חנוכה | מצוות הדלקת נרות

אחד מהקשיים הגדולים הקיימים בהבנת מצוות נר חנוכה מתקשר לפסקה הבאה בגמרא:

 

 

כפי שהזכרנו בקצרה בשיעור קודם, הגמרא מתארת באופן חסר תקדים שלוש דרכים שונות לביצוע המצווה: נר איש וביתו, 'מהדרין' ו'מהדרין מן המהדרין'. באותו מקום, ציינו כי עצם עניין זה דורש הסבר. מעבר לכך, הקשר בין רמות המהדרין והמהדרין מן המהדרין כלל איננו ברור והוא פתוח לדיון, כפי שנראה בהמשך.

 

עם זאת, קיימת שאלה בסיסית יותר בנוגע לחובת הדלקת נרות חנוכה. שאלה זו אף טמונה בשורשן של סוגיות הלכתיות אחרות הנוגעות להדלקת נרות, כגון כמה נרות על האדם להדליק והאם על מטיילים חסרי בית להדליק נרות. השאלה היא האם עלינו לראות את המצווה כחובה אישית (חובת גברא) שהאדם מקיים בפתח ביתו (ואולי לאו דווקא שם), או שמא כחובה על הבית עצמו (חובת הבית), בדומה למצוות קביעת מזוזה?

 

הגמרא מציינת חובה הן על האדם ('איש') והן על בני ביתו ('וביתו'). מחד, ייתכן שכוונת הגמרא לומר כי האדם יוצא ידי חובתו האישית בכך שהוא מדליק נר בפתח הבית. העובדה שההדלקה קשורה לביתו הפרטי של האדם, אינה אלא פרט בודד של המצווה שמוגדרת במהותה כחובה אישית של האדם. ייתכן כי לפי גישה זו, אפשר לקיים את המצווה גם בהיעדר בית, שהרי הבית איננו חיוני להגדרתה הבסיסית של המצווה. יתר על כן, אם החובה הינה אישית, ייתכן כי האדם יידרש להדליק נרות גם כאשר הוא איננו יהיה בביתו. אמנם, אפשר להציע כי המצווה בעיקרה מוגדרת כהדלקת נרות בביתו של האדם דווקא. כך לדוגמא, הרמב"ם כותב:

 

 

הרמב"ם מתאר באופן ברור את המצווה כדרישה המוטלת על הבית עצמו ולא כחובה פרטית של האדם. בדומה לכך, על בסיס תשובת הגמרא, הר"ן מבין כי הגמרא בשלב מסוים העלתה אפשרות כי אורחים יהיו פטורים לחלוטין ממצוות נר חנוכה, בדיוק כפי שאורח איננו מחויב לקבוע מזוזה בביתו של אדם אחר (ר"ן שבת י ע"א). תפיסה זו בהחלט משקפת את נקודת המבט לפיה המצווה במהותה מוגדרת כחובת הבית. שאלה זו אף יכולה להשפיע על הבנתנו ברמות השונות של מצוות הדלקת הנרות – 'מהדרין' ו'מהדרין מן המהדרין'.

 

הגמרא קובעת כי קיימות שתי צורות מהודרות יותר לקיום המצווה מאשר רמת הקיום הבסיסית של 'חובת נר איש וביתו': 'מהדרין' ו'מהדרין מן המהדרין'. צורת הביצוע האחרונה, 'מהדרין מן המהדרין', נתונה במחלוקת בית שמאי ובית הלל (שבת כא ע"ב). הגמרא בתחילה מתארת – "והמהדרין [מדליקין] נר לכל אחד ואחד [מבני הבית]" – דהיינו, בעל הבית מדליק בכל לילה מספר נרות בהתאם למספר אנשי הבית. ייתכן כי הדגשת מספר בני הבית מהווה ראיה לכך שהמצווה הינה חובת גברא; כל אדם מחויב להדליק נר בעצמו. לחילופין, ניתן להציע כי 'בית מהדרין' חייב גם כן לשקף את מספר תושביו.

 

הגמרא ממשיכה לתאר את המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי:

 

 

הראשונים דנים בשאלה כיצד יש להבין את רמת 'מהדרין מן המהדרין'. התוספות (שם), הרא"ה (מובא בר"ן שבת כא ע"ב) ואחרים טוענים כי הגמרא קובעת שני סוגי הידור ('שיפורים'). הראשון הוא 'מהדרין' – כמות של אור בהתאם למספר בני הבית. ההידור השני, 'מהדרין מן המהדרין', משקף את מספר הימים המשתנה של ימי החג. במילים אחרות, 'מהדרין מן המהדרין' איננו הרחבה של 'מהדרין' אלא מדובר בהידור העומד בפני עצמו ומרחיב את המצווה הבסיסית של 'נר איש וביתו'.

