דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 78

קורע (א)

הרב ברוך גיגי
11.08.2014

 

פתיחה

 

שנינו במשנה ברשימת המלאכות:

"הקורע על מנת לתפור [שתי תפירות[1]]"            (שבת עג.).

יש לעיין בגדרי מלאכה זו, אם העיקר הוא הקריעה, והדרישה על מנת לתפור שתי תפירות היא רק כדי שלא יהיה מקלקל, או שמא גדרה של המלאכה הוא דווקא בקורע על מנת לתפור ומכשיר את הבד או את החפץ לתפירה, אבל קריעה בעלמא, אף כזו שיש בה תיקון אינה מלאכה.

ספק זה יש להעלותו בכל אחת ממלאכות הקלקול, אולם אין ודאות כי התשובה תהיה זהה בכל המקרים. מחד סביר מאוד כי יש לקבוע מדיניות אחידה בכל המלאכות הללו, אולם מאידך אין הכרח לזה כי אפשר שיש מלאכות שבהן הדרישה היא מגוף העניין, ויש מלאכות שהן חשובות בזכות עצמן ורק צריך לדאוג שלא יהא מקלקל.

נעיין במשניות ובדברי הראשונים בעניין, וננסה להסיק משם תשובה לשאלתנו.

במשניות

במשנתנו נקטו 'על מנת' בשתי מלאכות קלקול: בקורע ובמוחק, ולא נקטו כן במתיר[2], מכבה ובסותר. יש מקום להציע שהדבר מכוון לטענה שבשתי המלאכות הללו, אין חשיבות לפעולה עצמה אלא בהיותה מכינה לתפירה או לכתיבה.

אמנם, מדברי התוספות נראה שאין לחלק בהכי:

"וא"ת כיון דסותר ומכבה בעינן על מנת לבנות ולהבעיר, אם כן בפרק כלל גדול דתנן המכבה והסותר, הוי ליה למיתני המכבה על מנת להבעיר, והסותר על מנת לבנות, כי היכי דקתני המוחק על מנת לכתוב שתי אותיות והקורע על מנת לתפור שתי תפירות. ויש לומר דהתם נמי לא קתני ליה אלא משום דבעי למיתני שיעורא דשתי אותיות ושתי תפירות, אבל במכבה וסותר על מנת להבעיר ולבנות כל שהוא מיחייב לא איצטריך למיתנייה[3]" (לא: ד"ה וסותר).

התוספות טוענים כי באופן עקרוני בכל המלאכות היה צריך להיכתב 'על מנת', ואין צורך לנקוט זאת במשנה, שדבר ברור הוא. הסיבה שהמשנה כתבה זאת ביחס למוחק וקורע הינה  כדי להשמיענו שיעורה של המלאכה, וכפי שנקטו גם במלאכת תופר וכותב עצמן[4]

יש לציין כי התוספות נקטו עמדה כי כל המלאכות הן 'על מנת', ותירצו מדוע הדבר נכתב רק במלאכות מסוימות. עקרונית, ניתן היה לאמץ תפיסה לפיה כל המלאכות אינן 'על מנת' והעיקר שלא יהיה מקלקל. לכאורה הבנה זו מתבקשת מן הסוגיה בהמשך (קה:) שם נראה שקורע בחמתו או על מתו ניתן לחייבו אע"פ שאינו על מנת לתפור אם עושה כן לקיים מצוות קריעה, לייתובי ליצריה, או להטיל אימה על אנשי ביתו[5].

בראשונים

שיטת הרמב"ם:

"הקורע כדי לתפור שתי תפירות, על מנת לתפור שתי תפירות חייב, אבל הקורע להפסידה פטור מפני שהוא מקלקל, הקורע בחמתו או על מת שהוא חייב לקרוע עליו חייב מפני שמיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו והואיל וחמתו שוככת בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב, והפותח בית הצואר בשבת חייב" (פ"י הלכה י).

מדבריו מבואר שקורע חייב גם אם אינו על מנת לתפור[6], ובתנאי שאינו מקלקל, וכך נראה גם מן ההלכה הבאה:     

"וכן המפרק ניירות דבוקין או עורות דבוקין ולא נתכוין לקלקל בלבד הרי זה תולדת קורע וחייב"     (שם יא).

זוהי הסיבה שהוא מחייב פותח בית הצוואר משום קורע[7], אע"פ שאינו על מנת לתפור[8].

