קב).

כוונתו למאי דאיתא בשלחן ערוך:

"אסור למלוח חתיכות צנון, ד' או ה' ביחד, מפני שנראה ככובש כבשים, והכובש אסור מפני שהוא כמבשל" (סי' שכ"א, סעיף ג).

 

ובמשנה ברורה שם כתב:

"זה הטעם הוא מרמב"ם, ורש"י נתן טעם שע"י המלח מתקשים והוי תיקון ודמי למעבד" (ס"ק טו).

אבל לענ"ד נראה שאין לזה זיקה למעבד, שמעבד הוא כאמור יצירת חומר גלם ממוצר מסויים, וגם אם מדובר בתהליכים ארוכים, הרי כל אחד מהם שלב בעיבוד, ואף ריכוך העור הוא שלב בעיבודו, כפי שנתבאר. אבל בעדשות אין כאן שום יצירה של חומר גלם לתעשייה, והיא רק פעולה ששומרת על רכות העדשות, ואינה עניין למעבד כלל, ולכל היותר יש לדון בזה מצד מכבס העדשות, וראה מלאכת מלבן.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 


[1]   הדברים מתוארים יפה בלשון המאירי שם:

"חיפה הוא שנמלח כדי לנגב העור אבל לא נתנוהו בקמח ומים שרגילין ליתנו שם אחר המליחה וכל שכן שלא תקנוהו בשחיקת העפצים שרגילין לתקנו בהם אחר הקמח... ואם נשלם העבוד לגמרי והוא שנתקן בעפצים הרי הוא עור גמור .. והוא הנקרא קרטבלא והיה לו לומר ארבעה עורות אלא שלא נתעסק אלא באותן שלא נתקנו לגמרי וי"מ קרטבלא שבשלוהו ברותחין ונתקשה עד שנר' לישב עליו...".

[2]   ויש לעיין שמא כוונת רש"י היא שרק שטיחת חלבים אין בה איסור תורה אבל נתינת עור לפני הדורסן אסורה מן התורה משום מעבד, והכא שאני שהוא עיבוד כלאחר יד, וצ"ע.

[3]   עיין פסחים מו. – 'וכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עבודה טהורין', וברש"י שם: 'דרך עורות לשוטחן לפני דריסת רגלי אדם, וזהו תחילת עיבודן'. ונראה לי שרש"י מבין שהילוך על העורות אינו עיבוד עצמו, והוא השלב המקדים לעיבוד, ואינו שלב שעומד בפני עצמו, ואפשר שמפני זה אינו איסור תורה, ושאני ממליחה, שיכולה לעמוד בפני עצמה, ולכן חייבים עליה משום מעבד, אף שקיימים שלבי עיבוד נוספים כמבואר לעיל.

[4]   ואע"פ שכתב שם למעלה שנתינת העור היא תחילת עיבוד: 'אין שוטחין את העור שהופשט ביום טוב במקום דריסת הרגל מפני שנראה כמכוין לעבד שדריסת הרגל בעור הוא תחלת עבודו', צ"ל לשיטתו שאין בזה אלא איסור דרבנן מפני שאינו נחשב עיבוד משמעותי אלא ע"י מליחה.

[5] ומשמע מדבריו שאם דורס עליו קצת אינו חייב עד שיתקשה, וצ"ע בשיעורו של דבר, ועיין מנחת חינוך שדן בזה אם בעינן כדי הילוך ד' אמות וכדמפורש בירושלמי הנ"ל [עיין אור שמח כאן], וראה עוד להלן שיעור מליחה לעיבוד.

[6] ובמרכבת המשנה שם כתב: 'ומ"ש רבינו המרככו בידו ומושכו ומשוה אותו. ובירושלמי מה עיבוד הי' במשכן שהיו משרטטין בעורות מה משרטטין לון מסרגלין לון ומשמע לרבנו דאין זה שרטוט ממש שהוא מלאכה בפני עצמה אלא סרגול זה הוא השואה שהזכיר רבנו', ועיין עוד להלן בדברי הירושלמי הללו.

[7] וכן משתמע מדברי השטמ"ק שם שכתב: 'ולי נראה דשאני עור שיש לו תיקון גדול ועבוד יפה ממליחה בנתינתו לפני הדרסן'.

[8] וכן מוכח מכל האחרונים שהאריכו לדון בקושיית המשנה למלך, למה הוזקקו לפסוק שמתיר מליחת קרבנות בשבת והלא אין מעבד באוכלין, ומליחת קרבנות היא בשיעור מליחה לצלי. [שאלה זו עצמה תידון להלן בתוך 'עיבוד באוכלין']

[9]   וראה שם מה שפירש המקור לשיעור מיל לעניין מליחה.

[10] מקור הדין הינו בשבת (קמא:). האיסור בנותן שמן הרבה כדי שירכך העור, נתון בויכוח כפול בראשונים. המחלוקת הראשונה נוגעת לשאלה אם יש לפסוק דין זה, שהרי לכאורה הוא רק אליבא דר' יהודה הסבור דבר שאין מתכוון אסור אבל לר"ש יש להתיר [וכך סבור בעל המאור], אבל רוב הראשונים חולקים וסוברים שגם ר"ש מודה בזה. ובטעם הדבר, יש שכתבו לפי שהוא פסיק רישא שיש בזה ריכוך העור, וכך כתב המאירי: 'אבל אם היה שם כדי שיעור עבוד אף על פי שלא נתכון לעבוד אסור שהרי פסיק רישיה הוא'  . ויש שכתבו הטעם שאין זה שייך כלל לגדרי דבר שאין מתכוון אלא נחשב עושה מעשה ישיר, וכלשון הריטב"א: 'אבל הראב"ד ז"ל פירש דהכא מתוך שהעור מתעבד בידים אפי' לרבי שמעון אסור'. מחלוקת אחרת מבצבצת בדבר השאלה אם מבאופן זה מדובר באיסור תורה או באיסור דרבנן, המאירי הנ"ל כתב: 'ואף על פי שבענין מיחם אמרו בפרק כירה שלא סוף דבר כשיעור הפשר אלא אף כשיעור לצרף מותר הואיל ואינו מתכוין צירוף שאני שהוא מדרבנן אבל עבוד דאוריתא' [ואגב, מוכח מדברי המאירי הללו, וממקומות נוספים בפירושו, שפסיק רישא באיסור דרבנן מותר, לדעתו]. אבל מלשון הרמב"ם נראה שאף באופן זה אינו אסור אלא מדרבנן, וז"ל : 'אסור מפני שהוא כמעבדו', ונראה שהרמב"ם אינו בא בזה מטעם פסיק רישא, אלא כשיטת הראב"ד הנ"ל שהוא עיבוד בידיים, ולדעתו זהו עיבוד כלאחר יד, ואינו עיבוד ישיר, ולפיכך אין בו איסור תורה. [ממילא, אין להביא ראייה מדברי הרמב"ם הללו שאוסר פסיק רישא בדרבנן.]

[11] וראה למשל דבריו לעניין טוחן [ז/ה], ולעניין רושם תולדת כותב [יא/יז], ולעניין מפיס מורסא [י/יז].

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)