מה מונח בארון ולצידו? | 5 | צלוחית שמן המשחה וארגז פלשתים

בשונה מספר התורה, צנצנת המן ומטה אהרון, בתורה אין כל ציון על הנחת צלוחית שמן המשחה בארון / בקודש הקודשים, ועניין זה מופיע לראשונה בדברי חז"ל. ראשית, הגמרא (יומא נב:) מצרפת את גניזת צלוחית שמן המשחה יחד עם צנצנת המן, מקל אהרון וארגז ששלחו פלשתים. התוספתא בסוטה מוסיפה כי כל אלו היו בקדש הקדשים.

הגמרא בהוריות לומדת כך:

"תניא: משנגנז ארון נגנז שמן המשחה וצנצנת המן, ומי גנזו? יאשיהו מלך יהודה גנזו. וא"ר אלעזר אתיא 'שם' 'שם', אתיא 'משמרת' 'משמרת', אתיא 'דורות' 'דורות'"                       (יא:).

ומבאר רש"י על אתר:

"'אתיא דורות דורות' - דכתיב בצנצנת המן 'והנח אותו לפני ה' למשמרת לדורותיכם' וכתיב בשמן המשחה 'שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם', מה צנצנת המן נגנז אף שמן המשחה נגנז".

היות ואין רמז על גניזה זו בפסוקים, ההנחה היא כי במהותו של שמן המשחה יש ככל הנראה משהו בעל משמעות גדולה הראוי להיות שמור בקדש הקדשים לדורות. ננסה אם כן לעמוד על מהותו של שמן המשחה, ואולי מתוך כך נצליח להבין מה ייחודיותו ומדוע צלוחית השמן הונחה בקדש הקדשים.

הציווי על שמן המשחה נאמר בתורה:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם. וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ וְשֶׁמֶן זַיִת הִין. וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה. וּמָשַׁחְתָּ בוֹ אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת אֲרוֹן הָעֵדֻת. וְאֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמְּנֹרָה וְאֶת כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וְאֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ. וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ. וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּמְשָׁח וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם לְכַהֵן לִי. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם. עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ קֹדֶשׁ הוּא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם. אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר וְנִכְרַת מֵעַמָּיו"  (שמות ל', כב- לג).

נציין עתה כמה דברים המייחדים את שמן המשחה.

בנוגע לציווי זה, אומר המדרש:

"'שמן משחת קדש יהיה זה לי' - זה אחד מארבעה דברים שהראה הקב"ה למשה באצבעו לפי שהיה מתקשה בהן, הראוהו מעשה שמן המשחה שנאמר 'שמן משחת קודש יהיה זה לי'" (שמות רבה ט"ו, כח).

וכן:

"'שמן משחת קדש יהיה זה לי' - אמר רבי לוי, בכל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, בשמן המשחה שמן משחת קודש יהיה זה לי"  (ויקרא רבה ב', ב).

תחילה יש כאן התייחסות לשמן המשחה כאל משהו נצחי, הקיים לאורך זמן בלתי מוגבל גם בעולם הבא. בדומה לדוגמאות אחרות המובאות בחז"ל שגם בהן כתוב בפסוקים 'לי' (כך למשל לגבי לקיחת תרומה, לגבי קדשי המשכן ועוד).

בהמשך לכיוון זה אומר המדרש הגדול:

"יהיה זה לי - כל מקום שנאמר לי הרי זה קיים לדורות. ומעולם לא נעשה שמן משחה אחר חוץ משמן שעשה משה וגנזו יאשיהו עם הארון וצנצנת המן"

                                                      (שמות ל', לא).