כך משמע גם מן המאירי:

"ומכל מקום קורע שלא על מנת לתפור מקלקל גמור הוא ופטור אבל אסור, ומכל מקום יתבאר במסכתא זו שהקורע להטיל אימה על אנשי ביתו או על מי שנתחייב עליו לקרוע חייב משום שבת שמתקן הוא"

                                                                  (שבת עג. במשנה).

שיטת רש"י

הגמרא בריש מסכת מכות אומרת:

"ואמר רב יהודה אמר רב: הפותח בית הצואר בשבת - חייב חטאת. מתקיף לה רב כהנא: וכי מה בין זה למגופת חבית? א"ל: זה חבור וזה אינו חבור"                                             (ג.).

רש"י שם מבאר כי החיוב הינו משום: 'שתקן כלי[9]'. הרמב"ן שם מביא את שיטת רש"י:

"ואיכא למימר כיון דקורע ע"מ לתפור הוא דמחייב ושלא ע"מ לתפור פטור סלקא דעתך אמינא הכא נמי פטור, קמ"ל הכא מתקן כלי הוא וחייב".

הרמב"ן הבין בדעת רש"י כי חייב משום מכה בפטיש ולא משום קורע, כיוון שאין זה על מנת לתפור[10].

כך משמע גם מדברי רש"י בביצה (לד.). הגמרא שם מתירה לפצוע אגוזים במטלית ולא חששו שהיא תיקרע, ופירש"י שם:

"ואפילו נקרעת לא אכפת לן, דאין זה קורע על מנת לתפור[11]".

כך נראה גם מדברי רש"י בשבת עג. במשנת המלאכות:

"על מנת לתפור - פעמים שהנקב עגול ואינו יכול לתופרו יפה אלא אם כן קורעו, כדמפרש בגמרא, אבל קורע שלא לתפור - לא הוי במשכן".

נראה מדבריו שכל זמן שאינו על מנת לתפור אינה מלאכה כלל, כי לא היה במשכן. כלומר, שמצד דין מקלקל, היה אפשר לחייב בקורע שיש בו תיקון, אבל כיוון שבמשכן לא היה קורע אלא ע"מ לתפור, ממילא זוהי הגדרת המלאכה, ואין לחייב שום קורע שלא על מנת לתפור, אע"פ שהוא מתקן.

לכאורה היה ניתן להביא ראייה לשיטת רש"י מעצם הדין של פותח בית הצואר שחייב משום מכה בפטיש ולא משום קורע[12]. אולם, נראה כי אין משם ראיה, וזאת מפני שאפשר לפרש נקודה זו בדרך אחרת, כאמור, הבאנו לעיל כי המאירי סבור כרמב"ם שחיוב קורע הוא לאו דווקא על מנת לתפור ובכל אופן שמתקן חייב, ועם זאת גבי פותח בית הצואר פירש שחייב משום מכה בפטיש. לאור כך, מוכרחים אנו לפרש, לפחות לדעת המאירי, שלא שייך לחייב פותח בית הצואר מצד קורע, ויש לומר בזה שתי דרכים:

  • אף שהמעשה הספציפי שעושה כאן הוא קריעה, מ"מ ההתמקדות אינה בקריעה, ועיקר פעולה זו היא מלאכת גמר הבגד, ומלאכה שביסודה היא מלאכת גמר שייכת למכה בפטיש ולא לפעולה הספציפית[13].
  • עוד יש לומר שקורע היינו דווקא כשקורע משהו שאמור להיות תפור או מדובק, ועתה קורעו לתכלית כלשהי. אבל פותח בית הצואר, הוא קורע משהו שאמור להיות פתוח, וזהו מצבו הנכון, וממילא אין לחייבו משום קורע[14] אלא משום מכה בפטיש.

שיטת התוספות

במסגרת הדיון על מלאכת זומר, כתבו התוספות, דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בצריך לעצים[15]

"מידי דהוה אקורע על מנת לתפור ומוחק על מנת לכתוב"    (עג: ד"ה וצריך לעצים).

מוכח מדבריהם שאין קורע אלא על מנת לתפור, וכבר דייקנו כן מלשונם לעיל (לא:) בהבנתם לשון המשנה. אך עיין ביאור הלכה שדחה פירוש זה בדברי התוספות הללו, ופירש דבריהם באופן אחר:

"וכונתם הוא דכשאין צריך לעצים אין שם קוצר עליו לחיוב דאין עושה תיקון בדבר הנקצר גופא, ודומיא דקורע דבעינן על מנת לתפור או לתקן דהוא דומיא דלתפור ואי לאו הכי אין חייב דאין שם מלאכה עליו כי הוא מקלקל ואינה בכלל מלאכה הוא הדין בזה"

                                                                  (סי' ש"מ ד"ה ולא).

