דילוג לתוכן העיקרי
גמרא כתובות -
שיעור 18

כתובות | דף יג ע"ב | המכשיר בה, מכשיר בבתה

הרב ברוך גיגי
09.04.2014
קובץ טקסט

 

המשנה בדף יג ע"א מביאה שני מקרים שונים, שבהם האישה נאמנת להכשיר את עצמה לדעת רבן גמליאל ור' אליעזר: "ראוה מדברת עם אחד", ו"היתה מעוברת". הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים בביאור הביטוי "מדברת", ולשיטת רב אסי - ש"ראוה מדברת עם אחד" פירושו שהעדים ראו שהאישה נבעלה לאדם מסויים - מסבירה הגמרא שיש צורך להביא את שני המקרים ("ראוה מדברת" ו"היתה מעוברת") כדי להכשיר אותה ואת בתה.

בהקשר זה, מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים: האם נאמנות האם שלא נבעלה לפסול גוררת את הכשרת הבת להינשא לכהן, או שמא לדעת רבן גמליאל ור' אליעזר אנו מאמינים לאישה שהיא לא נבעלה לפסול, אך לא מכשירים בעקבות זאת את הבת. בלשונה של הגמרא, מוצגת המחלוקת כך: האם "המכשיר בה - מכשיר בבתה", או שמא "המכשיר בה - פוסל בבתה":

"א"ר יוחנן: לדברי המכשיר בה - מכשיר בבתה, לדברי הפוסל בה - פוסל בבתה. ורבי אלעזר אומר: לדברי המכשיר בה - פוסל בבתה". (כתובות יג ע"ב)

ניתן לדון בשאלה שהגמרא מעוררת בכמה מישורים. הגמרא עצמה מקשרת בין דיון זה לבין חזקת האם:

"אמר רבה: מאי טעמא דר' אלעזר? בשלמא איהי - אית לה חזקה דכשרות. בתה - לית לה חזקה דכשרות". (כתובות יג ע"ב)

לדעת ר' אלעזר, רק האם כשרה על פי דבריה, אך דבריה אינם מועילים להכשיר את הבת. רבה מסביר שלאם יש חזקת כשרות, שהרי לפני הבעילה היא ודאי הייתה כשרה להינשא לכהן, ואילו לבת אין חזקת כשרות, שכן כבר כשנולדה היא הייתה ספק פסולה. לכן, אפילו מי שסומך על דברי האם בצירוף חזקת הכשרות - מכשיר רק את האם, ולא את בתה.

עם זאת, למרות שהסוגייה מזכירה במפורש את חזקת הכשרות של האם, ייתכן לנתק בין השאלה שבמוקד דיוננו לבין החזקה. ראשונים רבים תלו את שאלת כשרות הבת בחזקה, אך ראשונים אחרים ניתקו בין שני המרכיבים הללו. נפתח את דיוננו בהצגת הגישות המנתקות בין כשרות הבת לבין חזקת הכשרות של האם.

הכשרת הבת ע"פ טענת האם בלבד

הרא"ש (פ"א סי' י"ח) כותב שהדעה שמכשירה את העובר מתבססת על טענת הברי של האם, אע"פ שאין לעובר חזקת כשרות. את הדעות הסוברות שרק האם כשרה, והעובר פסול, מציע הרא"ש להסביר באחת משתי צורות:

א. ייתכן שטענת הברי של האם לא מועילה לבתה, כיוון שטענה זו נחשבת ל"ברי ע"י אחר"[1].

ב. האם אינה נאמנת על עצמה בשל טענת הברי בלבד, אלא מדין מיוחד של "עד אחד נאמן באיסורים" (כך כתב גם הרשב"א). למרות זאת, לדברי הרא"ש, כדי להכשיר את הבת - אין די בעד אחד, ויש צורך בשני עדים. ה"קהילת יעקב" מסביר שכאשר אנו דנים בכשרות האם - השאלה היא האם היא ביצעה מעשה אסור, שאסר עליה להינשא לכהן. שאלה זו היא שאלה איסורית קלאסית, ולכן די בעד אחד כדי להכריע בה. לעומת זאת, כאשר אנו דנים בכשרות הבת - השאלה אינה אם המעשה נעשה או לא, אלא האם לידתה של הבת הייתה בכשרות. שאלה זו נחשבת ל"דבר שבערווה", שיש צורך בשני עדים כדי להכריע בו.

