מנחות | דף סב | אופן התנופה ומשמעותה
במשנה (סא.) מתואר אופן הנפת שתי הלחם וכבשי עצרת: "ומניח שתי ידיו למטה, מוליך ומביא מעלה ומוריד". בגמרא (סב.) הוסברה משמעותה של דרך הנפה זו בשתי דרכים:
"אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא - למי שהרוחות שלו, מעלה ומוריד - למי שהשמים והארץ שלו.
במערבא מתנו הכי, אמר רב חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי בר רבי חנינא: מוליך ומביא - כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד - כדי לעצור טללים רעים.
אמר רבי יוסי בר רב אבין, זאת אומרת: שירי מצוה מעכבים את הפורענות, דהא תנופה שירי מצוה היא, ועוצרת רוחות רעות וטללים רעים.
אמר רבה: וכן לולב."
נראה שקיים הבדל מהותי בין שתי הדעות בהבנת תפקידה הרוחני של התנופה. לדעת רבי יוחנן התנופה מהווה חלק מתהליך הבאה וההקדשה של הקרבן לקב"ה. משום כך יש להניף באופן שרומז לייעודו של הקרבן: למי שהרוחות שלו ולמי שהשמים והארץ שלו. מאידך, רבי יוסי בר רבי חנינא סבור שהתנופה איננה חלק מהגדרת הקרבן אלא מהווה שימוש בכוחו וקדושתו של הקרבן בכדי לעכב את הפורענות.
מדברי רש"י במכות (יח:) עולה שכיווני ההנפה שנאמרו במשנה ביחס לכבשי עצרת נכונים גם בכל שאר המנחות. אמנם לדעת רוב הראשונים נאמר דין זה רק ביחס לכבשי ולחמי עצרת שהוזכרו במשנה וללולב שהוזכר בגמרא, ולא ביחס לשאר המנחות.
מה החילוק בין כבשי עצרת ולולב ובין שאר המנחות?
התוספות (ד"ה כדי) כתבו שחילוק זה נובע ממעמדם הרוחני הייחודי של חג העצרת וחג הסוכות:
"דווקא בתנופה של שתי הלחם דעצרת וכן לולב, משום דאמרינן בפרק קמא דראש השנה דגזר דין נחתם בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בחג על המים."
אמנם, הסבר זה איננו מספיק בכדי ליישב את דברי הרמב"ם. לדעת הרמב"ם (לפי הבנת רוב האחרונים) ישנן שתי תנופות בלחמי עצרת: תנופה אחת קודם ההקרבה ותנופה אחת אחריה. את כיווני התנופה המיוחדים כתב הרמב"ם דווקא בתנופה האחרונה:
"כיצד הנפת הלחם עם שני כבשי השלמים מביא שני הכבשים ומניפם בעודן חיים... ואחר כך שוחטין אותן ומפשיט, ולוקח חזה ושוק מכל אחד משניהם ומניחן בצד שתי הלחם ומניח שתי ידיו מלמטן ומניף הכל כאחד במזרח במקום כל התנופות, מוליך ומביא, מעלה ומוריד."
סברת התוספות יכולה להסביר את החילוק שבין עצרת ושאר הזמנים, אך לא יכולה להסביר את החילוק שבין התנופה שלפני ההקרבה וזו שאחריה. נראה אם כן שיש להוסיף נדבך נוסף בכדי להבין את דברי הרמב"ם, לאור מה שנאמר לעיל. דעת רבי יוסי בר חנינא, אשר ככל הנראה התקבלה להלכה בגמרא, היא שההנפה לכיוונים השונים הינה תוצר של הקדושה שבקרבן ולא חלק מתהליך ההקרבה שלו. ממילא מסתבר שתוצר זה יכול להתקיים דווקא לאחר תהליך ההקרבה שקידש את הקרבן, ולא בהנפה שקודם ההקרבה שהיא רק חלק מתהליך ההקדשה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)