טעם התפילה על פי חובות הלבבות | 2

בשיעור שעבר נפגשנו עם המהפכה שמחולל רבנו בחיי אבן פקודה בעבודת ה': העברת הדגש מהמצוות המעשיות לעבודת הלב. ראינו כי למרות ההנחה שהתפילה תתפוס מקום מרכזי בעבודת ה' שכזו, רבנו בחיי ממעט לעסוק בה, ויתרה מזאת – הוא מונה אותה בין חובות האיברים. עבודה פנימית פירושה מה שמתרחש בתוך תוככי הנפש, ולכן התפילה שנאמרת על ידי הפה – נחשבת למעשה של האיברים. רק בשלב מתקדם של הספר, בשער השמיני, מזכיר רבנו בחיי את התפילה – ושם היא כבר אינה מסווגת כחובת האיברים, אלא כחובה משולבת של האיברים והלבבות. רבנו בחיי מחלק בין מילות התפילה ובין התכנים: את המילים אומרים בפה, והחשיבה על התכנים שייכת ללב. לדבריו, עיקר התפילה הוא פעולת הלב, והמילים שנתנו בידינו אנשי כנסת הגדולה אינן אלא סיוע לתפילה.

 

התפילה האישית

התפילה מופיעה שוב לקראת סיום הספר, בשער העשירי. רבנו בחיי מביא את הסימנים המעידים על אהבת האדם לבוראו, ואחד מהם הוא התפילה:

ומהם – שיתנפל בלילה ויתענה ביום, אם יוכל לסבול זה... כי תפילת הלילה היא זכה יותר מתפילת היום לכמה פנים: מהם – כי האדם בלילה יותר פנוי ממה שהוא ביום, ומהם – שתאוות הגוף מהמאכל והמשתה יותר נחות בלילה ממה שהן נחות ביום, ומהם – הפסק חברה בינו ובין בני אדם, כאוהב יבקרהו וחבר ידבר עמו ובעל חוב יתבעהו במה שיש לו עליו, ומהם – נוח חושיו מרוב מוחשיו בלילה, מפני שאינו רואה מה שיטרידהו ולא שומע מה שיפסיק עליו, ומהם – הימלטו מן החנופה ורחקו ממנה, מפני מיעוט היושבים עמו בלילה, ואפשר שלא יוכל להתבודד ביום, ומהם – שיתייחד בזכר הא-להים ויתבודד בו, בעת התייחד כל אוהב באוהבו והתבודד כל חושק עם חשוקו...

דווקא תפילה זו של הלילה זוכה למקום חשוב אצל רבנו בחיי. זו אמירה מרחיקה לכת: חז"ל אומרים כי תפילת ערבית היא רשות, אבל רבנו בחיי הופך דווקא את תפילת הערב לעיקר. למעשה, הוא מעמיד עולם חדש של תפילה, שבמרכזו לא עומדות תפילות שחרית, מנחה וערבית אלא תפילתו האישית של האדם בלילה. יתרה מזאת, רבנו בחיי אף מחבר תפילה משלו:

וכבר חיברתי דברים נמרצים, יש בהם תוכחת והיכלם לנפש, ותחרץ בעבורה ותתעורר לתפילה, והם בלשון עברית, וקראתים – "תוכחה", ואחר כן סמכתי להם דברים צחים בלשון העברית בשבח והודאה לא-ל ובקשת מחילה ותחנונים, דברים רבים מעירים לב המתפלל ומעוררים את טבעו, וקראתים – "בקשה", וכתבתים בסוף הספר הזה למי שרוצה להתנפל בהם לילה או יום. ומי שקיבל על עצמו זה הענין, ינהג בתוכחה, שיתפלל אותה בישיבה אחר שיקדים מה שיזדמן מן הזמירות הידועות או זולתן לפניה. ואחר כך יתפלל הבקשה בעמידה והשתחויה עד סופה, ויכרע ויאמר מה שירצה מן התחנונים, ויאמר סמוך לזה "אשרי תמימי דרך" ו"שיר המעלות" עד סופם. ואם יבחר בזולתם מן הדברים וזולת הסדר הזה – הרשות בידו, אך זכרתי לך הטוב שבמנהגים בה. ועיקר הדבר, אחי, בזוך נפשך בעת שתתפלל אותה, וכוונת לבך בה, ושתסדרנה לאט (במתון) עם הסמוך לה, ואל יקדים בה לשונך את לבך, כי המעט ממנה עם הימצא לבך בו טוב ממהירות תנועות לשונך ברב ממנה, כשיהיה לבך ריק ממנה. ואמר אחד מן החסידים: אל תשבחו שבח ריקם, ריק ממצוא הלב בו, אבל יהיה בהימצא הלב, כמו שאמר דוד, עליו השלום: "בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ אַל תַּשְׁגֵּנִי מִמִּצְוֹתֶיךָ" (תהלים קי"ט, י'), ואמר: "חִלִּיתִי פָנֶיךָ בְכָל לֵב" (תהלים קי"ט, נ"ח), ואמר: "לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵ-ל חָי" (תהלים פ"ד, ג').

