דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 142

סותר | 6 | תשמישי קרקע ופתחים | 2

קובץ טקסט

בשיעור שעבר עסקנו התחלנו לעסוק בדין תשמישי קרקע ופתחים, ודנו בין פקק החלון ונגר הנגרר. דין נוסף העולה בגמרא שם הינו דין קנה:

"דתניא קנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו[1] - בזמן שקשור ותלוי בפתח פותח ונועל בו, אין קשור ותלוי אין פותח ונועל בו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מתוקן אף על פי שאינו קשור. אמר רב יהודה בר שילת אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל"                                                   (קכו.).

ובהמשך הסוגיה שם אמרו שר' יוחנן סבר כרשב"ג בחדא שאינו מצריך קשור וסגי ליה במחשבה, אך מכל מקום פליג עליה בחדא ומצריך שיהיה לקנה תורת כלי.

לשיטת הר"ן שהבאנו בשיעור הקודם, יש לומר שדין הקנה כדין הנגר, ואין בהם לתא דבניין כלל כי אם לתא דטלטול. בתרווייהו בעינן או קשירה או תורת כלי, ובהשתמש מבעוד יום נמי הוי תורת כלי, לשיטתו:

"אבל בקנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו הוא שהזכיר תורת כלי משום דלא משמע שנשתמש בו וכן בכסויי הכלים לפי שכסויי הכלים אינן צריכין להיות מכוונין למדתן של כלים שיהא צריך להשתמש ולראות בהם מבעוד יום ומש"ה אם לא נשתמש בהם בעינן שיהא תורת כלי עליהן".

וכיו"ב איתא במאירי בסוגיין:

"ובקנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו אמרו שאע"פ שאינו קשור פותח ונועל בו ואף על פי שבנגר הנגרר כתבו גדולי הפוסקים והוא שקשור בדלת פירושו בשלא התקינו לכך אבל במתוקן אינו צריך קשור וכן בקשור אינו צריך תקון[2]".

אבל הרא"ש שם כתב:

"והנה עתה שלשה חלוקים בפסק זה לדברי רב אלפס. בפקק החלון - סגי במחשבה כמו בחריות של דקל. ובנגר הנגרר - צריך קשירה לאפוקי מאיסור בנין. ובקנה שהוא פותח ונועל בו צריך תקון כלי".

ובביאור הדברים נראה שחריות של דקל יש בו רק בעיית מוקצה, ולפיכך סגי ליה במחשבה לאפוקי ממוקצה, ובנגר יש זיקה לאיסור בונה, ולפיכך הצריכו בו קשירה, כדי שיהיה חלק מן הדלת.

אמנם, לא כל כך מובן הסברו של הרא"ש לעניין קנה שהצריכו בו תורת כלי. מסתבר לכאורה שדרישה זו עוסקת באיסור מוקצה, וצריך להבין למה יש כאן דרישה חמורה יותר להפקיע ממוקצה יותר מחריות של דקל?

אמנם, הרא"ש עצמו התייחס לזה בדבריו וכתב:

"כן צריך לחלק עוד לדברי רב אלפס ז"ל דהכא פסק כר' יוחנן דפליג עליה דרבן שמעון בן גמליאל בחדא ומצריך תורת כלי בקנה שהתקינו להיות פותח ונועל בו, ולעיל בפרק במה טומנין פסק הלכה כרשב"ג בחריות של דקל דסגי במחשבה. אלא היינו טעמא לפי שקנה הוא לצורך נעילת בית ודמי קצת לנגר הנגרר חמיר טפי וצריך תיקון כלי".

ונראה לי שהיינו טעמא שכיוון שהקנה משמש לנעילת בית, דהיינו שהוא תשמיש למחובר לקרקע, יש מקום לראותו כחלק מן הבית. ואולי יש לדמות את הקנה למה שהצריכו בית אחיזה בכיסויי קרקע[3], שאפשר לומר גם שם שהוא כדי ליתן לו דין כלי. ומדוייקים הדברים בלשון רש"י:

"והאי קנה מאי תורת כלי עליו איכא, אי משום דפותח ונועל בו אין זו תורת כלי עליו אלא תורת בניין"

                                                    (קכו: ד"ה ואמר).

