דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 139

סותר (ג) - סתירה בכלים (ב)

הרב ברוך גיגי
11.08.2014

גרסינן בגמרא:

"אמר רב יהודה אמר רב מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים-דברי רבי יהודה. ורבי שמעון מתיר"          (כט.).

מחלוקת התנאים לעניין היתר ההסקה בשברי כלים נוגעת לאיסור מוקצה, ואינה מענייננו כרגע. אמנם, מדברי התנאים עולה כי הכול מודים שמותר להסיק ביום טוב בכלים. ועיין בדברי היראים שכתב לדייק מכאן:

"מסיקין בכלים אין לך סתירה גדולה מהסקה. והא דאמרינן בהבונה (קב:) עייל שופתא בקופינא דמרה רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש אלמא סבירא ליה לרב יש בנין בכלים ואם יש בנין יש סתירה דחדא טעמא הוא כדאמרינן בכל הכלים (קכב:) וא"כ קשיא דרב אדרב! הא לא קשיא... לא אמר רב משום בונה לומר שיש חיוב בונה בדבר דהא אין סתירה ובנין בכלים ולא אמרינן משום בונה אלא להסירו מטעם מכה בפטיש"   (סי' ער"ד, מלאכת סותר).

אך, ראשונים רבים חלקו עליו וכתבו שעקרונית רב סובר שאין בניין בכלים, ומ"מ חייב בעייל שופתא בקופינא דמרא משום בונה. זאת משום שכל דבר הצריך חיזוק ואומנות חייבים עליו משום בונה [תוס'], או משום שכל שעושה כלי מתחילתו חייב משום בונה [רמב"ן].

לדברי ראשונים אלו, יקשה בשיטת רב – אמאי מסיקים בכלים, והרי יש בזה סתירה, כשסותר כל הכלי! והניחא לשיטת הב"י שהבאנו בשיעור הקודם, שסובר שלשיטת הרמב"ן וסיעתו אין סתירה כלל בכלים, אף שיש בניין בכלים, אתי שפיר. אבל לשיטת התוס' יקשה, שלדבריהם, לכאורה, כשם שיש בניין בכלים יש סתירה בכלים, והיה עלינו לאסור הסקה בכלים!

ובודאי שהקושי גדול יותר לשיטות הראשונים שכתבו בדעת רב שהוא סובר שיש בניין בכלים. כן משמע בפשיטות משיטת רש"י, שאינו סובר כלל את החילוק המובא בראשונים הנ"ל, ולשיטתו מי שסובר שאין בניין בכלים אינו מחייב לעולם בעשיית כלים אלא משום מכה בפטיש, ואם כן רב שמחייב בעייל שופתא בקופינא דמרא משום בונה, סובר בודאי שיש בניין בכלים. וכן כתב להדיא בשיטת רב, ברשב"א בשם רב האי גאון:

"ורבינו האיי גאון ז"ל כתב: רב אמר משום בונה ואף על גב דכלי הוא קסבר רב יש בנין בכלים"     (שבת קב:).

לדבריהם אם כן, תתחזק הקושיא - כיצד התיר רב להסיק בכלים, והלוא מוכח מן הסוגיה קכב: שאם יש בניין הוא הדין שיש סתירה בכלים!

ובמגן אברהם אכן התקשה בדבר וכתב ליישב באופן הבא:

"ולי נראה דקושיא מעיקרא ליכא דהבערה גופה אב מלאכה היא והותרה לצורך, הוא הדין סתירה. ונהי דאסור לבקע כלי לצורך אוכל נפש היינו משום דמלאכה בפני עצמה היא" (סי' תק"א ס"ק יג).

וכוונתו מבוארת היטב בדברי ה'מחצית השקל':

"רצה לומר דהא בשעת הבערה הותרה אב מלאכה דהבערה כיון דהוי צורך אוכל נפש, ומה לי אי עושה באותה שעה מלאכה אחת או שתים דהיינו הבערה וסתירה... [אבל היכא] דנעשה איסור הסתירה קודם ההבערה ואז עדיין אינו תיקון המאכל עצמו כמו הבערה שמתקן המאכל עצמו בשעת הבערה ודומה הסתירה למכשירים"        (שם).

לדעתו, אמנם אסורה הסתירה בכלים. רק אם נעשית יחד עם ההבערה שהותרה לצורך היום, הותרה אף היא יחד עמה. וראה בביאור הגר"א שכתב:

"ומה שהקשה בהגמ"ר דרב אהדדי דקאמר מסיקין בכלים י"ל דגרמא מותר"    (סי' שיד סעיף א' ד"ה שאינה מחזקת) .

