טעם התפילה מרס"ג ועד מהר"ל: שיעור סיכום

עברנו מסע ארוך, שעסק בתפילה בעולמם של הראשונים. במהלך הסדרה פגשנו את מבטם של הראשונים מרס"ג ועד המהר"ל (שחי בדור השו"ע והרמ"א – תקופת התפר שבין הראשונים לאחרונים) על סוגיית התפילה.

המסע בתוך דברי הראשונים הפגיש אותנו עם כמה סוגיות וממדים שעולים בהקשרה של התפילה: אופי התפילה, סוג היחס לקב"ה שמשתקף בה, תפילת היחיד והציבור, תפילת הקבע ותפילת הרשות, האם התפילה היא זכות או חובה (והאם היא מדאורייתא או מדרבנן), הנוסח הקבוע והמשתנה, מוקדי הבקשה השבח וההודאה והשאלה כיצד פועלת התפילה.

בשורות הבאות ננסה לחזור אל כמה מהעמדות המרכזיות שעלו בשאלות הללו. בניגוד למסלול שבו צעדנו בסדרה, הציר המארגן הפעם יהיה הסוגיות ולא ההוגים.

 

הקשר בין האדם לא-להים בתפילה

המובן הפשוט ביותר של התפילה הוא פניית האדם אל הא-להים שהוא בעל היכולת השלמה, על מנת שימלא את בקשתו. לפי זה התפילה אינה ביטוי פשוט לעבודת א-להים, אלא ביטוי לפנייה אל א-להים ש"יעבוד" לטובתו של האדם. אלא שאצל חכמי ישראל פנייה זו אינה יכולה להיעשות בחלל הריק, והיא מבוססת על יחס וקשר בין האדם לא-להים.

בשיעורים פגשנו כמה תיאורים לאופיו של הקשר, שהיו להם השלכות על שאלות נוספות. רס"ג דיבר על הקשר שבין העבד למלכו, ועסק מתוך כך ביחס בין התהילה (שהיא חובתו של העבד) ובין הבקשה (שהיא עיקר התפילה). רבנו בחיי דיבר במושגים קרובים והעמיד את עבודת ה' על הכניעה. מתוך כך הוא שם במוקד את תפילת השבח, ומיקם אותה למעלה מתפילת הבקשה. ריה''ל, שמעמיד את אופיו של הקשר בין ישראל לא-להים על הברית והקירבה, הוסיף לעבודת ה' את יסוד השמחה. כך נפתחו לפנינו כמה ערוצים של תפילה – תפילה של יראה וכניעה, ותפילה של אהבה ושמחה. תפילה שמרכזה בשבחו של הא-להים, ותפילה שמרכזה בבקשתו של האדם למלא את צרכיו.

בדמיון מסוים לרבנו בחיי, חידד המהר"ל את תלותו הגמורה של האדם בקב"ה, שאותה באה התפילה לבטא. אלא שאצל המהר"ל התמונה מורכבת יותר, ולצד הביטול יש גם ממד של קיום, כלומר ממד המדגיש את מעלתו של האדם וכוחותיו הייחודיים.

 

חובה וזכות, ציבור ויחיד

התפילה, אשר נותנת פריבילגיה לאדם להפנות את בקשותיו אל הקב"ה, נראית לפי זה כדבר שכל החפץ יכול להשתמש בו בשעת הצורך, והיא תאופיין כיוזמה אנושית. אך ממד נוסף הוא התפילה שאיננה זכות הנתונה לאדם אלא חובה המוטלת עליו. שני ממדים אלה יכולים להשתקף כבר בדברי הגמרא, בדיון אם תפילות אבות תקנום (זכות) או כנגד תמידין תקנום (חובה). דיון זה עלה על הפרק גם בדיוניהם של הראשונים אם קיימת מצווה מן התורה להתפלל, ואיזה אופי נותנת חובה זו לתפילה. כבר רס"ג דיבר על מצוות התפילה (דבר שמשתלב היטב בתפיסה שהתפילה היא פניית העבד לאדונו), והרמב"ם קבע זאת בצורה ברורה בהלכותיו. הרמב"ן, לעומתם, טען כי התפילה היא מצווה מדרבנן, וראה בה יותר את חסד הקב"ה על האדם (לעומת התפיסה שהיא חובת האדם כלפי הקב"ה).