וכך מבואר במדרש:

"'הבן יקיר לי' - בכל מקום שנא' 'לי' אינו זז לעולם לא בעוה"ז ולא לעולם הבא, בכהנים כתיב (שמות מ) 'וכהנו לי', בלוים כתיב (במדבר ח) 'והיו לי הלוים', בישראל כתיב (ויקרא כה) 'כי לי בני ישראל', בתרומה כתיב (שמות כה) 'ויקחו לי', בבכורות כתיב (במדבר ג) 'כי לי כל בכור', בסנהדרין כתיב (שם יא) 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל', בארץ ישראל (שמות יט) 'כי לי כל הארץ', בירושלים (מלכים א יא) 'העיר אשר בחרתי לי', במלכות בית דוד (שמואל א ט"ז) 'כי ראיתי בבניו לי מלך', במקדש (שמות כה) 'ועשו לי מקדש', במזבח (שם כ) 'מזבח אדמה תעשה לי', בקרבנו (במדבר כ"ח) 'תשמרו להקריב לי', בשמן המשחה (שמות ל) שמן משחת קדש יהיה זה לי, הא בכל מקום שנא' 'לי' אינו זז לא לעוה"ז ולא לעוה"ב"              (ויקרא רבה (וילנא) פרשה ב).

מדוע לא חודש שמן המשחה בימי בית שני? הר"י פערלא (בבאורו לספר המצוות של הרס"ג חלק ג' עונש יא) מציע כי גניזת השמן משמעותה מעין הוראת שעה שלא להכין שמן חדש. יתכן כי יש בנקודה זו כדי להצביע על המעלה המיוחדת של השמן שעשה משה רבנו, וכי לא ניתן לחדש עוד כמוהו אחרי גניזתו גם לא בימי בית שני.

אומרת המכילתא:

"וזה אחד משלושה דברים שעתיד אליהו להעמיד לישראל: צלוחית של מן, וצלוחית של מים וצלוחית של שמן המשחה. ויש אומרים אף מקלו של אהרון בשקדיו ופרחיו שנאמר 'השב את מטה אהרון'"        

                                                     (שמות ט"ז, לג)

כלומר לצלוחית שמן המשחה יהיה קיום גם לעתיד לבוא ויהיה בזה מן החידוש אחרי שדברים אלו נגנזו בימי יאשיהו, והשימוש הבלעדי היה בשמן המשחה של משה רבנו.

המהר"ל מתייחס לנקודה זאת ואלו דבריו:

"שכולו קיים כו'. דאם לא כן, 'לדורותיכם' למה לי, לכתוב 'שמן משחת קדש יהיה', ומדכתיב 'לדורותיכם' שמע מינה דכולו קיים. ומפני שהוקשה לו מנא לן דכולו קיים, שמא מקצתו קיים ולא כולו, אמר כי 'זה' בגימטריא י"ב, כלומר למה כתב 'זה', הוי למכתב 'שמן משחת [קודש] יהיה', אלא לכך כתב 'זה' לומר דבמנין 'זה', דהוא י"ב לוגין, כולו קיים.

ומפני שכבר אמרנו לפרש כל מאמר שהביא רש"י בפירושו על אמתתו, עלינו לבאר דבר זה מה שאמר 'כולו קיים', ולמה שמן המשחה יותר קיים מכל. ולא בשמן המשחה לבד אמרו (הוריות יא:), אלא אף במנורה אמרו כך במדרש תנחומא (בהעלותך, ה) בשעה שהקריבו הנשאים לחנוכת המזבח (במדבר ז, א-פג), ושבט לוי לא הקריב, אמרו למה נתרחקנו מחנוכת המזבח, אמר לו הקב"ה לגדולה מזו אתה שמור, שנאמר (במדבר ח, ב) 'בהעלותך את הנרות', הקרבנות בשעה שבית המקדש [קיים] הם קיימין, ובשעה שאין בית המקדש קיים אין קיימין, אבל הנרות לעולם 'מול פני המנורה יאירו' (שם). והרמב"ן ז"ל (שם) תמה על המדרש הזה, הרי אף המנורה בטילה בזמן שאין בית המקדש קיים, ולפיכך נדחק בפירוש זה בפרשת בהעלותך. ותמה אני למה לא הוקשה לו מה שאמרו (הוריות יא:) בשמן המשחה שהוא כולו קיים. ובמסכת יומא פרק בא לו (עב.) 'עצי שטים עומדים' (לעיל כו, טו), שהם קיימים לעולם ולעולמי עולמים.

