דילוג לתוכן העיקרי

טעמי השמיטה

קובץ טקסט

2 - טעמי השמיטה

לאחר שבחנו בשיעור הקודם את המקורות השונים בתורה למצוות השמיטה, הבה נפנה כעת לדיון בטעמי המצווה.

הרמב"ם דן במורה הנבוכים (ח"ג פרק לט) בשני רעיונות הגלומים בשמיטה. רעיון אחד כבר תיארנו בשבוע שעבר - התמיכה לחלשים והסיוע להם. בהקשר זה הוא מצטט את הפסוק בפרשת משפטים "ואכלו אביני עמך" (כ"ג, יא), המדגיש את ההקלה שמביאה השמיטה לנזקקים; הוא מזכיר במיוחד את שמיטת הכספים (ביטול החובות הכספיים, דברים ט"ו, א-ו), שהיא ממאפייני השמיטה שנועדו להבטיח את שיקומם של מי שנקלעו לחובות; והוא מוסיף עליהם את הרווחים החברתיים הנובעים מן היובל (החזרת השדות לבעליהם ושחרור עבדים); כל אלה מצטרפים ליצירת חברה שוויונית וצודקת. כפי שכבר הזכרנו בשיעור שעבר, רעיון זה ברור בפרשת משפטים ואין חולק עליו. מעניין הדבר שדיני השמיטה לא חלו מיד עם הכניסה לארץ אלא רק לאחר כיבושה וחלוקתה, זמן רב לאחר ששאר המצוות התלויות בארץ כבר חלו. אם אכן תפקידם של השמיטה ושל היובל הוא לדאוג לאיזון המצב הכלכלי-החברתי, ניתן להבין כי הם חלים רק לאחר שמצב זה מתחיל להתייצב ולהתפתח.

הרמב"ם מביא טעם נוסף (שנוי במחלוקת) למצוות השמיטה - לתת לאדמה זמן לנוח ולהתאושש מן העבודה שעברה עליה על מנת שתוכל להמשיך לתת יבול. בעל העקדת יצחק (ויקרא אות סט) דוחה תפישה זו מכול וכול, וזאת מכמה סיבות: א. התורה מבטיחה כי אם נשמור את השמיטה תניב השנה השישית יבול של שלוש שנים, שיספיק גם אם לא נעבוד בשביעית. אם מטרת השמיטה היא השבת הכוח לאדמה - כיצד זה ייתכן שדווקא השנה שלפני השמיטה תהיה כה פורייה? ב. התורה קובעת עונשים חמורים ביותר על אי-שמירת השמיטה, ובפרשת בחקתי היא אף מאיימת כי ביטול השמיטה יביא לגלות, שתאפשר לארץ להשלים את השמיטות שבוטלו. אם אכן השמיטה היא מצווה תועלתנית, צריך העונש על ביטולה להיות היחלשות אטית של הקרקע וירידה בתפוקת היבולים, ולא עונש חמור כל כך. עונש הגלות שמייעדת התורה על ביטול השמיטה מלמד על ההיבט התיאולוגי הכלול בה.

על היבטים תיאולוגיים אלו עומד ספר החינוך (מצווה פ"ד). רעיון אחד שהוא רואה בשמיטה הוא בריאת העולם בשישה ימים. השביתה ממלאכה מדי מחזור שביעי, בין אם זהו היום השביעי ובין אם זו השנה השביעית, מהווה עדות על כך שהקב"ה ברא את העולם בשישה ימים ועל כך שהוא המושל בו. הפקר כל יבולי השמיטה בא להדגיש את הרעיון שהקב"ה - ולא שום מערכת טבעית אחרת - הוא האחראי לצמיחת היבול בשדות. חזקוני (ויקרא כ"ה, ב) מפרש את המילים "שבת לה' " כי שביתתנו ממלאכה בשנה השביעית מעידה על בעלותו של הקב"ה על הקרקע, ובהמשך פירושו הוא מדגיש כי את השביתה ממלאכה בשמיטה יש לעשות מתוך כוונה להעיד על מלכות הקב"ה ולא מתוך כוונה להשביח את הקרקע כפי שכתב הרמב"ם. בעוד שהחינוך רואה את הנושא העיקרי של השמיטה בבריאת העולם על ידי הקב"ה, מדגיש חזקוני את שליטתו של הקב"ה בעולם, ועל פי פירושו נוכל להבין טוב יותר את פתיחת פרשת השמיטה "כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם" (ויקרא כ"ה, ב) - מטרת השמיטה היא לזכור שהקב"ה הוא בעל הארץ.