בדומה לרא"ש, אף המאירי (בפירושו למשנה) אינו מזכיר כלל את חזקת הבת, ומחלק רק בין מקרה שיש בו חזקת ממון כנגד חזקת הגוף לבין מקרה שאין בו חזקת ממון:

"היא אומרת מאיש פלוני וכהן הוא - כלומר, ממי שאין בתו פסולה לכהונה, ולא מנתין וממזר, עד שתעשה הבת כמוהו - נאמנת. ואע"פ שלא היתה לה חזקת כשרות מעולם - הואיל ואין כאן הוצאת ממון".

המאירי אינו מבאר אם האישה נאמנת בשל טענת הברי או מדין "עד אחד נאמן באיסורים"[2], וכך או כך - האמוראים הסוברים ש"המכשיר בה פוסל בבתה" יסבירו בדומה להסברים שהציע הרא"ש

האם חזקת האם מועילה לבת

דרך המלך בהבנת הגמרא עוברת בשאלת החזקה: האם חזקת הכשרות של האם מועילה לבת או לא.

מדוע שחזקת האם תועיל לבת? ניתן להציע שתי אפשרויות להסביר זאת:

א. ייתכן שאנו מעבירים את חזקת הכשרות של האם לבתה. לא יכול להיות שהאם נבעלה לאדם כשר והבת פסולה, ולכן אם לאם יש חזקת כשרות - אנו מעניקים לבת חזקת כשרות מקבילה משל עצמה. משמעות חזקת האם, אם כן, אינה נוגעת רק לאם עצמה, אלא היא מעין "חזקת דורות", המועברת בצורה אוטומטית לצאצאיה. הבנה זו מופיעה בתוס' בדף כו ע"ב. הגמרא שם (כו ע"א) דנה באדם שאביו מוחזק לנו ככהן, והתוס' שם מבינים שאם האב מוחזק ככהן - אף בנו מוחזק ככהן. אם כך, הוא הדין בסוגייתנו: כיוון שחזקת האם שהיא כשרה - אף חזקת בתה שהיא כשרה, וחזקת האם יוצרת חזקה עצמאית לבת.

ב. לדעת רש"י, לא ייתכן שיש לבת חזקת כשרות משל עצמה. האמוראים הסוברים ש"המכשיר בה מכשיר בבתה" רק מציעים להכריע בשאלת כשרות הבת ע"פ ההכרעה בשאלת כשרות האם; אולם אינם מציעים להעניק לבת חזקת כשרות משל עצמה. כיוון שהבת נולדה בספק, ומעולם לא הייתה כשרה ודאי - אין לה חזקת כשרות. לכל היותר, ניתן להכשיר את הבת לאחר שהכשרנו את האם באמצעות החזקה, שהרי לא ייתכן שהאם נבעלה לכשר לה והבת נולדה באיסור.

הגמרא בקידושין (סו ע"א) דנה בכשרותו של ינאי המלך, ומסיקה שלגבי כשרות אמו היו "תרי ותרי" - שני עדים העידו שנשבתה ושני עדים העידו שהיא לא נשבתה. הראשונים שם דנו בשאלה מדוע (לפי הדעה ש"המכשיר בה מכשיר בבתה"), אין מעמידים את ינאי המלך על חזקת אמו. הלא הספק נולד באם - אם היא נשבתה או לא, ולאמו יש חזקת כשרות. ניתן, אם כך, להפעיל את חזקת הכשרות של האם אף ביחס לבנה, ולהכשיר את ינאי המלך.

רש"י שם (ד"ה סמוך אהני) מסביר שבית הדין מכריעים בשאלה הכשרות ביחס לאדם העומד בפניהם. כיוון שאמו של ינאי המלך לא באה לבית הדין - אין מכריעים את הספק לגבה, אלא לגבי ינאי, שאין לו חזקת כשרות. לדעת רש"י, אילו אמו של ינאי הייתה מגיעה לבית הדין - היינו מתירים אותה, וממילא היינו מכשירים אף את ינאי, שאין זה אפשרי שהאם תהיה כשרה ובנה יהיה פסול.