דע, כמו שנותן סדר המציאות שיהיה העולם על דרך אשר סדר אותו השם יתברך, ויהיה סדר זה קיים לעולמי עולמים, כך נותן שיהיה נמצא סדר המשכן באופן זה ובציור זה, והוא ציור אלקי, ודבר זה מבואר. ובמדרש רבות בפרשת תרומה (לד, ב) מצאנו ששקול מעשה המשכן כמעשה שמים וארץ, וכמו שמבואר שם. ומפני זה ענין אחד להם. וכמו שהיה נותן סדר המציאות בעת עשיית המשכן להיות המשכן, כך היה נותן שנחרב עד זמן הרצון שיחזיר לישראל. אמנם בדברים אשר אמרנו למעלה - שמן המשחה לגודל מעלתו שבו מקדשים אחרים, והמנורה המאירה למשכן, והקרשים שהם גוף ועיקר המשכן, לא יכנסו בהפסד, ואם הגיע להם ההפסד מצד שהגיע הפסד לכלל המשכן, ולא היה ראוי להיות נמצא, כי המשכן הוא שנושא אלו הכלים, ואל הנושא הגיע הפסד, ומפני שהגיע הפסד לנושא לא נמצאו אלו כלים, אבל מצד עצמן לא יכנסו תחת ההפסד, והציור שהיה בעת עשיית הכלים האלו בעת עשייתם, והוא שגרם מציאותם, כן הוא עתה, רק ההפסד אל הנושא, שכאשר הנושא בטל, אז בטל גם כן אשר הם צריכים אל הנושא. ומצד עצמם הם נמצאים, כי מציאות הדברים האלו, אשר אין מציאותם במקרה, רק מסודר מסדר המציאות אשר סדר הוא יתברך, זהו מציאותם כאשר נמצא בסדור המושכל מן המסדר. ולכל הדברים אשר אמרנו, כמו שמן המשחה ומנורה, למעלתם לא היה בטול לסדר מציאותם, וכמו שהיו - כך הם עתה, אבל אל הנושא יש הפסד, שאין כל כך במדריגה. ואתה אל תאמר כאשר היה המשכן בבנינו, שכל חשיבתו לא היה רק הקרשים והדברים השייכים לו, שהרי כל אלו דברים הגיע להם שנוי, שכאשר הגיע הפסד ליריעות וקרשים, היום בזה ולמחר באחר, עד שהיה חדש הכל, אל תאמר שהיה זה נקרא משכן חדש, שאין הדבר כך, כי אין חשיבות המשכן הדברים החומרים, רק עצם הציור שהיה מסודר מן השם יתברך, ואל דבר זה לא הגיע בטול ושינוי. ובשביל זה לא נאמר שהיה שינוי למשכן, [ד]כל זמן שעצם הציור קיים אין להקפיד על שינוי הגופות. ולפיכך יש לנו לומר גם כן שיש קיום לכל אלו הדברים שאמרנו, שכמו בעת עשיית המשכן היה מחייב סדר המציאות שיהיו נמצאים, כך חייב עתה הכלים אשר מיוחדים לעלוי מעלתם, ואין הפסד בהם, ואם הגיע הפסד - לא הגיע רק מצד הנושא, כמו שאמרנו. ומפני מעלת ומדריגת השמן, נעשה בשמן המשחה כמה נסים, כמו שמבואר במקומו. ומכל מקום התבאר לך כי הנרות יאירו אל מול פני המנורה לעולם, כי לא הוסר אור עריכתם מן המציאות, ודי בזה למבינים, כי הם דברים ברורים מאד"                                          (גור אריה שמות ל, כ).