רבנו בחיי רואה ערך דווקא בתפילה האישית שהאדם מנסח באופן חופשי. תפילה זו חייבת לבוא מהלב, כיוון שהאדם מחבר אותה מעצמו ולא רק קורא מילים. רבנו בחיי גם מנסח תפילה אישית בשביל מי שמתקשה לחבר אותה בעצמו, בתוספת "תוכחה" המעוררת את הלב כדי להתפלל. נראה כי רבנו בחיי אינו מסתפק בהוצאת התפילה מחוץ לחובות הלבבות; חשוב לו גם ליצור את המהלך ההפוך, שהתפילה תהיה חלק מהעבודה הפנימית, והוא הופך אותה לכזו. הוא אינו רק מחבר נוסח כדי לעזור לאדם בתפילתו הרגילה, אלא מבקש לחולל מהפך בתפילה כך שתהפוך מחובת האיברים לחובת הלב.

 

חלקי התפילה: האם יש מקום לבקשה?

אמרנו כי מתוך חלקי התפילה, השבח והודאה מתאימים לגישתו של רבנו בחיי, כיוון שגישה זו מבוססת כולה על הכרה בחסדי ה'. אכן, בתפילה שהוא מחבר, ונקראת 'בקשה' (!), נוכחים השבח וההודאה הרבה יותר מהבקשה.

מקומה המצומצם של הבקשה אינו מפתיע, מסיבה נוספת: בשער הביטחון פורס רבנו בחיי את משנתו הייחודית בסוגיית שליטתו המוחלטת של הקב"ה במציאות לעומת משקלה של ההשתדלות האנושית. השליטה הא-לוהית המחלטת מצמצמת מאד את משמעותה של ההשתדלות האנושית אצל רבנו בחיי. לאור זאת, דומה שבאמת אין מקום לתפילת הבקשה. אם כל פרט מנוהל אך ורק בידי הקב"ה, מה כבר אפשר לבקש?

מאידך גיסא, סוף כל סוף הבקשה היא חלק מהתפילה שלנו, ובוודאי אמור להיות לה מקום גם בעולמו של רבנו בחיי. ייתכן שדווקא מנקודת המוצא שתוצאת ההשתדלות שלנו תלויה אך ורק בקב"ה, צריכה לבוא רק התפילה: אנו פונים אל ה' משום שהכל בידו. תפילה כזו, מעמדה של הכנעה, היא ביטוי של מידת הביטחון. נבחן את הדברים על ידי עיון בקטע משער הביטחון, שבו משרטט רבנו בחיי את מהלך ההתקדמות במידת הביטחון בה', מדרגה אחר מדרגה:

ואם תחזק הכרתו בא-לוהים עוד, יבטח בו גם כן במה שיתכן לו קצת תחבולה, כמו הבאת הטרף בסיבות המסוכנות, והמלאכות המייגעות את הגופים, ויניחם לביטחונו בא-לוהים שיטריפהו במה שיהיה קל להתעסק בו יותר מהם.

ואם תחזק הכרתו בא-לוהים יותר, ישיב ביטחונו אליו בכל הסיבות הקשה מהם והקלה, ויכווין בהתעסקו בהם לעבודת הא-לוהים ולשמור מצוותי.

וכאשר תחזק הכרתו יותר מזה, בחמלת הבורא על ברואיו, ירצה במה שיהיה מגזירת הא-לוהים לו בלבו ובלשונו ובנראהו ובנסתרו, וישמח בכל אשר עשה לו הא-לוהים ממוות וחיים וריש ועושר ובריאות וחולי, לא יכסוף לזולת מה שבחר לו הא-לוהים, ולא ירצה אלא מה שרצה לו ונמסר אל הא-לוהים, ומשליך נפשו וגופו אל דינו, ולא יגביר עניין על עניין ולא יבחר על זולת מה שהוא בו מענייני עולמו...

וכאשר תחזק הכרתו בא-לוהים יותר מזה, וידע העניין המכוון אליו בבריאתו ויציאתו אל העולם הזה הכלה, ויכיר מעלת העולם האחר הקיים, ימאס בעולם הזה ובסיבותיו, ויימסר במחשבתו ובנפשו וגופו אל הא-לוהים ית', וישתעשע בזכרו בבדידות, וישתומם מבלתי המחשבה בגדולתו.