והיינו, שסתירת הכלים ע"י הסקתם נחשבת גרמא בעלמא, ובשבת מעשה אסור גרמא מותר. אולם, לענ"ד הוא דוחק גדול לראות זאת כגרמא[1], וגם תירוצו של המגן אברהם אינו פשוט לומר שאגב שהתירו הבערה הותרה גם סתירה[2], וצ"ע.

ומצאתי בשו"ת אבני נזר, שכתב ליישב קושיה זו, ותלה הדבר בשאלה אם בעינן במלאכת סותר הבסיסית, שיהיה סותר על מנת לבנות דווקא, או שמא כל סותר שאינו מקלקל חייב, וז"ל:

"וליישב לשיטת הגאונים והתוספות [דסבירא להו דבנין גמור שייך גם בכלים] הא דמסיקין בכלים. נראה דאזלי לשיטתם (לא:) דאין מלאכה בסותר אלא אם כן הוא על מנת לבנות. ואף דמכל מקום אסור מדרבנן כמו שכתב הבית יוסף סימן ש"מ בקורע שלא על מנת לתפור. מכל מקום היכי דלא שייך בי' כלל בנין. יש לומר דגם איסור מדרבנן ליכא. גם יש לומר משום שמחת יום טוב התירו. דכהאי גוונא אשכחן כמה פעמים בביצה שהתירו שבות משום שמחת יום טוב. והרא"ם לשיטתו דסבירא לי' כשיטת רש"י דפטור סותר שלא על מנת לבנות משום מקלקל. והכא דמתקן הוא אצל קדרתו הוי מלאכה דאורייתא כמו קורע על מתו לר' יהודה. והכא אפילו לר' שמעון היא מלאכה הצריכה לגופה. דצריך לגוף הכלי הניסקת. ושפיר הוכיח בספר יראים לשיטתו. והתוספות לשיטתם דסותר שלא על מנת לבנות לאו מלאכה כלל לא קשה כלל עליהם מהא דמסיקין בכלים ודו"ק"           (או"ח סי' ריא).

העולה מדבריו, שלראשונים הסוברים שגדר סותר הוא על מנת לבנות דווקא, מותר להסיק בכלים, כיוון שאינו על מנת לבנות. אבל לראשונים שסוברים שיש לחייב בסותר כל זמן שאינו מקלקל[3] ואפילו אינו על מנת לבנות, יש לחייב בהסקת כלים מפני שהוא סותר שאינו מקלקל שהרי זקוק הוא להסקת תבשילו. ממילא הוא נשאר בקושיה בדעת הרמב"ם הסובר שחייב בסותר אם יש בו תיקון, ואפילו שלא על מנת לבנות[4].

ולפיכך כתב שם יסוד נוסף ליישב:

"ונראה ליישב דהנה כבר בארנו בהלכות יום טוב בשמעתא דמתוך (או"ח ח"ב סי' תי"ב). דלדעת הרמב"ם דאמרינן מתוך אפילו בדבר שאין בו צורך היום כלל יקשה איך כתב בפרק א' הלכה ג' שאם בנה ביום טוב לוקה נימא מתוך שהותרה במגבן (עי' תוס' צה.). וצריך לומר דסבירא לי' דלא אמרינן מתוך מתולדה לאב דכבר ביאר הרמב"ם (פ"ז הלכה ד, ובמג"מ) דתולדה היינו מה שאינו דומה ממש למלאכה שהי' במשכן. ועל כן משום שהתירה התורה מגבן שהוא תולדה והוא מעין בנין. לא בשביל זה יהי' ניתר בונה ממש. ועל כן העושה כלי דכתב הרמב"ם שהוא תולדה דבונה. שפיר נאמר מתוך שהותרה במגבן הבנין מן התורה וכל שכן הסתירה. שהרי מותר לפרר הגבינה לעשות ממנו פת ממולא בגבינה ביום טוב. ועל כן מסיקין ביום טוב".

דברי האבני נזר בזה, להתיר להסיק בכלים מדין מתוך שהותרה לצורך המבוססים על דברי התוס' בשבת צה., קשים מאוד לענ"ד. זאת משום מפני שדברי התוס' עצמם שם מחודשים ביותר, וקשה לומר שהרמב"ם אזיל בשיטתם[5].