 

התוספות (שם) מוסיפים כי אם 'מהדרין מן המהדרין' אכן היה הרחבה של 'מהדרין' בלבד, כל מטרת ההידורים הללו הייתה מתערערת. כיוון שבמקרה זה מספר הנרות שיידלקו יהיה תואם הן למספר אנשי הבית והן למספר הימים שחלפו, הצופה בנרות אלו לא יוכל לקבוע מהו מספר אנשי הבית או מהו מספר הימים שעברו. בעקבות כך, התוספות טוענים כי הידור 'מהדרין מן המהדרין' נועד לשקף את מספר הימים במקום (ולא בנוסף ל) מספר אנשי הבית. לשיטתם, הצגת מספר הימים מדגישה את גודלו של נס פך השמן ולכן זו הדרך הראויה ביותר לפרסום הנס. אולם נראה כי גם לשיטתם, הדרך העדיפה היא להדליק בצורה שתייצג במדויק הן את מספר הימים והן את מספר אנשי הבית. נחזור לנקודה זו בקרוב.

 

הרמב"ם מתאר את המנהג אותו הצגנו לעיל:

 

 

למעשה, נראה כי מנהג זה תואם את תפיסתם של התוספות כי 'מהדרין מן המהדרין' איננו כולל בתוכו את הידור ה'מהדרין'; כל בעל בית – ולא כל אדם – מדליק מספר נרות בהתאם למספר הימים. כלומר, לפי דעה זו הדלקת נרות הינה חובת הבית ולא חובת גברא.

 

אולם, הרמב"ם בעצמו (שם ד, ב), ר' יונתן מלוניל (ר"ן שבת כא ע"ב) והריטב"א (שם) חולקים על מנהג זה. לפי הרמב"ם, ה'מהדר את המצוות' מדליק מספר נרות בהתאם למספר אנשי הבית, אך אם אדם רוצה להדר את המצווה עוד יותר ולקיימה בצורה האופטימלית ביותר, עליו להתייחס גם למספר של אותו היום בו הוא מדליק. בהתאם לשיטתו זו, הרמב"ם מסיק כי במצב בו ישנם עשרה אנשים שגרים באותו הבית, בעל הבית ידליק עשרה נרות בלילה הראשון ושמונים נרות בלילה השמיני. התוספות, כפי שציינו לעיל, דוחים את דעה זו משום שלטענתם אדם הרואה את הנרות הללו איננו יכול להבחין בקלות בין מספר אנשי הבית ובין מספר הלילות. אם נסכם, נוכל לומר כי לפי התוספות ישנה העדפה לפרסם את העובדה כי הנס נמשך שמונה ימים ואילו לפי הרמב"ם הנרות שהתווספו ושמשקפים בו זמנית הן את מספר הלילות והן את מספר אנשי הבית, נחשבים בתור ההידור.

 

המהרי"ל מתאר את המנהג הרווח – ככל הנראה בקרב קהילות גרמניה – לפיו על כל אדם להדליק נרות חנוכה (מהרי"ל תשובה קמה). ממנהג זה עולה, ככל הנראה, כי מצוות נר חנוכה, או לפחות קיומה בצורת ה'מהדרין מן המהדרין', מתמקדת בהדלקתו של האדם הפרטי – חובת גברא, כפי שהתייחסנו לכך.

 

השולחן ערוך פוסק בהתאם לעמדת התוספות וכפי שכאמור מוזכר גם בדברי הרמב"ם: על בעל הבית בלבד להדליק נר אחד בכל לילה, בהתאם למספר הלילות, כך שבלילה השמיני יסיים עם שמונה נרות (שולחן ערוך אורח חיים תרעא, ב). אולם הרמ"א חולק:

 

 

מספר אחרונים שואלים מדוע השולחן ערוך, אשר מייצג את המסורת הספרדית, פוסק בהתאם לשיטת התוספות ואילו הרמ"א, המייצג בדרך כלל את מסורת אשכנז, נוטה לדעת הרמב"ם (ראו לדוגמא ט"ז תרא, א). אמנם, השולחן ערוך פוסק בהתאם למנהג ערי ספרד, כפי שמופיע בדברי הרמב"ם, ולכן אין לתמוה על כך. בעקבות פסיקה זו של השו"ע, ישנם פוסקים הסוברים כי גברים רווקים המחזיקים במנהג עדות המזרח, כגון חיילים או סטודנטים, הנמצאים הרחק מביתם, יוצאים ידי חובתם באמצעות הדלקת הנרות שמתרחשת בביתם שהרי סוף סוף החובה הינה באחריות אנשי הבית והם עדיין חלק ממנו.[1] לעומת זאת, אחרים טוענים כי חיילים וסטודנטים רווקים (לאחר גיל תיכון) לא נחשבים כחלק מבית הוריהם ועל כן הינם חייבים בהדלקת נרות חנוכה בעצמם (ר' עובדיה הדאיה, ישכיל עבדי ז, עמ' 386; החזון איש והרב אלישיב, מובאים בימי הלל והודיה, עמ' 277; ר' שלום משאש ור' אברהם שפירא, מובאים בפניני הלכה, זמנים, עמ' 281).

