דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 140

סותר (ד) - כיסויי כלים וקרקעות

הרב ברוך גיגי
11.08.2014

גרסינן בברייתא ריש פרק כל הכלים:

"תנו רבנן דלת של שידה ושל תיבה ושל מגדל נוטלין אבל לא מחזירין ושל לול של תרנגולים לא נוטלין ולא מחזירין. בשלמא של לול של תרנגולים קסבר כיון דמחברי בארעא יש בנין בקרקע יש סתירה בקרקע, אלא של שידה ושל תיבה ושל מגדל מאי קסבר? אי קסבר יש בנין בכלים - יש סתירה בכלים! ואי אין סתירה בכלים - אין בנין בכלים! אמר אביי לעולם קסבר יש בנין בכלים ויש סתירה בכלים, ושניטלו קאמר. אמר לו רבא [שתי תשובות בדבר] חדא דניטלין קתני. ועוד מאי אבל לא מחזירין? אלא אמר רבא קסבר אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים וגזירה שמא יתקע"              (קכב:).

מתבאר מסוגיה זו להלכה, שדלת המחוברת לקרקע או למבנה המחובר לקרקע, דינה כקרקע, ויש בנתינתה משום בונה ובנטילתה משום סותר, וכדברי רש"י שם:

"חזרתו בנין ממש הוא וסילוקו סתירה גמורה היא".

אך בדלתות הכלים אין בניין וסתירה, ולפיכך מותר ליטול אותן[1], ולא נאסר להחזירם אל הכלי אלא משום גזירה שמא יתקע[2].

המאירי שם הוסיף לבאר יותר את ההבדל בין דלתות הבתים לדלתות הכלים:

"דלת של שידה תיבה ומגדל הואיל ורפויים הם נוטלים אותן בשבת מציריהם ואין בהם משום סתירה שאין בנין וסתירה בכלים הואיל ונכנסין בחוליותיהן ברפיון ומ"מ חזרתם אסורה אף ברפויים ואף על פי שאין בנין מ"מ גזירה שמא יתקע.. אבל דלתות של לול של תרנגולים הואיל ומחוברים הם בקרקע יש בנין וסתירה בקרקע אף ברפויים ואסור כדלתות הבית, שדלתות הבית אף על פי שכלים הם אין תורת כלי עליהם שחבורם לקרקע מפקיעם מתורת כלי ולפיכך אם נתפרקו אפי' בשבת אין מטלטלין אותם".

בדומה לגמרא זו, מצינו את החילוק הנ"ל במשנה בעירובין, שם שנינו:

"מחזירין ציר התחתון[3] במקדש אבל לא במדינה והעליון כאן וכאן אסור. רבי יהודה אומר העליון במקדש והתחתון במדינה"      (קב:). 

ובברייתא המובאת בגמ' שם אמרו:

"תנו רבנן: ציר דלת שידה תיבה ומגדל במקדש מחזירין במדינה דוחקין, והעליון כאן וכאן לא יחזיר גזירה שמא יתקע ואם תקע חייב חטאת. של בור ושל דות ושל יציע לא יחזיר, ואם החזיר חייב חטאת".

אף כאן ברור שעיקר החילוק הוא בין דלתות וצירים של כלים לבין צירי דלתות המחוברות לקרקע[4]. בקרקע יש בזה חיוב חטאת בנטילה ובחזרה, משום בונה וסותר, אך בכלים חילקו בין ציר תחתון לעליון - בעליון אסרו גזירה שמא יתקע אך בתחתון התירו כל זמן שלא יצא לגמרי ודוחקין אותו פנימה. ואם יצא לגמרי גזרו במדינה שלא להחזירו, אך לא במקדש[5].

הראית לדעת, שלא הוזכרה הגזירה דשמא יתקע אלא בכיסויי הכלים, אולם בקרקע כל פעולה של נטילה ושל החזרה יש בה איסור תורה. לאור זאת, צריך עיון בדברי הרמב"ם שכתב:

"התוקע חייב משום בונה לפיכך כל הדלתות המחוברות לקרקע לא נוטלין אותן ולא מחזירין גזירה שמא יתקע. אבל דלת שידה תיבה ומגדל ושאר דלתות הכלים נוטלין ולא מחזירין, ואם נשמט ציר התחתון שלהן דוחקין אותו למקומו, ובמקדש מחזירין אותו, אבל ציר העליון שנשמט אסור להחזירו בכל מקום גזירה שמא יתקע"         (הל' שבת פכ"ב, הלכה כה).