לפיכך, נראה לי לפרש הדברים ע"פ מה שכתב הגרש"ז מלאדי בשלחן ערוך שלו, והובאו דבריו בביאור הלכה שם, בעניין מלאכת קורע:

"אבל משום קורע אין איסור אלא כשקורע ומפריד גופים רבים שנתחברו כגון קורע בגד הארוג מחוטים הרבה, אבל הנייר שהוא גוף אחד אין בפסיקתו וחיתוכו משום קורע. ומטעם זה מותר לקרוע עור שעל פי חבית של יין כמ"ש בסי' שי"ד מפני שהעור הוא גוף אחד ולא שייך בו איסור קריעה... אבל המפרק ניירות דבוקים הרי זה תולדת קורע והמדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו הרי זה תולדות תופר וחייב"                (סי' ש"מ סעיף יז).

ואולי יש לומר כיוצא בזה לעניין סותר, שאף הוא המלאכה שהיא ההיפך מבונה, ועיקר בונה בדיבוק חלקים וממילא סותר הוי בהפרדתם של חלקים שנדבקו, אבל כשמסיק בכלים אינו מפריד חלקים אלה, ואין זה סותר.

ונראה שיש לדקדק כן מלשון הרמב"ם שכתב:

"הסותר אהל קבוע או שפרק עץ תקוע הרי זה תולדת סותר וחייב והוא שיתכוין לתקן"    (פ"י, הלכה טו).

ומבואר מדבריו שאין חיוב בסותר בעלמא אלא שמפרק עץ תקוע, שהוא ההיפך ממה שכתב גבי בונה:

"וכן התוקע עץ בעץ בין שתקע במסמר בין שתקע בעץ עצמו עד שנתאחד הרי זה תולדת בונה וחייב"         (שם, הלכה יג).

והיינו שאין סותר אלא בהפרדת החיבור שנוצר בבונה.

אך, אין זה פשוט כלל ועיקר, וזאת מכמה טעמים. חדא, שהרי הביאור הלכה שם כבר דחה יסודו של ש"ע הרב בשתי ידיים, וז"ל:

"ומה שרצה אחד מן האחרונים להוציא מזה דלא שייך קריעה כי אם בדבר הנתפר ונארג שנתדבק מגופים רבים וכעין שהיה ביריעות אבל לא בדבר שהוא מגוף אחד כמו עור ונייר - זה אינו. דמבואר בירושלמי בהדיא דבעור שייך ג"כ קריעה וכבר רצה לומר כן הנשמת אדם ודחה זה מכח הירושלמי הזה".

ועוד, נראה לי שלא כתב הרמב"ם דין זה דמפרק עץ תקוע אלא בשני עצים שדיבקם, וכל מלאכת בונה בזה היא בחיבורם, וממילא אין סותר אלא בפירוקם, אבל אם יש כלי שסתר אותו, ופסק מלהיות כלי בשבירתו, אף אם היה מקשה אחת יש בו משום סותר, מצד עצם ביטול שם כלי ממנו, ששבריו אינם כלי, ואם מקלקל פטור, ואם לא עשה זאת להשחתה חייב, וכן בסותר בית, חייב גם אם לא סתר דווקא במקום חיבור הלבנים בטיט וכיו"ב, מצד עצם סתירת הבית.

ומתוך כל זה נראה לי לחדש על פי מה שכתבנו בעבר בעניין מחיקת אותיות ע"י אכילה וכיו"ב. וכך שקלנו למעלה בעניין מחיקה:

"תחילה יש לומר שאין אכילה, וה"ה שאין קריעה של נייר וכיו"ב -  שכתובות עליו מילים ואותיות - חשובות מחיקה. טעם הדבר: בכל מלאכה, אין להסתפק בכך שאתה משיג את התוצאה של המלאכה, יש חשיבות שהתוצאה תושג על ידי מעשה שניתן להגדירו כמעשה מלאכה. ולפיכך, אף אם נגדיר מחיקה כביטול האותיות, ואכן, תוצאה זו של ביטול אותיות הושגה הן ע"י הקריעה[6] והן על ידי האכילה, מכל מקום יש לפקפק בהגדרת פעולות האכילה והקריעה כמעשה מלאכה. מעשה המלאכה של מוחק פועל באותיות הכתובות, כאן הפעולה היא קריעת הנייר או אכילה העוגה, חלק מקריעת הנייר ואכילת העוגה הוא גם ביטול אותיות, אבל הפעולה עצמה לא ממוקדת בביטול האותיות. טיעון זה הוא מהותי למלאכת מוחק, שמפקיע אותך מעושה מעשה מחיקה, ולא דן  רק בשאלה צדדית שתידון להלן, בגדרי דבר שאין מתכוון. יתר על כן, אפשר שאין מעשה מחיקה אלא ע"י פעולה ישירה באותיות, ואף שמצאנו בירושלמי במוסיף טיפת דיו לאות ר' והופך אותה לד' שחייב משום מוחק הר' וכותב הד', ולכאורה אין כאן מעשה מחיקה, מ"מ הוא פועל בגוף האות, משא"כ בקורע ובאוכל[7]".