והיינו שכיוון שמשמש תשמיש קרקע, אין לו דין כלי.

ונראה לי שיש לתמוך הדברים בשיטת הראב"ד המובאת ברשב"א וז"ל:

"לא הצריכו חכמים בית אחיזה ותורת כלי לכסוי אלא לכלים דחברינהו בארעא אי נמי לכל מידי דהוי תוספת או שמוש למחובר כגון נגר דנגרר, או פקק החלון, וקנה שהתקינו להיות פותח ונועל בו, וההיא שריתא ואסיתא דבי מר שמואל (עירובין קב.) וכיוצא בהן, משמשי המחובר דגזרינן בהו משום כסויי קרקעות והדומה להן, אבל כל דבר שהוא משמש את התלוש אינו צריך בית אחיזה ולא תורת כלי אלא שיהא מתוקן"                                            (קכו:).

ויש לפרש דבריו בשני כיוונים עיקריים:

  1. תורת כלי הנדרשת בקנה באה אכן לפתור בעיית מוקצה, שכל המחובר לקרקע דינו כקרקע ולאו כלי הוא ואסור בטלטול, ורק אם יש עליו תורת כלי שרינן ליה בטלטול.
  2. אך, אפשר שתורת כלי נדרשת משום דין בונה, שכיוון שמשמש את הבניין הרי הוא כבונה כשנועל בו את הדלת, ולכן בעינן תורת כלי, כדי שיהיה היכר ברור שאינו מבטלו שם, ואין בזה משום בונה.

והנה, הרשב"א הביא שיטת הראב"ד הנ"ל כחלק מן המחלוקת שנתגלעה בראשונים בטיב הדרישה של תורת כלי בקנה ובכיסויי הכלים. רש"י סובר שתורת כלי דבעינן היינו שיהיה הכלי ראוי לעשות בו מלאכה אחרת, כגון דלת שראוייה לשבת עליה ולתת עליה מזונות לקטן, ובקנה כגון שראוי להפך בו זיתים או לפצע אגוזים (עיין רש"י קכו:), אולם ר"ת חולק:

"ואין נראה לר"ת כי למה יש לנו להצריך שלדבר אחר יהא ראוי כיון שראוי לדבר זה אלא נראה לר"ת דהכי פירושו דאיכא תורת כלי עליו שתיקנו ועשה בו מעשה והכינו לכך, שמאחר שלכך תיקנו והכינו לכך יש תורת כלי עליו אפילו אינו ראוי לדבר אחר, כמו חריות של דקל שאינן ראוין לשום תשמיש אלא לישיבה אף על פי כן יכול להכינם ולטלטלם בשבת ואבנים נמי אמרינן לעיל צאו ושיפשפו ועוד אי תורת כלי עליהם ממש צריכא למימר דכלי ניטל לצורך גופו"

                                                (שם ד"ה וכי תימא)

והרשב"א הביא שהראב"ד הנ"ל סבור כרש"י, ונראה לומר שאפשר שמחלוקת זו של הראשונים תלויה בהבנת הבעיה הזקוקה לפתרון, ר"ת סבור שהבעיה היא היתר טלטול, וממילא סגי בייחדו והכינו לתשמיש זה, כדי להפקיעו מאיסור מוקצה. אבל רש"י והראב"ד מבינים שהבעיה היא  שמדובר במשמשי מחובר שדינם כמחובר אם מצד ענייני בונה ואם מצד היתר טלטול, שבטל מהם שם כלי, ולזה בעינן שתהיה עליו תורת כלי, מלבד תשמישו במחובר.