לענ"ד נראה כי פירוש זה קשה בדבריהם לאור מה שפירשנו כוונתם בעניין צריך לעצים, שזהו חלק מהגדרת המלאכה בקוצר, והוא הדין בקורע (ובלאו הכי מוכח כן מן התוס' לא: ועג. כפי שביארנו למעלה).

ויש להציע נפקא מינה מסוימת בין השיטות הנ"ל, בבגד שנקרע מעט לפני שבת, ובשבת משלים הקריעה לשיעור שתי תפירות, ועושה זאת על מנת לתפור שתי תפירות. אם החיוב בקורע הוא על מעשה הקריעה, ובלבד שלא יהא מקלקל, אם כן בעינן ששיעור הקריעה עצמו יהיה בשיעור שתי תפירות, וכאן היתה קריעה חלקית בלבד. אבל אם כל מגמת הקריעה היא להכשיר לתפירה, אפשר[16] דסגי אם משלים הקריעה כדי שיוכל לתפור במקומה שתי תפירות.

ויש לדייק בלשון הרמב"ם הנ"ל שכתב שצריך לקרוע כדי שיעור שתי תפירות על מנת לתפור שתי תפירות, ומוכח מדבריו כאפשרות הראשונה, ולכן דורש דרישה כפולה שיעור בקריעה במגמת תיקון חשוב שהוא שתי תפירות, וכן דקדק ה'מנחת חינוך' בדבריו:

"והר"מ כפל לשונו במלות שונות אך פוסק צריך לפרש דבריו וכוונתו דצריך שיהא כוונת הקריעה ע"מ לתפור היינו שצריך לתפור וא"א בלי קריעה כמ"ש בגמרא יריעה שנפל בה דרנא וכו' אך אם דרך משל קרע בער"ש הצריך לתפירה ונשאר כ"ש שצריך לקרוע עוד אף שבקריעת הכ"ש זה הוי ע"מ לתפור ב' תפירות היינו עם מה שקרע מכבר אך כיון דלא קרע השיעור של ב' תפירות אינו חייב דגם קריעה צריך שיעור וזה שכ' כדי לתפור היינו שצריך לקרוע כשיעור ולא מהני אם הוא פחות מהשיעור אף שהוא ע"מ לתפור ב' תפירות וז"פ"                                        (מוסך השבת, מלאכת קורע).

בשבוע הבא נציע פתרונות שונים ליישב שיטות הסוברים דבעינן קורע על מנת לתפור דווקא, עם הסוגיה להלן המחייבת בקורע על מתו ובחמתו (קה:).

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

 


[1]   כך בסוגריים בדפוס לפנינו. ובכת"י קאופמן, ובקטעי גניזה נמצא להדיא כן כמו לפנינו. ויש להוכיח כן מדברי התוס' לעיל לא: ד"ה וסותר, ורבים מן הראשונים.

[2]   במתיר יש ספק אם היא מלאכת קלקול, עיין בנפרד בדיוננו במלאכה זו.

[3]   וכן הוא בריטב"א עג. ד"ה הבונה

[4]   וגם על זה העירו התוס' עג. ד"ה העושה: 'צריך לפרש למה פירש כאן ובאורג ובפוצע ובתופר ובכותב שיעור טפי מבשאר'.

[5]   וכבר הביא ראיה זו מן הסוגיה שם בחי' רעק"א למשנה עג. – 'הקורע ע"מ לתפור. נראה דהטעם דבאינו על מנת לתפור פטור משום דהוי מקלקל אבל היכא דהוי תיקון חייב אף באינו על מנת לתפור. וראיה לזה ממתני' ק"ה ע"ב הקורע על מתו המוטל עליו דחייב, הרי אף דאינו על מנת לתפור חייב. אולם מדברי הב"י סימן שי"ז הובא במג"א שם סק"י מבואר דכל שאינו על מנת לתפור ממש אף במקום תיקון אינו חייב וצלע"ג'. להלן נכתוב מה שיש ליישב הסוגיה לדעת החולקים.