הקושי ברמב"ם הוא כפול - הן ביחס לדלתות הקרקע, שלדעתו אין חייבים עליהם אלא כשתוקע, והן ביחס לדלתות הכלים שאסר להחזיר ציר העליון גזירה שמא יתקע, ולדעתו שתוקע חייב משום בונה קשה שהרי קיי"ל שאין בניין בכלים.

המאירי בשבת כבר התמודד עם הקושי בדברי הרמב"ם וכתב כך:

'גדולי המחברים כתבו שהתוקע איסורו משום בונה ויש לתמוה א"כ בדלתות הכלים היאך גוזרים שמא יתקע והרי אין בנין בכלים! ועוד בתשמיש המחובר שהלכה יש בנין מה טעם לאסור משום שמא יתקע? תיפוק לי שהחזרה גופה בנין כמו התקיעה! ואיפשר שאף הם לא נגעו בתקיעה משום בונה אלא במחובר לקרקע, כלומר שמא יתקע והוה ליה בונה שיש בנין וסתירה בקרקע הא אם לא תקע אינו בנין מפני שהוא עראי ולכשיתקע יתחייב משום בונה ולא משום מכה בפטיש".

העולה מדבריו הוא שאמנם בכלים אין חיוב תוקע משום בונה, ואף בקרקע אין חיוב בעצם ההחזרה של הדלת למקומה, אלא אם תוקע דווקא. וצריך לומר שכיוון שמדובר בדלת שדרכו להשתמש בה תדיר, להוציאה ולהחזירה, אין חיוב בזה אף שהיא בקרקע, מפני שתורת עראי עליה, אלא אם תוקע אותה, ובזה ייחשב בונה[6].

ומעין זה ראיתי בדברי הב"ח שכתב לבאר: 

"אבל לפי עניות דעתי נראה דסבירא להו להרי"ף והרמב"ם דלמאי דקאמר 'אלא אמר רבא וכו'' הדר ביה ממאי דקאמר תלמודא מעיקרא דבלול של תרנגולין כיון דמחברי בארעא איכא בנטילת דלת ובחזרתה משום סתירה ובנין בקרקע, אלא ליכא משום בנין וסתירה כלל כיון שאין שם אלא נטילת הציר מן החור או חזרת הציר לחור ואינו חייב משום בונה אלא בתוקע וכמו שכתב הרמב"ם בפרק עשירי (הי"ג) וכן התוקע עץ בעץ בין שתקע במסמר בין שתקע בעץ עצמו עד שנתאחד הרי זה תולדת בונה וחייב. ולכן כתב הרמב"ם בפרק כ"ב וזה לשונו: התוקע חייב משום בונה לפיכך כל הדלתות המחוברות לקרקע לא נוטלין אותן ולא מחזירין גזירה שמא יתקע וכו'. סבירא ליה דבדלתות אף המחוברים לקרקע ליכא משום בנין אלא אם כן בתוקע ציר בחור וכן אם היתה תקועה ציר בחור ונטלה משם הוה סתירה אבל באינו תקוע ליכא משום בנין וסתירה. ומה שהקשה הרב המגיד שהרי בלא תקיעה חייב משום בונה כמבואר בפרק י' עכ"ל. הא לאו קושיא היא... דבחזרת דלתות ליכא משום בונה כלל אלא במה שהוא תוקע ציר לחור או נוטלה מן החור. השתא ניחא דבשל לול של תרנגולין אין מחזירין שמא יתקע ואיכא משום בונה וכן אין נוטלין שמא הוא תקוע ואיכא משום סתירה, אבל בשידה תיבה ומגדל דאפילו הוא תקוע אינו איסור דאורייתא דאין בנין בכלים בכלי שנתפרק ואין לאסור תוקע בכלים אלא מדרבנן משום דדמי לעושה כלי מתחלתו והילכך חזרה היא דאסורה גזירה שמא יתקע אבל נטילה ליכא איסור כיון דאין סתירה בכלים ואפילו היה תקוע וליכא בנטילה משום גזירה כלל כנ"ל. ובזה יבוא על נכון לשון הרי"ף שאמר בסוף גזירה שמא יתקע דבין בשידה תיבה ומגדל ובין בלול של תרנגולין בשניהם הוי טעמא משום גזירה שמא יתקע כדפירשתי גם לשון הרמב"ם הוא כפשוטו ולא קשה ולא מידי"

                                                          (סי' ש"ח).