עוד שנינו במשנה קכו:  - 'כל כיסוי הכלים שיש להם בית אחיזה ניטלין בשבת אמר רבי יוסי במה דברים אמורים בכיסוי קרקעות אבל בכיסוי הכלים בין כך ובין כך ניטלין בשבת', וביארו בגמ' שם: 'אמר רב יהודה בר שילא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן והוא שיש תורת כלי עליהן דכולי עלמא כסוי קרקעות אם יש להן בית אחיזה אין אי לא לא כסוי הכלים אף על גב דאין להם בית אחיזה כי פליגי בכלים דחברינהו בארעא מר סבר גזרינן ומר סבר לא גזרינן לישנא אחרינא כי פליגי בכיסוי תנור מר מדמי ליה לכיסוי קרקע ומר מדמי ליה לכיסוי כלים'.

העולה מן הסוגיה שכיסויי קרקעות אינם ניטלים אלא אם יש להם בית אחיזה, והיינו משום שבאופן זה מוכחא מילתא שעשויים להניח וליטול מידי פעם, ואין זו הנחה של קבע, ויש להדגיש שאין זו רק שאלה של בניין לזמן שדנו בה בעבר, נידוננו שונה, מפני שמדובר בפעולה שיש עליה חותם של ארעיות מצד מהותה, כיסוי זה של בור או דות או כל דבר שבקרקע, אינו מתאחד לגמרי עם הקרקע, ולפיכך אין זה בונה, והוא רק משמש לכיסוי שאמור להינטל בבית האחיזה שבו, ולפיכך מותר לנטלו בשבת ולהחזירו, וכן כתב רש"י שם: 'בכיסוי קרקע  כגון כיסוי בור ודות דהוי כבונה אי לאו דמוכחא בית אחיזה דילה דלמשקיל ואהדורי עביד'.

ולעניין כיסויי כלים שהעמיד רבי יוחנן את משנתנו באופן שיש תורת כלי על כיסויי הכלים[4], ובאופן זה ניתנים לטלטול גם כשאין להם בית אחיזה, לכ"ע, ולא נחלקו אלא בכיסויי כלים המחוברים לקרקע, וביאר רש"י שם:

"ודכולי עלמא  משום דאוקמא ר' יוחנן בשיש תורת כלי עליהן איצטריכא ליה למימר דכי פליגי רבנן בכלים דחברינהו בארעא פליגי דאילו כלים דעלמא אף על גב דלית להו לכיסוייהן בית אחיזה מיטלטלי דכיון דבאיכא תורת כלי עליהן קיימי מה לי איכא בית אחיזה מה לי ליכא בית אחיזה אלא בכיסוי כלים המחוברים לקרקע כגון תנור וכירים הוא דפליגי משום דדמו במקצת לכיסוי בור ודות וגזרינן הני אטו הני[5]".

הלכה למעשה

ומעתה, נבוא לגבש כמה מסקנות מן הנ"ל בדברים הנוגעים למציאות ימינו.

תליית תמונה או שעון וכיו"ב על מסמר בקיר הבית, וכן תליית וילון על ווים בקירות הבית.

לכאורה, נראה שהעיקרון הוא שכל דבר שתולים אותו ומחברים אותו באופן קבוע, והופך להיות חלק קבוע מן הבניין, שהוא חייב משום בונה, וכשנוטלו חייב משום סותר. אמנם, אם ניכר הדבר, שהוא נפרד מן הקיר, וגם ברור שאינו מתכוון לבטלו שם לעולם, אין זה בגדר בונה ומותר לתלותו, ובמיוחד כשיש עליו תורת כלי, שאז בודאי ברור שהוא מונח שם לזמן. ויש לבאר הדברים יותר:

בתרומת הדשן דן בתליית פרוכת לפני ארון הקודש:

"יראה דהיתר גמור הוא. וכן שמעתי שיש מקומות שעושין כן ביוה"כ לתפלת נעילה, מסירים הראשון ופורסים אחר שכולו לבן במקומו. וראיה מהא דגרסינן בפ' תולין ובפ' המוצא תפילין: 'אמר רב משום רבי חייא וילון מותר לנטותו ולפרקו בשבת'. ופרש"י פ' תולין דזהו מסך שכנגד הפתח, דהיינו כמו פרוכת. ואף על גב דמסיים רש"י דמותר לנטותו ולפרקו לפי שאינו אוהל, כמי שעשוי כעין גג. וא"כ נוכל לומר דרש"י לטעמיה, דס"ל דאין איסור עשיית אוהל עראי בשבת אלא בגג ולא במחיצה.. אבל לפר"ת דסבר דבמחיצות נמי איכא איסור עשיית אוהל עראי, איכא למימר דנטיה ופריקת הפרוכת יהא אסור. הא ליתא דר"ת מודה דכל היכא דאין המחיצה באה להתיר... אין איסור עשיית אוהל עראי במחיצה וגבי פרוכת לא בא המחיצה להתיר מידי. אך בפ' המוצא תפילין פרש"י: וילון כנגד הפתח לצניעותא מותר לנטותו דלאו אהל קעביד. דלאו קביע התם אלא דרכו לינתן ולהסתלק כדלת בעלמא עכ"ל. משמע דאיירי בוילון שנוטין אותו לפרקים, כשרוצים לעשות מילי דצניעות, אבל אינו תלוי תדיר שם. ולפ"ז הפרוכת שתולין שם תדיר, שייך ביה עשיית אוהל לפי זה. ומכל מקום נראה לחלק יפה, דודאי וילון התלוי תדיר לפני הפתח שייך ביה עשיית אהל, לפי שהוא כמו דלת בעלמא. אבל הפרוכת שלפני הארון, שבלא"ה יש דלת לארון, והפרוכת אינו תלוי שם אלא לצניעות, אף על גב דתלוי שם בקביעות אין קפידא. אפס העולם חוששין לאסור הדבר. וגם חזן הכנסת אחד הגיד לי, שאחד מן הגדולים לא רצה להתיר, אני מושך ידי להתיר"                                                          (סי' ס"ח).

על אף דברים אלו, הבית יוסף התיר לגמרי תליית הפרוכת, והוסיף:

"לכן נראה לי שאף על פי שתלוי שם בקביעות שרי. שהרי כיון שכולו נע ונד ברוח מצויה וגם אינו מעכב להולכים ועוברים דרך שם מיקרי לא קביע. וזהו שכתב דלא קביע התם אלא כן דרכו לינתן ולהסתלק כדלת בעלמא. אבל אם קבעו מלמעלה ומלמטה ומן הצדדין בענין שאין מזיזין אותו ממקומו הוה מיתסר משום בנין ומשום דסתם וילון אין קובעין אותו כך כתב דכיון דלא קביע התם שרי"                                             (סי' שט"ו).

ונראה שהיינו דווקא כשתולה שם למחיצה, אבל אם תולה לנוי כתב המג"א להתיר:

"ונ"ל פשוט דמותר לתלות בשבת סדינים המצויירים לנוי אף על פי שקבועים שם כיון שאין עשויים שם למחיצה"      (שם בס"ק ב).

וביאר הפמ"ג:

"וכל שכן פרכת שלנו תולין לנוי, הוה כמו סדינין המצוירין בכותלים, אף שרחוק מכותל טפח וקבועים שם גם למטה בחוטין בקשירה ליתידות, דכל שאין עושה למחיצה כי אם לנוי שרינן, וצ"ע בזה"        (שם).

ובאמת, אינו מובן כוונתו, אם תלוי שם בקביעות גמורה, אף שהוא לנוי, הוי תוספת קבועה לבניין קבע ואסור. ונראה לומר שאף המג"א והפמ"ג לא התירו אלא באופן שניכר הדבר שהוא לנוי ואינו מבטלו לקירות הבית, ואף שאין לו תכניות להורידו, מ"מ כיוון שניכר הדבר הרי זה ברור שאין דרך להשאירו שם לעולם, וחותם הארעיות חתום בו, ובמיוחד אם יש לו תורת כלי, יש לומר שאינו מבטלו לגמרי שם.