[6]   וראיתי מי שרצה לומר שהרמב"ם מחייב קורע על מנת לתפור דווקא, וחידש שגם אם אנו דורשים על מנת לתפור, אין זה אומר שהקריעה צריכה להיות הכשרה לתפירה, אלא שבעינן שיקרע ויתכוון לתפור אחר כך, ואם כן, יש לומר שמה שהזכיר הרמב"ם בהלכה י' ובהלכה יא שקורע המקלקל פטור, היינו גם אם יחזור ויתפור אחר כך, שהרי בינתיים קלקל את הדבר שהיה שלם ומדובק, אבל אם קרע בשביל מגמה חיובית כלשהי, אינו מקלקל, ויוכל להתחייב אם יתכוון לחזור ולתפור או להדביק. ולענ"ד לא נראה כן, לא מדברי הרמב"ם עצמו ולא מסברה, שנראה מלשון הרמב"ם בהלכה י' שקורע להפסידה הוא ההיפך מקורע על מנת לתפור, ומוכח דס"ל שכל הצורך בעל מנת לתפור הוא כדי שלא יהא מקלקל, וגם מצד הסברה נראה שאם דורשים קורע על מנת לתפור דווקא היינו משום שהקריעה היא הכשרת התפירה ואינה תנאי חיצוני בהגדרת המלאכה, [וראה עוד להלן בהסברנו ביסוד דין זה של קורע ע"מ לתפור, וביישוב הסוגיה להלן קה:], לפיכך נראה יותר ששיטת הרמב"ם היא דלא בעינן קורע ע"מ לתפור.

[7]   אע"פ שהדבר לא מפורש לגמרי ברמב"ם שהחיוב הינו משום קורע, ובמיוחד יש לעיין במ"מ וכס"מ שדיברו מצד מתקן מנא, בעקבות רש"י, עיין להלן, מ"מ נראה לי שכוונת הרמב"ם לחייב משום קורע, מתוך כל ההקשר בהלכה זו [וכך נקטו בדעתו בנשמת אדם, במנחת חינוך ובביאור הלכה.]

[8]   עיין 'נשמת אדם' שטען שהרמב"ם מחייב בקורע שלא ע"מ לתפור משום שהוא פוסק כר"י במלאכה שאינה צריכה לגופה, ורק משום כך ניתן לחייב גם כשאינו ע"מ לתפור, כי מוכנים לקבל תיקון שאינו בגוף הבגד, אבל לדידן שפוסקים כר"ש דמשאצל"ג פטור, בעינן תיקון בגוף הדבר, ובעינן ע"מ לתפור דווקא, וז"ל:

"דין דהמפרק ניירות דחייב משום קורע כן כתב הרמב"ם בפ"י ואזיל לשיטתו דחייב בקורע לתקן אף על פי שאינו לתפור, והא דקתני במתני' על מנת לתפור ר"ל על מנת לתקן לאפוקי על מנת לקלקל, וכמו שכתב בהדיא בפרק כ"ב הכ"ד, ולכן כתב גם כן דהפותח בית הצואר חייב משום קורע, ודלא כרש"י ושאר פוסקים שכתבו משום מכה בפטיש דאינהו מפרשי אליבא דר' שמעון ואינו חייב בקורע אלא ע"מ לתפור. וצ"ל דהרמב"ם מפרש כפי' התוס' דמיירי אפי' בחלוק ישן שכבר נפתח רק שעכשיו תפרו הכובס, ומשמע ליה לרמב"ם דזה לא נקרא גמר מלאכה כיון שכבר נגמרה מלאכתו מקודם אלא חייב משום קורע. והב"י כתב בש"ע סי' שי"ז דפותח בית הצואר חייב משום תיקון מנא. ובב"י כ' תימא ותיפוק ליה משום קורע, ותי' דקורע אינו חייב אלא ע"מ לתפור, .. והדבר תמוה שלא הביא בב"י דעת הרמב"ם כלל ולא זכרו כלל, ואזיל לשיטתו שכתב בסי' שט"ז סעיף ח' וס"ס של"ד דעת רוב הפוסקים כר"ש דמשאצ"ל פטור, וכתב סברא זו בסתם, ומ"מ הביא גם דעת הרמב"ם דחייב. ולפי זה צ"ע למה כתב בסי' ש"מ סתם כלשון הרמב"ם דהמדבק ניירות כו' ומפרק חייב משום קורע כאלו הוא מוסכם מכל הפוסקים ולא כתב בזה שום מחלוקת, ובאמת זה אינו אלא לדעת הרמב"ם אבל לרוב הפוסקים אין בו אלא איסור ולא חיוב וצ"ע"                                                                       (כלל כט אות א').