חידושו הגדול של הב"ח שתקיעת דלתות הכלים אינה אסורה אלא מדרבנן, אינו מוסכם, ויש בו קושי גדול, איך גזרו בהחזרת דלתות שמא יתקע, והלא אינו אלא מדרבנן. רבים פירשו שתקיעה בכלים אסורה אמנם מדאורייתא אם מפני מכה בפטיש ואם מפני שבתוקע יש מקום לחייב משום בונה גם בכלים, ומה שהתירו ליטול דלתות הכלים, אפשר לומר שהיינו בדלתות שאינן תקועות דווקא[7], או אפילו בתקועות, ומשום שאין סתירה בכלים, שהתקיעה חשובה כעושה כלי מתחילתו, אבל הנטילה מותרת. וז"ל 'שבת של מי':

"אבל בכלים אם יתקע אינו חייב משום בונה אלא משום עשיית כלי מחדש וכמ"ש לעיל בפ' עשירי בדין תנור וחבית ודין הוא טעמא ג"כ בתוקע עץ בעץ דפסק שם בפ' עשירי הלכה י"ג דחייב משום תולדת בונה וה"ה הכא בחזרת דלת שידה תיבה ומגדל דאין מחזירין משום דבחזירתו עושה כלי מחדש אבל נטילתו אינו כלום דליכא סתירה ובנין בכלים".

וצ"ע בכל הדרך הזו שלדעת הרמב"ם גם בדלתות המחוברות לקרקע אינו חייב אלא גזירה שמא יתקע, שהוא נגד הסוגיה בעירובין הנ"ל, שמשמע ממנה שחשש התקיעה הוא רק בדלתות הכלים, וכתב על כך בט"ז:

"אבל הרי"ף והרמב"ם שהזכירו גם בלול שמא יתקע ותמה ע"ז הרב המגיד. והבית יוסף דחק לישב זה כיון דכלים הם לא פסיקא מלתא למימר כיון דמחוברין הם שיש בהם שום בנין וסתירה דהם מחבר' בארעא. ולעניות דעתי תמוה דהא בגמרא פ' המוצא תפילין איתא בברייתא בענין דלת התלוי בציר דבשידה תיבה לא יחזיר משום שמא יתקע ובשל בור ודות חייב חטאת. ודות היא בנין שעל הקרקע והיינו כמו לול ואסור אפי' בלא תקע מטעם בונה כיון שמחובר! וצריך לומר דלול הוא עשוי כלי ואחר כך חברו"         (סי' ש"ח, סעיף ט)

הט"ז מחלק בין דלתות בור תקני בקרקע, שמראש נבנה בקרקע, לבין לול שנבנה בתלוש וחיברוהו בקרקע. מסתבר שאין כוונתו שבאופן זה דינו לגמרי ככלי ולא שייך בו בניין ומותר ליטול אותו כדין דלתות הכלים, שאין זה מתאים ללשון הרמב"ם, אלא נראה שכוונתו היא שדינו כקרקע, וההבדל הוא רק בזה שדלתות הבורות שבקרקע, יש חיוב בעצם החזרתם, אף אם אינו תוקע, ואם הן דלתות כלי שחובר בקרקע, אין בהן חיוב עד שיתקע.

ובשלחן ערוך פסק:

"דלת של שידה תיבה ומגדל יכולים ליטלה מהם ואסור להחזירה גזירה שמא יתקע. ושל לול של תרנגולים אסור בין ליטול בין להחזיר דכיון דמחובר לקרקע אית ביה בנין וסתירה" (סי' ש"ח, סעיף ט).