וממילא יש לדון גם בעניין  מסיקין בכלים, שאף שהתוצאה הסופית היא שהכלי נהרס ואיננו, מכל מקום אין כאן מעשה מלאכה של סתירת הכלי אלא של הבערה, ואולי לזה כיוון הגר"א שהבאנו דבריו למעלה, שלעניין הסתירה אינו אלא גרמא בעלמא, ולענ"ד נראה יותר שאין זה כלל מעשה מלאכה של סתירה.

ועוד נראה לי שכדי שייחשב סותר צריך שיהיו בידינו שברי הכלי שנסתר, אבל אם נתאכלו ונשרפו שברי הכלי אין זה סתירת כלי אלא הבלעתו והעלמתו, ואין זו מלאכה.

ורעיון קרוב לדברינו מצאנו בדברי העונג יום טוב שכתב:

"ומש"כ רש"י ז"ל בשבת (קמו) אמתניתין דקתני שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרת ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי, ופרש"י ז"ל דאין במקלקל שום איסור בשבת. התם הוי מקלקל בלי שום מלאכה דהא אין בנין וסתירה בכלים. ומקלקל בלי מלאכה ודאי דליכא שום איסור. ואפילו למ"ד יש בניין וסתירה בכלים מ"מ גבי סתירה הא בעי ע"מ לבנות להכי בשבירת כלי בעלמא ודאי דליכא איסורא כלל. תדע דהא מותר לכתחילה, ועיין בר"נ ז"ל שם במשנה. אבל עושה מלאכה ומקלקל במלאכתו שעשה איכא איסור תורה אף דלא הוי מלאכת מחשבת"                                                 (סי' כ').

וקשה לומר שמתכוון שכל שאינו סותר על מנת לבנות אינו מלאכה כלל, שכבר ראינו שנחלקו בזה להדיא הראשונים. וצריך לפרש דבריו כפי שכתב בהר צבי:

"דאעפ"י שאסור מדרבנן גם בסותר שלא על מנת לבנות מ"מ בעינן שיהא ראוי לבנות, שיכול לבוא לידי איסור תורה, משא"כ בחבית כשסותרו ואין ראוי לבנות כגון ששובר את הכלי אינו אלא מקלקל גמור ואין בזה איסור כלל"        (טל הרים סותר ב').

אלא שהוא הרחיק לכת שאף כשיש שברים לפנינו ואין בהם פוטנציאל של תיקון אין זה סותר כלל, ובזה נראה לענ"ד שקשה לקבל את עמדתו שהרי השברים לפנינו, אבל אם אין כאן שברים כלל שהמוצר התאכל ונעלם, אין בזה מלאכה כלל. ושוב ראיתי שגם ב'ביאור הלכה' כתב כדוגמת דברי העונג יום טוב לעניין מלאכת קורע:

"ולענ"ד דהרמב"ם יפרש מה שאמר בגמרא מפקיע היינו דמנתק וקורע וע"כ מותר דלא עדיף ממה שהתירו לחתוך אפילו בכלי ואין שייך לאסור מחמת קורע גופא דהוא אסור מדרבנן אפילו בשלא ע"מ לתפור דאין שייך שם זה אלא בקריעת הבגד דשייך בו קורע ע"מ לתפור ולהכי גזרו רבנן אפילו בשלא ע"מ לתפור משא"כ בזה" (סי' שיד סעיף ח).

 והיינו שבכל מלאכות הסתירה והקריעה בעינן שתהיה אפשרות לבנות ולתפור, אף שאינו עושה אדעתא דהכי, ודו"ק.

אך, ברור שהיראים לא סבר כן, וחשב שעקרונית יש סתירה גם ע"י הבערה, אמנם, מ"מ אין מזה קושיא על הראשונים האחרים שאפשר שהם סוברים כדברינו שאין בזה סתירה כלל, כששורף הכלי עצמו.