אמנם, החזון איש  החמיר בדבר:

"אם קובעם לעולם הרי זה בונה, וצ"ל בעשוי לתלותם ולהסירם או שתלאן רפוי שנוח להסירן וממילא דרכן להסירן"    (סי' נ"ב, סעיף יג).

וממילא נראה להתיר להחזיר תמונה שהייתה על הקיר ונפלה בשבת, ויש להתיר אף לתלותה לכתחילה, ובזה יש להתיר אף לחזו"א כיוון שתולה אותה באופן שנוח להסירה.

אמנם, אם יש פרצה בגדר וכיו"ב ורוצה להניח שם דיקט או דבר אחר כדי לסתום הפרצה, יש להיזהר בזה שיעשה זאת באופן שברור שיסירנו לאחר השבת ויתקן הדבר כנדרש. שאם הוא באופן שמניחו שם לזמן מרובה, דמי לפקק החלון שהבאנו למעלה בשם הרא"ש שאם דרך להניחו שם כך לזמן מרובה, אין להתיר. ושונה הדבר ממה שהתרנו התמונות וכיו"ב שכיוון שניכר הדבר שאינו מבטלם שם, אבל בגדר שאפשר שמבטלו שם יש להחמיר.

פתיחת קופסת התריס

ומזה יש לדון גם במקרה הבא. לעיתים מתקלקל התריס בשבת, ורוצה להרים את התריס ולתקוע אותו למעלה, כדי שהחדר יישאר מואר. לצורך זה צריך לפתוח את מכסה קופסת התריס, ולהסיט את התריס באופן שלא ירד למטה. במקרה שכך, יש לדון אם מותר לפתוח הקופסה, שהרי אין נוהגים לפתוח אותה תדיר. 

בספר שמירת שבת כהלכתה כתב:

"ואף אסור לפתוח או לסגור את המכסה של הקופסא שבה נמצא התריס כשהוא מגולגל" (פרק כ"ג, סעיף לג).

וסמך דבריו על מה שכתב בביאור הלכה בסי' שיג בשם המג"א שאסר פקק החלון כשאינו פותחו תדיר, ע"פ הרא"ש הנ"ל.

אמנם, נראה שמכסה התריס שונה כיוון שיש לו מבנה  שמתאים במדוייק לקופסה, ויש לו כעין בית אחיזה, וחריצים המתאימים להתלבש  על הקופסה, ואם כן ניכר הדבר שאינו מבטלו שם, וכעין שכתב הפמ"ג:

"והנה פקק החלון לזמן מרובה, אם עשוי כעין ציר וחקיקה וכדומה אפילו לזמן מרובה שרי, ואם אין כן אז תלוי לזמן מרובה או לאו"                                     (משבצות זהב סי' שי"ג, סעיף ד).

ואולי יש לחלק בין שימוש שהוא בדרך הטבע, שבזה כשיה היכר ציר שרי, אבל בדבר העשוי להיות סגור כן תדיר, ורק כשמתקלקל פותחים אותו, שמא יש להחמיר, וצ"ע, שהרי בדיוק לזה עשו אותו באופן שיהיה קל לפתוח.

סגירת דלת עם מוט

והנה, יש לפעמים מקומות שמפני שיקולי ביטחון, נוהגים לקחת מוט מתכת ולהניחו לרוחב הדלת על גבי ווים המחוברים לקיר, כדי להגן על בני הבית מפני פורצים ומחבלים, ודומה הדבר לגמרי למה שדיברנו בעניין קנה שפותח ונועל בו את הבית. ואם הדבר יש לו תורת כלי, דהיינו, שהתקינוהו להשתמש בו כן, יש להתירו לשיטת ר"ת, אבל לשיטת רש"י בעינן שיהיה ראוי לתשמיש אחר, ובמ"ב נקט שלכתחילה יש לחוש לשיטת רש"י, ובדיעבד יש להקל כשיטת ר"ת.