ולא הזכיר בדבריו בדלתות המחוברות לקרקע את גזירת שמא יתקע, ומשמע שהכריע להלכה כשיטת רוב הראשונים שבמחובר לקרקע יש בונה וסותר בעצם ההחזרה, ורק בדלתות הכלים, שלא שייך בהם בניין  בעצם הנחתם גזרו שמא יתקע.

וע"פ זה פסקו כל הפוסקים שאסור ליטול ולהחזיר דלתות וחלונות בבתים שלנו, וכל פעולה כזו יש בה איסור בונה ואיסור סותר. וז"ל החיי אדם:

"המחזיר דלת או חלון בבנין שבקרקע בצירים שלהן, חייב. ואפילו בצירים של ברזל שלנו שיכול ליטלן ולהחזירן בלא שום אומנות, חייב הנוטלן והמחזירן. ולכן אסור אפילו על ידי נכרי ליטול החלונות והדלת, דהוי סותר בנין קבוע, ופשיטא החלונות שקבועין כך בלא צירים כלל והם סתומים לעולם, דחייב"

                                                    (כלל לט  סע' ג).

והכריע כן למעשה, אף שבנשמת אדם התלבט בדבר:

"ואם כן חלונות שלנו שהם עם צירים של ברזל שעשוין לכך כדי שיוכלו להוציא החלונות ולהחזירן, מאי בנין שייך בזה, ואינו דומה לצירים הנזכרים בש"ס ופוסקים שהציר נכנס בחור שבמשקוף וצריך להגביה או להשפיל הקרש שבו נכנס הציר, כמ"ש הב"י בסי' תקי"ט והביאו הט"ז שם בס"ק ג', וא"כ הבנין והסתירה הוא מחמת הכנסת הצירים אבל לא מחמת הדלת והחלון. אבל בצירים שלנו דלא שייך בזה בנין מחמת עצמן דאטו אם יתלה דבר בציר שלנו יהיה חייב והדלת והחלון מצד עצמו אין בו משום בנין, וא"כ מה איסור דאוריתא שייך בזה, ועיין במ"א סימן שי"ג ס"ק ט', אם לא שנאמר כיון דמבטלין הדלת והחלון שיהיו תלוים כך לעולם הוי בנין, וכל שכן במקומות שחלונות אין להם צירים כלל והם קבועים כך במסמרים לבל ימוט וסתומים לעולם דבזה נראה דהוי בנין גמור, וצ"ע, ומ"מ ח"ו להקל אפילו ע"י נכרי כיון שכולם מסכימים לאיסור"            (שם אות ג').

ולעניין חלונות או מתקנים שעשויים לפתיחה ולסגירה באופן קבוע, אף שהם מחוברים בקרקע, נראה שיש להקל לפתוח ולסגור. ודומה הדבר לדין המהרי"ל שהביאו הרמ"א להלכה:

"וכן מותר לעשות הסוכה תחת הגגות העשויות לפתוח ולסגור, ומותר לסגרן מפני הגשמים ולחזור ולפתחן ואפילו ביום טוב שרי לסגרן ולפתחן אם יש להם צירים שסוגר ופותח בהן, ואין בזה לא משום סתירה ובנין אהל ביום טוב, ולא משום תעשה ולא מן העשוי"

                                                 (סי' תרכ"ו, סעיף ג).

ועיין במשנה ברורה שם באות כ', שאם הגג מחובר במסמרים ואין לו צירים יש בזה איסור תורה בהסרתו, שזהו בניין וסתירה גמורה. והתיר להסירו ע"י גוי רק אם מדובר בבין השמשות בלבד. והוא הדין בכל מתקן שזוהי הדרך להשתמש בו באופן קבוע אף שמחובר לקרקע, וכגון אם יש מתקן לנייר טואלט המחובר לקיר, שצריך לפרקו כדי להכניס לו את הנייר ולהחזירו לאחר מכן, מותר לעשות כן בשבת, וכן כל כיוצא בזה.