מפירוש רש"י לביטוי "שבת לה' ", שבו הוא משווה בין מצוות השבת לבין השמיטה, אנו למדים כי הוא מקבל את עמדתו של החינוך. בהשוואה זו דן גם רמב"ן בפירושו לפרשת בהר. רמב"ן רואה בשבת תזכורת לבריאת העולם, בעוד שלשמיטה יש, לדעתו, גם משמעות מבחינת ההיסטוריה האנושית, הצועדת לקראת יום שכולו שבת. העונש החמור על חילול השמיטה נובע מהיותה מסמלת את משמעות בריאת העולם על ידי הקב"ה להיסטוריה העולמית. יש לשים לב להבדלי הגישות שבין החינוך לרמב"ן: מבטו של רמב"ן (הדן בהיסטוריה של הבריאה ובהיסטוריה של העולם) הוא בעיקרו קוסמולוגי, ואילו זה של החינוך (שאיסור המלאכה בשביעית מביע, לדעתו, את ביטחונו ואמונתו של האדם בקב"ה) - קיומי.

החינוך מציע גם טעם נוסף, חינוכי, למצוות השמיטה: היא מחנכת לנדיבות. שלא כרמב"ם, החינוך איננו מתעניין בהיבטים החברתיים-כלכליים של מצוות השמיטה אלא בדרך שבה היא מפתחת את האישיות - קיום השמיטה כרוך בשבירת האנוכיות. במובן מסוים מתייחס החינוך לרובד המונח ביסוד קיום המצווה ואשר מבטיח קיום נכון ומלא שלה. המצווה נועדה לחנך לתכונות מסוימות ולעצב את אופיו של האדם, ולא להקל כלכלית על מי שזקוקים להקלה כזו.

בעל עקדת יצחק מעלה הסבר חדש למצוות השמיטה. לדעתו מטרתה היא לעצור את המרוץ אחר עושר ממוני: אחת לשבע שנים ניתנת לנו ההזדמנות להתבונן על חיינו מזווית שונה במקצת ולהתמקד בדברים החשובים באמת. הוא מתאר בצורה יפה את העדר-הטעם במאמציהם של אלו המסונוורים על ידי השקרים שבהם העולם מלא. הקב"ה מאפשר לנו הארות שבהן אנו יכולים להשתחרר מהשגרה הכרוכה בחיי העבודה ולבחון מחדש את סולם ערכינו. לפירושו של העקדת יצחק יש מסר על-זמני הנכון גם ביחס לשבת, אלא שיש מקום רב לספק אם הסבר זה אכן נובע מלשון הפרשייה שבפרשת בהר.

אברבנאל (נחלת אבות פ"ה משנה יא) חולק על הסברו של העקדת יצחק, וזאת בעיקר בגלל העובדה שהוא ממקד את תשומת הלב בצורכי האדם. למצוות יש, לדעתו, מטרה טרנסצנדנטית, והתועלת שמרוויח מהן מקיימן היא שולית. השמיטה אמנם גורמת להתעוררות שמתאר בעל עקדת יצחק, אולם אנו מוכרחים לומר שיש לה ממד עמוק ומהותי יותר. התייחסות התורה לארץ והעונש החמור המוטל על ביטול השמיטה מטרידים את אברבנאל, ועל כן הוא מסביר כי כשם שנבחר עם ישראל מכל העמים, כך נבחרה גם ארץ ישראל מכל הארצות, ומעמדה איננו תלוי ביישובה על ידי עם ישראל. ראיה לכך היא העובדה שאברהם נצטווה ללכת לארץ ישראל על מנת לקבל שם נבואה עוד קודם היווצרות האומה הישראלית. מעמד מיוחד זה שניתן לאומה הישראלית ולארץ ישראל מחייב את שניהם לפרסם את בריאת העולם על ידי הקב"ה, ואת זאת הם עושים באמצעות מנוחה בשביעי. בני האדם, העובדים במחזורים יומיים, מציינים זאת במנוחה ביום השביעי, ואילו הארץ, ה"עובדת" במחזורים שנתיים, נחה בשנה השביעית. על פי הסברו של אברבנאל מצוות השמיטה מוטלת בעיקר על הארץ, והשפעתה על האדם היא שולית. ואף הגלות איננה- לפי פירוש זה - עונש אלא צורה של פירעון חוב: עיבוד האדמה בשנה השביעית מונע ממנה לשבות בשנה זו, והתיקון לכך הוא הגלות, המאפשרת לארץ למלא את חובתה כלפי הקב"ה.

החידוש בהסברו של אברבנאל הוא ההתייחסות לארץ כאל ישות עצמאית. בשיעורים הבאים נבחן אי"ה את ההשלכות ההלכתיות של רעיון זה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)