 

נראה כי שיטת הרמ"א, לפיה על מספר הנרות להתאים הן למספר אנשי הבית והן למספר הימים, מבכרת את דברי הרמב"ם על פני דברי התוספות, בניגוד לשיטת פסיקתו הרגילה של הרמ"א, שנועדה לייצר קודיפיקציה הלכתית של כלל מנהגי אשכנז. אמנם, בחינה מדוקדקת יותר של פסיקת הרמ"א חושפת כי למעשה עמדתו איננה משקפת את דעת הרמב"ם כלל. לפי פסיקת הרמב"ם, בעל הבית מדליק את כל הנרות עבור אנשי ביתו ואילו הרמ"א טוען כי כל אדם צריך להדליק במקום נפרד משלו. בחיבורו המקדים 'דרכי משה' (פירוש על הטור) הרמ"א מצטט את המהר"ל מפראג. לדבריו, כיוון שרוב האנשים אינם מדליקים בחוץ, אפשרי הדבר כי כל אדם ידליק במקום נפרד, שהרי סוף סוף, הן מספר הימים והן מספר אנשי הבית יכולים להימנות באמצעות הנרות. במילים אחרות, הרמ"א למעשה פוסק בהתאם לשיטת התוספות, כיוון שגם הם יסכימו כי במידת האפשר, על האדם לקיים את שני ההידורים ולייצג הן את מספר אנשי הבית והן את מספר הימים. לכן, הרמ"א פוסק כי בימינו, כאשר ניתן לקיים את שני ההידורים, זהו אופן הדלקת הנרות הרצוי ביותר. בנוסף, פירוש הרמ"א לתוספות מדגיש בצורה ניכרת את חובת הגברא על פני חובת הבית.

 

האחרונים מעלים התנגדות משמעותית לפסיקת הרמ"א. הסיבה המרכזית לכך הינה כי שיטתו מעוררת שאלה קשה: לשיטת הרמ"א, כל תושבי הבית לכאורה יוצאים ידי החובה הבסיסית של נר איש וביתו כבר בהדלקה הראשונה, ואם כן, מדוע שאר בני הבית האחרים מדליקים בברכה? יש המציעים כי אכן על כל אחד מבני הבית להתכוון לכך שלא יצא ידי חובת המצווה על ידי הדלקתו של אדם אחר (פרי מגדים, משבצות זהב תרעא, א ור' עקיבא איגר, מהדורא תנינא יג). אחרים חולקים על דעה זו ולכן עליהם להסביר כיצד אדם יכול לברך ברמת ההידור הנוספת של 'מהדרין מן המהדרין'.

 

לפי ר' יצחק זאב סולוביצ'יק (1886-1959) לדוגמא, למרות שאכן מדובר על קיום 'הידור מצווה' בלבד, לשיטת הרמ"א האדם יכול לברך על קיום של הידור מצווה, גם כשזו נעשית בנפרד מהמצווה עצמה (חידושי הגרי"ז הלכות חנוכה ד, י). מאידך, אחרים מציעים כי לפי הגמרא במקור זה, קיימות שלוש דרכים שונות לקיום המצווה כך שלמעשה קיום שיטת ה'מהדרין מן המהדרין' איננו רק 'הידור מצווה' אלא מדובר במצווה שונה אשר משקפת באמצעות הדלקת הנרות הן את מספר הימים והן את מספרם של בני הבית. כיוון שהדלקת הנרות הנוספים הינה מצווה חדשה לחלוטין, המדליק מברך למרות שלמעשה הוא כבר קיים את חובתו הבסיסית (ראו שפת אמת כא ע"ב).

 

האחרונים מעלים מספר שאלות מעניינות אשר מתייחסות לנושא זה. לדוגמא, אחת השאלות המרכזית היא האם אדם שהחל בהדלקת נרות ללא אמירת ברכה יוכל לאחר מכן להגיד את הברכה ולהמשיך בהדלקת הנרות.[2]

 

האם ההלכות העוסקות בשימוש אישי מאור נרות החנוכה נוגעות גם לנרות 'מהדרין מן המהדרין'? ייתכן לומר כי שאלה זו תלויה גם היא בשאלה הבסיסית אותה הזכרנו קודם.