שיטותיהם של רבנו בחיי וריה"ל עומדות במרכזם של עוד כמה דיונים ודגשים בעולמה של התפילה. רבנו בחיי הדגיש מאד את הממד של תפילת היחיד, ואילו ריה"ל הדגיש את תפילת הציבור, הן בתועלתה למכלול היחידים (שמתפללים תפילות לטובת עצמם שיכולות לסתור זו את זו) והן בהיותה תפילה של כלל ישראל. גם הרמב"ן בפירושו לתורה הדגיש את הממד של תפילת הרבים בבתי הכנסיות. בשאלת תפילת הרשות או החובה, רבנו בחיי הדגיש את תפילת הרשות (ואף כתב תפילה כזו בספרו, אלא שהוא ראה בתפילה האישית עצמה חובה שכלית), ואילו ריה"ל ורוב החכמים הדגישו את תפילת החובה. במקביל, גם בסוגיית הנוסח הקבוע או האישי, הדגיש רבנו בחיי את תפילתו של היחיד, ואף ניסח תפילה משל עצמו, ואילו ריה"ל הדגיש את הנוסח הקבוע המאפיין את תפילת הציבור ואת ערכו ותועלתו של נוסח זה.

 

כיצד משפיעה התפילה – פשט, פילוסופיה וקבלה

סוגיות נוספות, הגותיות יותר, עלו בעניינה של התפילה. ראשית, כמה מן החכמים עיצבו את עמדתם בעניין משמעותה של התפילה, מתוך סוגיית יסוד תשתיתית – סוגיית טעם הבריאה. הרמב"ן הזכיר כי טעם הבריאה הוא שנדע את א-להים ונודה לו, והדגיש כי תפילת הרבים בבתי הכנסת מפרסמת את ידיעת ה' בעולם ומממשת את טעם הבריאה. רבי חסדאי קרשקש ביאר שטעם הבריאה הוא להיטיב, וראה את התפילה כנוטלת חלק בתנועת ההטבה הא-להית אל האדם. אצל הרמב"ם, ששלל את האפשרות לתת תשובה חיובית לסוגיית טעם הבריאה, עלתה שאלת התפילה והבנת פעולתה בהקשר של סוגיית ההשגחה דווקא.

בתפיסה הפשוטה האדם מתפלל אל הא-להים הכל יכול, ובמקרה בו הא-להים מקבל את תפילתו – הוא מתערב ומשנה את המציאות למענו של המתפלל. ככל שהתפתחה ההגות הפילוסופית, התחילה לצוף שאלה עמוקה יותר – כיצד ייתכן שהא-להים הנצחי והשלם משתנה בשל תפילתו של האדם. שאלה זו הציפה את ההתבוננות מי משתנה בתפילה, הקב"ה וגזירתו או האדם ומצבו הרוחני. אצל הרמב"ם השאלה עמדה ברקע, ואמנם לא הוצגה עדיין במפורש, אך אופי התפילה כבר הוצג אצלו בתור פעולת התבוננות והפנמה של האמת בקרב האדם. עיקר פעולתה של התפילה, לדבריו, הוא בדבקות שכלית. דבקות שכלית זו מהווה גם את ההשגחה הא-להית, כצידו השני של המטבע. אצל רבי יוסף אלבו, בעל ספר העיקרים, השאלה כבר קיבלה ניסוח מפורש, ותשובתו קבעה שהאדם הוא המשתנה באמצעות התפילה, והשתנות זו היא המוציאה אותו מתחת הגזירה הא-להית, בעוד הגזירה הא-להית מצד עצמה אינה עוברת שינוי כלשהו.