הפוסקים דנו בדין מסננת שבכיור, אם מותר לנוטלה בשבת ולנקותה[8] ולהשיבה אל מקומה. ונראה פשוט שיש להתיר כיוון שעומדת לכך להניחה שם ולהסירה לפי הצורך, ואין האדם מבטלה שם לגמרי. וז"ל הציץ אליעזר שם:

"נלפע"ד ברור דאין זה נקרא כביטל המסננת לבנין בהיות ומתחילה תוקן וסודר הדבר בדרך זה שלא תהא מחוברת בקערה כלל בכדי שיוכלו בנקל להוציאה בכל עת שירצה באשר הפסולת המצטבר שם מצוי מרוב השימוש. וצריכים מדי פעם להוציא המסננת ולנקותה. ובדלת שבמוקצה שבעירובין ד' ק"א שהיא רחבה שאחורי הבתים שבשו"ע סי' שי"ג סעי' ג' פורש הדין שם מפני שאין נכנסים ויוצאים בה תדיר, או כלשונו של הגרש"ז בסע' ח' שאינו עשוי לכניסה וליציאה תדיר אלא לעתים רחוקות, והמשנה ברורה שם בביאור הלכה מביא בשם התו"ש. דמצדד דבפתח העשוי ליכנס בפחות מל' יום הוי כפתח העשוי ליכנס בה תדיר, וכשעשוי ליכנס תדיר נועלים בה אפילו באינה קשורה כלל ע"ש במ"ב ס"ק כ"ט ובחזו"א מועד סי' מ"ו אות א' ע"ש, וא"כ בכגון מסננת דכאמור עשוי מלכתחילה באופן זה שיוכלו מדי פעם להוציאו בנקל בכדי לנקותו, ובודאי עפ"י רובא דרובא מוציאים אותה לשם מטרה זאת בהרבה פחות מל' יום, לכן בודאי לא בטלה המסננת לבנין, ואינו משנה כלל מה שעשוי להחזירה מיד לתפקידה ובמקומה, כי גם דלת עשוי באופן זה לפתוח ואח"כ להחזירה למקומה ולסוגרה. וכו"ע ידעי שעשוי באופן זה ולא מיחזי כבונה וכסותר כלל".

 

.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ג

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * *

 

 

[1]   ונראה שהיתר נטילה, הוא דווקא בדלתות כלים שאינן תקועות – ראה להלן גדרי תקיעה-  ולא גזרו בנטילה שאינן תקועות אטו תקועות, וכדאיתא להדיא בריטב"א שם: 'אבל בנטילתם לא גזרו שאינם תקועין אטו תקועין'. וראה להלן שאינו מוסכם.

[2]   טיבו של האיסור והחשש יידון להלן.

[3]   כתב רש"י שם: דציר התחתון כל זמן שלא יצא העליון נוח להחזירו.. כיון שיצא העליון כולו נופל'.

[4]   כך פירש רש"י של בור ושל דות המחוברים לקרקע, אך, עיין מאירי שם שפירש: 'של בור ושל דות ושל יציע לא יחזיר ואם החזיר חייב חטאת מפני שאין אלו חוזרין לצירם אלא בדוחק גדול וחזרתם בתקיעה וי"מ שהציר שלהם בקרקע והרי זה בנין גמור'

[5]   פירשנו ע"פ גישת התוס' ושלא כפירוש רש"י שדחק מאוד בפירוש הסוגיה, עיי"ש.

[6] עי' ב"י שח/ט.

[7] היינו למי שמחייב בתוקע משום מכה בפטיש, בנוטל דלת תקועה יש בה משום סתירה, שסתירה גמורה יש בכלים – עיין מה שכתבנו בזה בשיעור הקודם שנחלקו בזה הראשונים, וראה למעלה הערה 1, בשם הריטב"א.

[8]   הפוסקים דנו בזה גם מצד איסור טלטול מוקצה של הזבל הנמצא במסננת, וגם מצד דין בורר בעצם השימוש במסננת בתוך הכיור בשבת, ועיין בזה בציץ אליעזר ח"ז סי' יב שהכריע להתיר בזה מצד שהפסולת ראוייה להאכילה לכלבים וגם מצד גרף של ריעי, ובעניין בורר כתב שם להתיר מצד שהכול הולך לאיבוד ואין כאן בורר, עיי"ש שהאריך בזה.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)