 

הגמרא ממשיכה ומעלה שאלה יסודית נוספת – האם האדם יוצא ידי חובת מצוות נר חנוכה בעצם הנחת הדלקת הנרות או בעצם ההנחה במקומם הראוי לאחר ההדלקה:

 

 

הגמרא מנסה לפתור שאלה זו על בסיס המקרה בו אדם מוציא החוצה נרות שהדליק אדם אחר בתוך הבית (במקום שאיננו ראוי להדלקה). היא דוחה ראיות הללו בסופו של דבר ומנסה לענות על שאלה זו בדרך אחרת:

 

 

הגמרא מנסה להסתמך על העובדה כי על מנת לקיים את המצווה, האדם צריך לכבות להבה קיימת ולהדליק אותה מחדש במקום להרים אותה ולהחליפה. אם כך, ניתן להביא ראיה מהלכה זו כי חובת המצווה מתמקדת בהדלקה ולא בהנחה. הגמרא מסיקה:

 

 

יתר על כן, הגמרא מוסיפה כי כיוון שההדלקה היא זו שמהווה את עיקר החובה, 'חרש שוטה וקטן' אינם יכולים להדליק נרות חנוכה על מנת להוציא ידי חובה אדם בוגר. בעקבות העובדה שקבוצה זו פטורה מן המצווה, אשר נעשית על ידי פעולת הדלקה, הדלקתם אינה מוציאה ידי חובה.

 

הגמרא דנה בסוגי שמנים ופתילות שונים, אשר מייצרים להבה באיכות ירודה יחסית, ושואלת האם הם פסולים לשימוש בשבת בעקבות כך (שבת כא ע"א). במהלכו של הדיון, הגמרא מביאה דיון נוסף, העוסק בשאלה האם ניתן לעשות שימוש בשמנים ופתילות אלו עבור נרות חנוכה. לפי רב הונא, פתילות ושמנים הפסולים להדלקת נרות שבת פסולים גם להדלקת נרות חנוכה. לעומת זאת, רב חסדא ורב טוענים כי ניתן לעשות בהם שימוש עבור נרות חנוכה. הגמרא מבארת:

 

 

לפי מסקנת הגמרא, אורות שנכבו למעשה אינם צריכים הדלקה מחדש – 'כבתה לא זקוק לה'.[3]

 

ניתן לקשר שאלה זו לשאלה הקודמת בה עסקנו, האם המצווה מתמקדת באופן ספציפי בפעולת ההדלקה. ייתכן לומר כי כיוון ש'הדלקה עושה מצווה' אז המצווה נעשית גם אם הנרות נכבו לאחר מכן (שו"ת הרשב"א א, תקלט). אמנם, אם המצווה מתמקדת ב'הנחתה', אז ברור כי קיימת חובה על האדם לוודא כי הנרות הדולקים יקיימו את פרסום הנס במסגרת פרק הזמן המיועד לכך. לכן השולחן ערוך כותב:

 

 

עם זאת, התלמוד עצמו אינו מצביע על קשר בין 'הדלקה עושה מצווה' ל'כבתה לא זקוק לה'. בעקבות כך, הט"ז מעיר:

 

לטענת הט"ז, אין לקרוא את דברי השולחן ערוך בצורה פשטנית; כוונתו של השולחן ערוך הינה לומר כי העובדה שהאדם מקיים את המצווה ברגע ההדלקה מונעת את הצורך להדליק את הנר מחדש במקרה והוא נכבה. לפי הט"ז, שתי הסוגיות עוסקות בשתי שאלות שונות. ראשית כל, הגמרא שואלת האם ההדלקה מהווה רק הכנה למעשה הנחת הנרות, כשלאחריו מתחיל פרסום הנס על ידי הנרות, או שמא צורת פרסום הנס חייבת להשתלב עם ההדלקה עצמה. לעומת זאת, רב הונא ורב חסדא שואלים האם גם לאחר קיום המצווה האדם עדיין מחויב לדאוג לכך שהנרות יישארו דלוקים במטרה למקסם את פרסום הנס שלהם.

 

בסופו של דבר נפסק להלכה כי 'כבתה לא זקוק לה' – אין צורך להדליק את הנרות בשנית. אך אמנם, הגמרא מלמדת כי הצורך לפרסם את הנס משפיע על הגדרת ההדלקה. בעקבות כך, עלינו להדליק את הנרות בזמן מסוים ואף עליהם להישאר דלוקים לאורך זמן מוגדר, כפי שנלמד בשיעור הבא.