המקובלים פתחו שערים חדשים לתפילה. שלא כפילוסופים שנזכרו לעיל, הם קיבלו כפשוטה את האפשרות שהתפילה יכולה לחולל שינוי, אלא ששינוי זה אינו מתרחש חלילה באינסופיות הא-להית כי אם בעולם של גילוייו, עולם הספירות. רבי יוסף ג'יקטיליא, בעל שערי אורה, הדגיש את תפקידה של התפילה בתור צינור של שפע א-להי לאדם אשר קרוב לא-להיו, ורבנו בחיי בן אשר הדגיש את תפקידה של התפילה ב"עבודה צורך גבוה" המאפשרת את ההופעה הא-להית. למרות העובדה ששניהם שייכים לעולמם של המקובלים, בנקודה מרכזית הפוכות עמדותיהם: בשערי אורה התפילה היא עבור האדם, שיזכה לקבל את השפע הזורם בצינורות הא-להיים, ואילו לפי רבנו בחיי מטרתה של התפילה היא שלמותו של הגילוי הא-להי – עבודה צורך גבוה.

 

התפילה – אקטיביות או פסיביות

עתה נוכל לציין הבחנת יסוד נוספת בעולמה של התפילה. כאשר מדברים אנו על התפילה כפשוטה, הרי שהאדם נמצא בה בעמדה פסיבית, והוא מבקש מהקב"ה את התערבותו האקטיבית. לעומת זאת, עמדת הפילוסופים והמקובלים מעמידה את האדם בדרך כלל בעמדה אקטיבית יותר. אקטיבית מצד שינוי האדם עצמו – לפי השקפת הפילוסופים שהקב"ה אינו משתנה בתפילה, ואקטיבית בפעולתו של האדם על המציאות או על הגילוי הא-להי – כדברי המקובלים.

סוגיית האקטיביות והפסיביות עלתה מכיוון אחר לגמרי בדבריו של המבי"ט. המבי"ט שאל מתי ראוי שהאדם יהיה אקטיבי ולא ישתמש בתפילה, ומתי נכון להשתמש בתפילה ולבקש מא-להים להיות אקטיבי למען האדם. המבי"ט ענה שהתפילה מיועדת רק לדברים שלהם האדם באמת זקוק (ולא לצורך שאיננו משמעותי), ורק במקרה שבו הוא אינו יכול להשיג אותם בכוחות עצמו. רק אם התקיימו שני התנאים הללו, ראוי שהאדם יפנה לאלוקיו בתפילה.

 

סיכום סוגי התפילות

עתה, בהגיענו לסופו של המסע, נוכל להציע סיכום תמציתי לעשרת סוגי התפילות שפתחו לפנינו רבותינו:

רס"ג לימד אותנו על תפילת עבד המלך.

רבנו בחיי בן פקודה לימד אותנו על תפילה של כניעת הלב.

ריה"ל לימד אותנו על התפילה כמפגש עם הקב"ה.

הרמב"ם לימד אותנו על תפילה של התבוננות שכלית.

הרמב"ן לימד אותנו על התפילה כמפרסמת את שם ה'.

רבי חסדאי קרשקש לימד אותנו על התפילה המפגישה עם הטוב האלוקי.

רבי יוסף אלבו לימד אותנו על התפילה המחנכת.

רבי יוסף ג'יקטיליא לימד אותנו על התפילה כמפתח השפע.

רבנו בחיי בן אשר לימד אותנו על תפילה צורך גבוה.

לסיום, המהר"ל מפראג לימד אותנו על תפילת הביטול והדבקות.

 

בדורו של המהר"ל הופיע האר"י, ולימד לימוד חדש על התפילה. לימוד זה פתח הבנה חדשה בתפילה שמוציאה אותה ממובנה הפשוט, והשפיע על רבים מהבאים אחריו עד ימינו. אבל על זאת נצטרך ללמוד בסדרה נפרדת.