ואולי, יש להקל בזה אף לכתחילה ע"פ דברי הט"ז:

"ובזה ניחא מה שברוב הבתים עושים נקבים בחומה אצל הדלת מכאן ומכאן ותוחבין הבריח לשם שהולך מקצה זה לזה ולא אמרינן דהוי כבונה, דמה לי שנכנס בחומה או למטה בארץ אלא ודאי כדאמרן שנעשה מתחלה לכך נקבים בחומה על כן אין איסור. ועוד נראה דכיון שעושין טבעת של ברזל באמצע הבריח ובו אוחזין בשעת פתיחה ונעילה ומושכין את הבריח זה הוה כעשה לו בית יד דפשוט בגמרא דמותר"                                                             (שם, ס"ק ב).

פתחי ניקוז בבית

ולבסוף, נזכיר שיש לדון בפתחי ניקוז המים שנמצאים בתוך הבתים, שלפעמים נוהגים להוציא אותם כששוטפים את הבית, בעיקר בחדרי שירותים וכיו"ב, כדי לשפוך דרכם את המים. נראה שכיוון שהם עשויים באופן שניכר שהם עשויים לפתיחה ולסגירה, כעין בית אחיזה, מותר לפתוח אותם אם זקוק לזה. וכעין שכתב רש"י:

"בכיסוי קרקע - כגון כיסוי בור ודות דהוי כבונה, אי לאו דמוכחא בית אחיזה דילה דלמשקיל ואהדורי עביד"  (שבת קכו:).

 

.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ג

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * *

 

 

[1]   בטיבו של קנה זה שפותחים ונועלים בו, הסתפק ר"ת אם הקנה עצמו הוא המנעול, שמניחים אותו באופן כזה שהוא משמש מנעול, או שהוא כעין מפתח שנועלים בו את הדלת, והוא עצמו אינו מחובר לדלת. אם הקנה הוא המנעול יש מקום לדון בו מצד בניין שהרי הוא מחובר לדלת, ואם הוא רק כעין מפתח אין כאן אלא בעיית טלטול גרידא, וז"ל התוס' קכו. – 'ומדקתני פותח ונועל משמע שאינו נועל באותו קנה עצמו דהוה ליה למיתני שהתקינו לנעול בו אלא משמע שהוא כעין מפתחות שלנו שיש מהם שמושכין המנעול שבדלת לכאן ולכאן כך הקנה מושך המנעול אבל הקנה עצמו אינו במקום המנעול א"כ פשיטא דכה"ג לא שייך בנין בהאי קנה אלא משום איסור טלטול הוא'. אמנם, עיין שם בהמשך שלא החליט העניין, ונראה שגם הסוברים שהוא המנעול, אפשר שהם סוברים שאין בו בעייץ בניין, וכפי שיש סוברים כן גם בנגר הנגרר, והיינו משום שאינו מבטלו בדלת , ונוטלט משם כשפותח הדלת.

[2] אך, עיין מאירי קכו. בד"ה כבר ביארנו בפקק החלון מה שהאריך בדרכים נוספות, ונטה לכיוונו של הרא"ש שהצורך בקשור בנגר הוא משום לתא דבניין.

[3] עיין להלן בסמוך.

[4] מחלוקת רש"י ור"ת שהבאנו לעיל, אם בעינן תורת כלי שיהיה ראוי לתשמיש אחר או סגי בכך שייחדו לכסות בו את הכלי, נוגעת גם לענייננו, ואף בזה יש לבאר כנ"ל שתלוי בשאלה אם רק היתר טלטול כאן, או שצריך תורת כלי, מפני שהם משמשים את הקרקע.

[5] ומשמע מעיקר הדין שיש להם דין כיסויי כלים, ורק נחלקו אם גזרו בהם אטו כיסויי קרקע, והצריכו בהם בית אחיזה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)