המהר"ל מנסה להסביר מדוע שמן המשחה קיים יותר מכל. הוא מתייחס גם למנורה ולקרשים שגם בהם על פי חז"ל ישנו קיום לעולם, והוא קובע כי כפי שהקב"ה קבע שסדר המציאות יהיה כפי שסידרו, כך גם המשכן ובתוך זה שמן המשחה ושאר הדברים שאמורים להתקיים לעולם. הוא מציין במשפט אחד את ייחודיות שמן המשחה שבו מקדשים אחרים. הוא אינו עומד לעצמו אלא מקדש אחרים ועל כן בגלל מעלתו ומדרגתו המיוחדת נעשה בשמן המשחה כמה נסים.

ארגז פלישתים

"וארגז ששיגרו בו פלישתים דורון לאהלי ישראל מונח בצדו, שנאמר 'ואת כלי הזהב אשר השבותם לו אשם תשימו בארגז מצדו ושלחתם אותו והלך'"                                            (ב"ב יד.).

כשהארון נשבה על ידי פלישתים במלחמת אבן העזר (שמואל א ד'), הפלישתים נוכחים לראות כי הארון גורם לנזקים מרובים בשהותו אצלם שבעה חדשים. לאחר התייעצות עם כהניהם וקוסמיהם הם נענים:

"וַיֹּאמְרוּ אִם מְשַׁלְּחִים אֶת אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַל תְּשַׁלְּחוּ אֹתוֹ רֵיקָם כִּי הָשֵׁב תָּשִׁיבוּ לוֹ אָשָׁם אָז תֵּרָפְאוּ וְנוֹדַע לָכֶם לָמָּה לֹא תָסוּר יָדוֹ מִכֶּם. וַיֹּאמְרוּ מָה הָאָשָׁם אֲשֶׁר נָשִׁיב לוֹ וַיֹּאמְרוּ מִסְפַּר סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים חֲמִשָּׁה (עפלי) טְחֹרֵי זָהָב וַחֲמִשָּׁה עַכְבְּרֵי זָהָב כִּי מַגֵּפָה אַחַת לְכֻלָּם וּלְסַרְנֵיכֶם. וַעֲשִׂיתֶם צַלְמֵי (עפליכם) טְחֹרֵיכֶם וְצַלְמֵי עַכְבְּרֵיכֶם הַמַּשְׁחִיתִם אֶת הָאָרֶץ וּנְתַתֶּם לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כָּבוֹד אוּלַי יָקֵל אֶת יָדוֹ מֵעֲלֵיכֶם וּמֵעַל אֱלֹהֵיכֶם וּמֵעַל אַרְצְכֶם"      (שמואל א ו', ג).

האשם הוא קרבן המובא על מעילה בקדשים, ובהקשר זה הוא מתנה הבאה לשם כפרה על פגיעה בכבוד ה'. רש"י על אתר מבאר כי מטרת האשם: "היכר דבר שאתם מודים שמעלתם בו".

צלמי טחוריכם וצלמי עכבריכם - אלו פסלונים בדמות המכה שהוכו בה, וכתיקון לבזיון שבזיתם את הארון - תתנו בכך כבוד לארון, ואת כלי הזהב כלומר צלמי הטחורים והעכברים השבותם לו אשם תשימו בארגז מצדו.

עם הגעת העגלה לבית שמש הלויים הורידו את ארון ה' ואת הארגז אשר אתו אשר בו כלי זהב, וישמו אל האבן הגדולה יחד עם חמשה טחורי הזהב וחמשה עכברי הזהב. יוצא כי בקדש הקדשים הונח ארגז הפלשתים ובתוכו טחורי זהב ועכברי זהב.

מהי המשמעות הרוחנית של שימת הארגז במקום המקודש ביותר לצדו של הארון?

נדמה לנו כי התשובה הפשוטה והישירה לשאלה זאת היא העובדה שהארון מייצג את כסא ה' בעולם. ידוע כי הארון יוצא עם עם ישראל למלחמה, ושם הוא מייצג את נוכחות ה' בשדה הקרב המוביל את מחנה ישראל. התורה מזהירה מספר אזהרות במחנה המלחמה, הנובעות מעובדה יסודית זאת. כך למשל:

"כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך"             (דברים כ"ג, טו).