.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ג

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * *

 

 

[1]   ראה להלן מה שנכתוב עוד בביאור דברי הגר"א, ע"פ היסוד שנביא בהמשך, בגדרי סותר. וראה לעת עתה מה שכתב לבאר בדברי הגר"א, בשו"ת הר צבי:

"וגדולה מזו מבואר בביאור הגר"א (או"ח סימן שיד ס"ק ד), שאפילו בזורק ממש לתוך האש אינו חייב בשאר מלאכות שהאב מלאכה שלהן במשכן הוא ע"י מעשה בידים, שכתב לענין מסיקין בכלים שלמים ביום טוב ולא אסור משום סותר משום דגרמא מותר אעפ"י שלענין נזקין אין לך מזיק בידים גדול מזה. ולכאורה זה כדברי המג"א הנ"ל שמצד איסור הבערה הרי הבערה ביום טוב מותר ולגבי האיסור סתירה שהוא סותר את הכלים הרי האב מלאכה של סתירה במשכן הוא ע"י מעשה בידים וכאן הסתירה נגרמת אח"כ מאליה והוי גרמא ... אין לחייב בסתירה ובכתיבה כשהיא נגמרת אח"כ מאליה, משום דכיון שמלאכות אלו היו במשכן ע"י מעשה בידים מתחילתם עד גמרן וגם מנהגו של עולם כיום הוא לעשות מלאכה זו בידים מתחילתם עד גמרן, לכן אם עושה מלאכות אלו ע"י מעשה כזה שנגמרות אח"כ מאליהן הוי כלאחר יד"            (אורח חיים א' סי' קמח).

אולם, עיין להלן פירוש אחר בדבריו.

[2] ובספר נחל איתן על הרמב"ם הציע פירוש נוסף:

"ועל פי זה אתי שפיר ג"כ הא דמסיקין בכלים שלימין דנראה דסתירה כזה שעל ידי שריפה לא הוי סתירה כדרכה אלא כלאחר יד וכמ"ש בפי"ב דשבת ומצינו דמתירין סתירה דכלאחר יד ביום טוב גבי סתירת חבלים בביצה (לא) וכן גבי בקוע עצים מתירין אף על גב דהוי טוחן משום כלאחר יד כמ"ש רבינו לקמן בפרק ד'. וכן בשאר מלאכות יום טוב כגון עוקר דבר מגידולו כלאחר יד ולמולל מלילות לקמן בפ"ג ובביצה (יג) פירש רש"י דהויא דישה כלאחר יד. ושמע מינה דכל כלאחר יד שרי משום שמחת יום טוב"        (הל' יום טוב ב/יב).

[3]   האבני נזר טען שזוהי שיטת רש"י והרא"ם[ הוא רבינו אליעזר ממיץ- בעל היראים]. ולדבריו, שיטת רש"י תישאר מוקשה, אך, עיין מה שהרחבנו בזה בשיטת רש"י בגדרי סותר לעיל סותר א', ולדברינו שם אתי שפיר אף שיטת רש"י, שאף הוא סבור שאין חיוב בסותר אלא כשהוא על מנת לבנות.

[4]   עיין סותר א'.

[5] ובכלל, נראה לי לומר שדברי התוס' שם מבוססים על תפיסה מיוחדת בהיתר מלאכת אוכל נפש ביום טוב, דאיהו ס"ל שכל פעולה המכשירה אוכל נפש מותרת מן התורה ביום טוב, ולא אסרו טחינה וכיו"ב אלא מדרבנן, אבל לרמב"ן וסיעתו, לא התירה התורה אלא מלאכות הנעשות ליומן, אבל שאר המלאכות  שאינן נעשות ליומן, אסורות מן התורה אף אם הן מלאכות באוכל נפש, עיין היטב רמב"ן מלחמות ביה יג: באילפס, וראה רשב"א שבת צה:, ולדבריהם אין שום מקום להתיר בונה ביום טוב, שאינה מלאכה של יומה, ודו"ק בזה כי קיצרתי מפני שאין זה מקומו.

[6]   אם כי בקריעה האותיות ניתנות לאיחוי, אמנם, לפחות באופן ראשוני יש כאן ביטול האותיות. אך, עיין שו"ת הרמ"א סי' קיט שנראה מדבריו שבקריעה לא נקרא מוחק משום שניתן לחזור ולקרבם, וברור שהיינו דווקא באופן שהדבר אפשרי, ואם קרע לקרעים רבים שלא ניתן לשחזר האותיות, פשוט לרמ"א שיש בזה מוחק.

[7]   עיין שם במוחק ד' שהארכנו בטעמים נוספים השייכים לאיסור מחיקה.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)