לפי שיטה זו - אין מושג של "חזקת דורות", וחזקת האם אינה יוצרת חזקה מקבילה לבנה. אם מגיע לבית הדין אדם שיש לו חזקה - הדיינים דנים במעמדו, מכשירים אותו על פי חזקתו, וממילא מכשירים אף את צאצאיו כתולדה הכרחית של הכשרתו. אולם אין אנו מעניקים לצאצאים חזקה עצמאית, עד שיוכיחו שנולדו בכשרות.

על שיטת רש"י מקשים שם תוס' מסוגייתנו:

"וא"ת: מכל מקום, תיהני ליה חזקה דאימיה, שהיתה בחזקת כשרות, דהא אמרינן בפרק קמא דכתובות - לדברי המכשיר בה, מכשיר בבתה?". (קידושין סו ע"א תוד"ה מאי חזית)

בדומה לכך מקשים התוס' גם בסוגייה להלן (כתובות כו ע"ב תוד"ה אנן אחתינן ליה)[3]. אפילו הסוברים בסוגייתנו ש"המכשיר בה - פוסל בבתה", אינם סוברים כך אלא בגלל שחכמים החמירו באיסורי זנות. אך הסוגייה להלן (כו ע"ב) עוסקת בכשרות כוהנים, ומדוע - אם כן - חזקת האב אינה מועילה לבנו?

בתשובתו, צועד תוס' בשיטה שראינו כבר: כיוון שלאם יש חזקת כשרות - אף לבתה יש חזקת כשרות בצורה אוטומטית. אין צורך לדון בעניין האם כדי להכשיר את הילד, שכן הילד כשר מעצם היותו ולד של אם עם חזקת כשרות. משמעות החזקה של האם היא "חזקת דורות" - כל הצאצאים כשרים, ולכולם יש חזקת כשרות.

שיטה דומה לשיטה זו מופיעה ברא"ה על סוגייתנו: לדעתו, יש להכשיר את הבת ע"פ חזקת האם שכן "עובר ירך אמו, וחד גופא הוא". נראה, שכוונתו היא ל"חזקת דורות": כיוון שהעובר הוא חלק מאמו - חזקת האם גוררת בעקבותיה הענקת חזקה מקבילה לולד, ואי אפשר להפריד בין שתי החזקות.

אפשרות נוספת להבין את שיטת התוס' מצאנו ב"קובץ שיעורים" (ב"ב קלב). לדבריו, תוס' סבורים שמשמעות חזקת הכשרות של האב היא שבנו יהיה כמותו. אם נכריע שהבן פסול - יהיה בכך פגם בחזקת הכשרות של האב, ולכן הדבר אינו אפשרי.

לסיכום, אם כן, ניתן להסביר את שיטת התוס' בשני אופנים:

א. "חזקת דורות": למשפחה יש חזקה שהיא כשרה, כלומר - שכל צאצאיה כשרים, ולכן לכל אחד מצאצאי המשפחה יש חזקת כשרות.

ב. לאב יש חזקה שבנו יהא כמותו, והקביעה שהבן פסול עומדת כנגד חזקת הכשרות של האב.

רש"י, כאמור, אינו מקבל את גישת התוס', שכן הוא אינו מוכן לקבל אפשרות שחזקה מועברת מאדם אחד למשנהו באופן אוטומטי. לדעת רש"י, אם הבן נולד בספק - אי אפשר להעניק לו חזקת כשרות. רק ביחס לשאלה הספציפית, הנוגעת הן לבן והן להוריו, יש מקום להכריע את דין הבן על פי ההכרעה בדין האם, המסתמכת - כמובן - על חזקתה.

שיטת תוס' הרא"ש

בתוס' הרא"ש ובתוס' הר"ש (כתובות כו ע"ב) מוצאים אנו שיטה שונה מעט משיטות רש"י ותוס' שהזכרנו. תוס' הרא"ש שם מקשה על רש"י, וכותב:

"אי אפשר שהאם תהיה כשרה והבן לא".