נוכחות הארון במחנה משמעותה התהלכות ה' בקרב המחנה.

ידוע כי מבחינת העמים נגדם עם ישראל יוצא למלחמה, המלחמה היא בראש ובראשונה בין האלים. לכן במלחמה של דוד כמייצג את עמ"י נגד הפלישתים המיוצגים על ידי גולית, גולית "חרף מערכות אלוקים חיים" (שמואל א, יז, כו), "ויקלל הפלשתי את דוד באלוקיו". וכן בתשובת דוד לגוליית:

"אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנכי בא אליך בשם ה' צבקות אלוקי מערכות ישראל אשר חרפת היום הזה יסגירך ה' בידי והכיתיך... וידעו כל הארץ כי יש אלוקים לישראל וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה' כי לה 'המלחמה ונתן אתכם בידנו"

                                                       (שם, מה-מז).

בסיום פרשה זאת נאמר:

"ויקח דוד את ראש הפלשתי ויביאהו ירושלים ואת כליו שם באהלו"   (שם, נד).

ומבאר הרד"ק על אתר:

"...ואדוני אבי ז"ל כתב כי נוב עיר הכהנים כנב ירושלים כי שם היתה חרב הפלשתי כמו שמפורש".

בהמשך מבאר הרד"ק כי מה שנאמר כי דוד שם את כלי גלית באהלו – הכוונה בביתו. והוא ממשיך ומבאר:

"ועל שאר הכלים אמר לא על החרב כי שם החרב באוהל מעוד בנוב כמו שכתוב למעלה לוטה בשמלה והמה שם לזכרון הנס הגדול הזה. והיה כל הבא אל אוהל מועד לנוב לזבוח או להתפלל היה רואה אותה וזוכר הנס ומודה לקל ית' ומיישר לבבו אליו ומגדיל בטחונו בו".

אכן כשדוד בורח לנוב הוא שואל את אחימלך הכהן:

"ויאמר דוד לאחימלך ואין יש פה תחת ידך חנית או חרב כי גם כי חרבי וגם כלי לא לקחתי בידי כי היה דבר המלך נחוץ. ויאמר הכהן חרב גלית הפלשתי אשר הכית בעמק האלה הנה היא לוטה בשמלה אחרי האפוד אם אותה תקח לך קח כי אין אחרת זולתה בזה ויאמר דוד אין כמוה תתנה לי"                 (שמואל א, כא, ט-יא).

מבאר שם הרד"ק:

"'אחרי האפוד' - שהייתה תלויה אחרי המקום שהיה מונח האפוד והחושן".

"'אין כמוה' - והלא אחימלך היה יודע שאין כמוה למה אמר לו אם אותה תקח לך? לפי שהיתה באוהל מועד לזכרון הנס כמו שפירשתי[1], לא היה ברצון אחימלך להוציאה משם אם היתה שם אחרת. אבל כיון שלא היתה שם אחרת לא היה יכול למנעה מדוד כי הוא לקחה מהפלשתי והוא שם אותה שם באוהל מועד ובידו יש לקחתה ולהחזירה כאשר ירצה".

בכל מקרה, יוצא כי חרבו של גוליית הונחה במשכן למשמרת. ההסבר הבסיסי לעובדה זאת היא כי ה' איש מלחמה ואליו מיוחס הנצחון והחרב מזכירה את הנצחון האלוקי, והתבוננות בה מזכירה את הנס הפלאי שהיה שם.

ארגז פלשתים ממלא תפקיד דומה לחרבו של גוליית, ועל כן, מיקומו בקדש הקדשים לצדו של הארון מבטא את הניצחון האלוקי של ישראל על הפלישתים.

ה' הוא איש מלחמה ואליו שייך הניצחון ועל כן מיקום חרב גוליית וארגז פלישתים מקומם הוא בקודש הקודשים לצד הארון.