     וראה להלן דיון מפורט יותר בדבריו.

[9]   בסוגיה המקבילה בשבת (מח.) כתב רש"י: "דהשתא קמשוי ליה מנא, וחייב משום מכה בפטיש, והיינו גמר מלאכה".

[10] עיין גם ריטב"א שם בדעת רש"י, וראה כ"מ לעיל הערה הקודמת.

[11] דוחק הוא לפרש כוונת רש"י שהוא משום שמקלקל המטלית, כי אז יותר פשוט לנמק דמקלקל הוא, ולכן נראה יותר שכוונתו לומר שכל עוד אינו קורע על מנת לתפור אינה מלאכה כלל. ובזה מיושבת קושיית רעק"א שם על רש"י:

"קשה לי הא מ"מ אסור מדרבנן ואמאי לא כתב רש"י כפשוטו דהא קיי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר ופסיק רישיה לא הוי דהא הוי רק חשש שמא תקרע".

     ולדברינו אין בזה איסור דרבנן כי כל עוד אינו ע"מ לתפור אין זו המלאכה, והוי רק מקלקל בעלמא, והשווה דברי רש"י שבת קמו. לעניין סתירה: 'שובר אדם חבית - מליאה גרוגרות בסכין או בסייף, לאכול ממנה גרוגרות, דאין במקלקל שום איסור בשבת', וראה עוד דברינו במלאכת סותר.

     עוד אפשר שלא אסר מדרבנן משום שאינו מתכוון, אך אם היה איסור תורה, אפשר שהיינו חוששים לשמא תיקרע כי קרוב לפס"ר הוא. [ראה דברינו במלאכת חורש בביאור שיטת הרמב"ם בעניין כיבוד הבית וחשש השוואת גומות]

[12] וכפי שעשו הרמב"ן והריטב"א ריש מכות.

[13] תורף דברינו שיש לחלק בין כותב אות אחרונה בספר שהיא פעולת כתיבה, וגם במשמעות הפעולה היא מלאכת כתיבה, והעובדה שהיא האות האחרונה, אינה מהותית, והיא מקרית, שזו האות האחרונה, ומבחינתו של עושה המלאכה הוא בודאי כותב, אבל בפותח בית הצואר שם הפעולה מבחינתו של העושה היא גמרו של בגד, ולא פעולת הקריעה, ודו"ק, ויש להרחיב בזה בגדרי מלאכת מכה בפטיש, עיין בדברינו שם.

[14] הדרך הראשונה נראית לי עיקר, ואנו נרחיב בהסבר השני, להלן בהמשך דיוננו בגדרי קורע.

     שוב ראיתי בביאור הלכה כאן, הסבר נוסף לחיוב פותח בית הצואר משום מכה בפטיש ולא משום קורע:

"דלא שייך שם קורע כי אם כשהוא מקלקל בעת הפעולה אלא שהוא מכוין בשביל איזה תיקון וכעין שהיה במשכן שיריעה שנפלה בה דרנא קורעין בה ותופרין אותה שהקריעה מקלקלת את היריעה ביותר אלא שעל ידי זה יוכל אח"כ לתפרה ומכלל זה קורע בחמתו ועל מתו דהקריעה מקלקלת הבגד אלא שנסבב תיקון עי"ז וכנ"ל לאפוקי בפותח בית הצואר בשבת דמשוי ליה מנא בגמר זה ע"י הפתיחה גופא, אין חל על זה שם קורע כלל וחייב על זה משום שם אחר דהיינו מכה בפטיש שהוא שייך בכל גמר מלאכה".

     ואולי ניתן לכוון הדברים בקנה אחד עם ההסבר הראשון שכתבנו.

[15] כבר ביארנו במלאכת קוצר, שהמלאכה מתייחסת לפירות, וזומר אינו קוצר, שאין הזמורה חשובה פרי או יבול, להיחשב קוצר, ורק כשזקוק לעצים, נחשבים אצלו פרי ויבול, וחייב משום קוצר, עיי"ש.

[16] יודגש, רק 'אפשר', אבל אין זה מוכרח, כי יש מקום לומר שאף אם זו הכשרה לתפירה יש לדרוש שכל ההכשרה תתבצע בשבת.

 

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)