ונראה שכוונתו - שהרי אי אפשר להכשיר את האם בלי להכשיר את בתה. מדוע העובדה שהאם לא הגיעה לבית הדין גורמת לנו שלא להכשיר אותה? לכאורה, חזקת הכשרות של האם אינה תלויה בהגעתה לבית הדין, ובכל אופן - יש להכשיר אותה על פי החזקה, ולהכשיר את הבן כתוצאה מכך!

במילים אחרות: תוס' הרא"ש אינו חולק על קביעתו העקרונית של רש"י, שאי אפשר להעביר חזקה מהאם לבת בצורה אוטומטית. שיטת רש"י מתבססת על שתי הנחות: ראשית - אין מעבירים חזקה מאם לבת; ושנית - אין דנים אלא בדינו של האדם שבא לדון. תוס' חלקו על ההנחה הראשונה, ותוס' הרא"ש כאן מקשים על ההנחה השנייה. מדוע בית הדין אינו מכריע בדין האם על פי חזקתה גם כאשר בנה מגיע לבית הדין, והיא אינה מגיעה אליו? מה זה משנה לנו אם האם הגיעה או לא הגיעה בפועל לבית הדין?

ננסה להסביר את שורש הוויכוח שבין רש"י לבין תוס' הרא"ש. בסוגייתנו, האישה נבעלה לאדם מסויים - כשר או פסול - ומבעילה זו נולדה הבת. הבועל, אם כן, משחק כאן תפקיד כפול: הוא בועלה של האם (ולכן אולי פסל אותה), ובמקביל גם אביה של הבת (ולכן אולי הורתה לא בקדושה). בסיפור המעשה של ינאי המלך, לעומת זאת, הבועל משחק תפקיד אחד בלבד: הוא בועלה של האם, ותו לא. ינאי נולד לאב כשר ולאמו - שספק נפסלה בעבר. לכן, ייתכן שתוס' הרא"ש מסבירים שלגבי ינאי המלך יש שאלה אחת בלבד - האם האם נפסלה או לא, ובשאלה זו אפשר להכריע ע"פ חזקתה אפילו אם היא אינה מגיעה בפועל לבית הדין. בסוגייתנו, לעומת זאת, עומדות בפנינו שתי שאלות: מיהו בועלה של האם, ומיהו אביה של הבת. אף על פי שהתשובה לשתי השאלות הללו היא אחת - ייתכן שעדיין יש להתייחס אליהן כאל שתי שאלות שונות, ואי אפשר להכריע את השאלה אודות הבת ע"פ חזקתה של האם.

רש"י, לעומת זאת, יסביר שחזקה אינה חלה באופן אוטומטי. רק משעלתה שאלה ספציפית - יכולה החזקה להכריע את הספק. כיוון שבבית הדין עלה דינו של ינאי בלבד, ואין לו כל חזקה - אין אנו יכולים להפעיל את חזקת האם, שעניינה לא נדון בבית הדין כלל. רק אם תבוא האם לפנינו ונכריע בעניינה, תוכל חזקתה להועיל לבנה.

ייתכן, שבמקרים מסויימים אף רש"י יודה שניתן להיעזר בחזקה שלא נידונה בבית הדין. הן סוגייתנו והן סיפורו של ינאי המלך הם מקרים שבהם יש רעותא לחזקה: בסוגייתנו ידוע שהאישה נבעלה והספק הוא רק למי נבעלה[4], ובסיפורו של ינאי יש שני עדים המעידים שהאישה נשבתה (לצד שני עדים אחרים המעידים שהיא לא נשבתה). במקרים רגילים, שבהם הספק הוא שקול והחזקה מכריעה לאחר מצדדי הספק - ייתכן שאף רש"י יודה שניתן להכריע בדין הבן ע"פ חזקת אמו. רק במקרים שלפנינו, שבהם החזקה היא חזקה עם רעותא - אי אפשר להכריע על פיה אלא אם האם באה לבית הדין וביקשה לברר את עניינה.

טיב החזקה

ייתכן שהמחלוקת בין הסוברים ש"המכשיר בה מכשיר בבתה" לבין הסוברים ש"המכשיר בה פוסל בבתה" נעוצה בשאלת יסוד בענייני חזקה: האם החזקה מבררת, או רק קובעת כיצד יש לנהוג.