ייתכן שהחסיד במדרגה העליונה אכן אינו מבקש. במדרגה הגבוהה, שבה אדם שמח בכל מה שהקב"ה נותן לו, הוא אינו אמור לבקש בקשות הקשורות לענייני העולם. בקשה שבכל זאת יכולה להופיע בתפילתו היא בקשה על עולמו הרוחני, כגון בקשות לתשובה וסליחה.

הדרך לגלות מה דעתו של רבנו בחיי על הבקשות בתפילה היא לעיין בתפילתו שלו, בנוסח שחיבר, ולראות מה מקומן של הבקשות שם. רבנו בחיי כולל בקשות בתפילתו, אך אלו בקשות שמגמתן אחת – לעבוד את ה'. האדם יכול להתפלל על צרכיו האישיים, אך רק כדי שיהיה פנוי לעבודת ה' ללא טרדות. את תפילתו הוא חותם בבקשה לגאולה. למעשה אפשר לראות כך גם את נוסח התפילה הקבוע שלנו, שבו כל ברכות הבקשה מובילות לבקשת "ותחזינה עינינו" – כל מגמתנו היא שתחזור השכינה לציון ונשוב לעבדו. אם כן, רבנו בחיי אינו מזניח את ממד הבקשה, אלא מוצא גם לו מקום בין חובות הלבבות.

 

תפילת הבקשה כביטוי לכניעה

אכן, בתוך שער חשבון הנפש בקטע המרכזי העוסק בתפילה, מסביר חובות הלבבות גם את תפילות הבקשה, וכיצד הן משתבצות בתוך תפילות השבח וההודאה.

וראוי לך, אחי, שתדע, כי כוונתנו בתפילה אינה כי אם כלות הנפש אל הא-להים וכניעתה לפניו עם רוממותה לבוראה ושבחה והודאתה לשמו והשלכת כל יהביה עליו. ולפי שהיה כבד על הנפש לזכור כל זה בלי חיבור וסדר, כתבו (סידרו) רבותינו, זכרונם לברכה, הענינים שצריכים להם רוב כיתות בני אדם, הנראה חסרונם בהם אל הא-להים וכניעתם בעבורם, והם עניני התפילה על סדר ותיקון, שתקבל בה הנפש פני בוראה ולא תבוש בהתנפלה, וייראה ממנה בסדרה מעניני התפילה בלבה הכניעה והשפלות לא-להים.

הכניעה היא היסוד המרכזי של עבודת ה' והיא גם היסוד המרכזי של התפילה. הכניעה מביאה לרומם את הבורא ולשבח ולהודות לשמו. כיצד מביאה הכניעה גם לתפילת הבקשה, שעניינה לכאורה אינו מעלתו של הבורא אלא צרכיו של האדם? על כך עונה רבנו בחיי שהבקשות מבטאות את חסרונו של האדם, והפנייתן אל הבורא מבטאת את הכניעה לפניו. כך מוצאת גם הבקשה את מקומה המתבקש בתוך עולמו של רבנו בחיי, שמכוון את כל חייו של האדם לביטול עצמו לעבודת הא-לוהים.

 

פסגת התפילה והעבודה – כלות הנפש

לסיום, נתבונן שוב במשפט אחד מתוך הקטע המרכזי העוסק בתפילה בחובות הלבבות, בשער חשבון הנפש שהובא לעיל:

כוונתנו בתפלה אינה כי אם כלות הנפש אל הא-להים וכניעתה לפניו עם רוממותה לבוראה ושבחה והודאתה לשמו והשלכת כל יהביה עליו.

נראה כי רבנו בחיי נותן כאן הגדרה למושג התפילה. המושג הבולט בהגדרה זו, "כלות הנפש", מופיע שוב רק פעם אחת בספר – בנקודת השיא שלו. בשער אהבת ה', שהוא השער החותם את הספר. שם הוא כותב כי עניין אהבת ה' היא "כלות הנפש ונטותה בעצמה אל הבורא". אם הצליח האדם לעבור את כל המהלך ולהגיע לאהבת ה' הנכספת, הרי שהתפילה היא הביטוי למדרגה זו. היא הדרך להביע את כלות הנפש.

רבנו בחיי מעמיד את התפילה כסולם שמוצב ארצה, בין חובות האברים המעשיות, וראשו מגיע השמימה – לביטוי פנימי של כלות הנפש. כאשר האדם מצליח להביע בליבו, גם בלי ביטוי חיצוני מעשי, את רגשות הכניעה והכמיהה שלו כלפי הקב"ה – אזי לתפילה יש מקום משמעותי ביותר בעבודת ה'.