אם החזקה מבררת - דהיינו, היא פושטת את הספק ואינה מותירה ספק כלל - ברור שלאחר שקבענו שהאם כשרה, אף בתה צריכה להיות כשרה. אולם אם חזקה אינה פושטת את הספק אלא רק קובעת כיצד עלינו לנהוג - ייתכן שהכרעה זו נוגעת לאם בלבד, ואינה נוגעת לבת. מכל מקום, ייתכן גם שאין אנו יכולים לנהוג כתרתי דסתרי, להכשיר את האם ולפסול את הבת, ולכן בסופו של דבר דין האם ודין בתה צריך להיות שווה. בכיוון זה הלך הר"י מיגש, המופיע בשטמ"ק.

"המכשיר בה" באלמנת עיסה

הגמרא להלן דנה בסוגיית "אלמנת עיסה" (שנעסוק בה בשבוע הבא). תוס' בדף יד ע"א (ד"ה אלמנת עיסה) כותבים שאפילו לפי הדעות ש"המכשיר בה מכשיר בבתה" - בעניין אלמנת עיסה, המכשיר בה פוסל בבתה. על כך הקשו בתוס': הלא גם האלמנה וגם בתה הם ספק-ספיקא, ומהו ההבדל בין דין האלמנה לדין הולד? ותירצו בתוס', שלבת אין חזקת כשרות, ועשו מעלה ביוחסין שלא לסמוך על ספק-ספיקא ללא חזקת כשרות.

אמנם, על כך יש להקשות: לפי הדעה ש"המכשיר בה מכשיר בבתה" - מדוע אין מכשירים את הבת ע"פ חזקת האם?

לשיטת תוס', שחזקת האם מועילה לבת בשל "חזקת דורות", יש לתרץ שאין "חזקת דורות" באלמנת עיסה. כיוון שהספק נוצר בשל מעמדו של האב, שהוא ספק חלל, הרי שיש לקבוע את מעמד הבת ע"פ מעמד האב, ולא ע"פ מעמד האם. כיוון שלאב אין חזקת כשרות - אף לבתו אין חזקה כזו.

ולשיטת רש"י, הסובר שחזקת האם יוצרת חזקה עצמאית לבתה, יש להסביר שבאלמנת עיסה - כיוון שאנו יודעים מיהו הבועל, ואנו יודעים שמעמדו אינו ברור - מעמד הבת אינו יכול להיות זהה למעמד האם. כאשר הספק במעמדה של הבת נובע מספק במעמד האם - חזקת הכשרות של האם מקרינה על מעמד בתה; אולם כאשר מעמד שתיהן מסופק בשל מעמדו של האב - אי אפשר להעביר את חזקת האם לבתה, אלא אדרבה - יש להעביר את מעמדו של האב לבתו, ולהותיר אותה בספק.

אמנם, תוס' הרא"ש בקידושין (באחד מתירוציו) וכן הריטב"א בסוגייתנו כתבו שמי שסובר ש"המכשיר בה - מכשיר בבתה" סובר כך אף באלמנת עיסה, והסוגייה בקידושין היא רק לפי הדעה ש"המכשיר בה - פוסל בבתה". לפי שיטה זו אין אנו צריכים לתירוץ שהבאנו, ואף סוגיית אלמנת עיסה משתלבת בתמונה שהצגנו בשיעור זה.

 

 


[1] להבדיל מאדם הטוען שהוא יודע בוודאות דבר מה ("טענת ברי"), לעיתים האדם טוען שהוא אינו יודע דבר מסויים, אך הוא סומך על אדם אחר שיודע בוודאות את אותו הדבר. טענה זו נקראת "ברי על ידי אחר", והיא חלשה יותר מטענת ברי רגילה. עיין בשב-שמעתתא, ע"פ הגמרא בבבא-בתרא קלה ע"א ובכתובות עו ע"א.

[2] אמנם, לעיל (כתובות ט ע"א) כתב המאירי במפורש שהאישה נאמנת בשל "עד אחד נאמן באיסורים".

[3] עיין בתוס' בקידושין, שמתרצים את קושייתם בצורה שונה, ומחלקים בין "תרי ותרי" בתרומה דרבנן לבין "תרי ותרי" ביוחסין דאורייתא.

[4] ודייק בלשון רש"י, כתובות יג ע"ב ד"ה אית לה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)